liron100
טם טם טאאאם. הייתי חייבת. הרגשתי צורך להיות נחמדה ולשלוח את הפרק מוקדם מהצפוי. לצערי, אני עדיין תקועה בפרק שמונה, כי דפי המידע שלי לא נמצאים איתי והבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי לכתוב בלעדיהם. מקווה שאגמור אותו בקרוב. יכול להיות שההפרש בין כל פרק ופרק יגדל מעכשיו עקב לימודים וחזרה לשגרה ( בכי בכי). אשתדל לא להגזים ^-^ מקווה שאתם מבינים 3>

נשמות עצמאיות | פרק 7- עיניים אדומות

liron100 27/08/2017 407 צפיות אין תגובות
טם טם טאאאם. הייתי חייבת. הרגשתי צורך להיות נחמדה ולשלוח את הפרק מוקדם מהצפוי. לצערי, אני עדיין תקועה בפרק שמונה, כי דפי המידע שלי לא נמצאים איתי והבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי לכתוב בלעדיהם. מקווה שאגמור אותו בקרוב. יכול להיות שההפרש בין כל פרק ופרק יגדל מעכשיו עקב לימודים וחזרה לשגרה ( בכי בכי). אשתדל לא להגזים ^-^ מקווה שאתם מבינים 3>

בן הבין שהוא גרם לדבר שרצה להימנע ממנו כמה שיותר, לקרות. בהלה.
הוא נזכר כיצד הלילה הראשון עבר עליו בעולם המתים. כיצד היה נער בן חמש- עשרה תמים ומפוחד שסבל כל כך הרבה. הערב הראשון שלו, הפעם הראשונה שלו כאן, קבלת הפנים שקיבל הייתה דומה מאד לזו של אריאל. במקרה שלו, הכל הלך בצורה השגויה ביותר והוא כמעט איבד את חייו בפעם השנייה.
הוא נזכר כיצד אביתר הציל אותו ממעשה שלא יישכח לעולם והעניק לו מקום סגור ובטוח ללון בו. וכיצד ישר בבוקר אביתר עט עליו עם ערימות ספרים והסברים בתקווה שיבין הכל. אבל כל המידע החדש, הציורים והתמונות רק הסתחררו במוחו ללא הבנה ממשית. בן בהה במילים ובאותיות כאילו היו מצרית עתיקה. הוא לא הצליח להפיק משום דבר הגיון אמיתי, הוא לא הבין כיצד כל זה אמיתי. ואז רגליו נשאו אותו הרחק הרחק מהבלגן והחוקים החדשים וההזויים על העולם החדש שנקרא “עולם המוות”. הוא ברח. נער חדש בעולם המוות שברח אל לב ליבו של העולם מבלי לדעת עליו כלל וכלל. וכל זה בגלל שדיברו איתו ישירות ובמהירות כך שמוחו לא הספיק לעכל הכל ולהבין.

רק לאחר שציין לאריאל בוודאות כי היא נשמה עצמאית, הוא הבין שאת אותה הטעות שנעשתה עליו, הוא עשה עליה. הוא צפה בשיערה החום מתנפנף ברוח מאחורי ראשים אחרים של אנשים, הוא צפה בה מתרחקת ממנו וקילל את עצמו על כך. לא היו לו ברירות, הוא היה חייב להשיג אותה לפני שמשהו רע יקרה. הוא התחיל לרוץ.

אריאל לא ידעה לאן היא רצה, היא סמכה על רגליה הקלילות שיובילו אותה למקום בטוח מהמטורללים האלה שמנסים להכניס אליה שיגעון שלא תצליח להיפטר ממנו לעולם. היא חשבה שהיא כבר מתחילה לעכל הכול, להפנים ולהבין. אבל דבריו של בן סתרו כמעט את כל מה שידעה עד עכשיו והיא לא יכלה לסבול את חוסר הוודאות הזאת. חוסר הוודאות מסמל על אי יציבות, והמילה הראשונה שקפצה למוחה של אריאל כאשר חשבה על אי יציבות, הייתה ‘שיגעון’.
המילים שהכי הפריעו לה בדבריו האחרונים של בן, היו: “נשמות שיכולות לחיות”. לא רק שזה סתר את העובדות שאלף סיפר לה, את העובדות הבסיסיות. זה סתר את כל הפואנטה הכללית של עולם המוות. אז אם יש נשמות שחיות בעולם המתים, מה הפואנטה בלמות? מה המטרה של עולם כזה אם נשמות מיוחדות יכולות לחיות בשני העולמות? איך אפשר לחיות בעולם שכולו מתים?
היא המשיכה לרוץ במהירות במורד הרחוב, מתחמקת מאנשים ומובלת אחרי רגליה. היא ביצעה פנייה לרחוב הבא, ולאחר מכן פנתה שוב.
היא פחדה להביט לאחור. מצד אחד, היא חששה שתיפול ומצד שני היא פחדה שתראה שם את בן רודף אחריה. במקרה הזה, היא העדיפה להרגיש חוסר ידיעה. אם תדע שבן אכן רודף אחריה, אם תראה אותו במו עיניה, היא תילחץ והלחץ לא יעשה לה טוב. לחץ אף פעם לא עשה לה טוב.
היא גם לא הבינה מאיפה הרגשת הפחד כלפי בן הגיעה פתאום. היא לא פחדה ממנו אז, כשדיבר איתה. הוא נראה לה כמו אדם נחמד שלא יעשה לה כל רע, היא גם ריחמה עליו קצת.

לא, זה לא פחד ממנו. זו פשוט אני. היא ניסתה לשכנע את עצמה. אולי במצב שהיא נמצאה בו כעת, היא פחדה מכולם. היא פחדה מכל מי שינסה ליצור איתה קשר, להתחיל איתה שיחה, עם כל מי שינסה לדבר איתה ברגע זה ממש. כל מה שרצתה זה להיות לבד, עם עצמה. להשתגע, או לדפוק את הראש בקיר כשאף אחד לא צופה בה או מחפש אחריה. לכן, כנראה פחדה מכל אדם שימנע ממנה לעשות כך.
היא כבר איבדה כיוון. כל מה שראתה עכשיו היה נוף מטושטש שנמרח לצידה. בניינים, מכוניות, חנויות, רמזורים ואנשים התערבבו אלה באלה בקווים גסים לצידה. הצבע האפור חדר בקווים דקים אל הצבע החום, החום חדר אל הצהוב, הצהוב אל הירוק וכך הלאה. עד שכל העיר סביבה נראתה כמו קווים צבעוניים שהתמזגו זה עם זה. אבל הייתה בזה תחושה מוזרה. אומנם אריאל ראתה סביבה מטושטש, וכך נראתה הדרך בה רצה בשיא מהירותה. אך היא הייתה מודעת לאיפה שהיא רצה ולסביבה שלה. למשל, היא ידעה שכעת חלפה בריצה לצד אישה זקנה שלבשה שמלה כחולה ופרחונית ונשענה על מקל הליכה חום. לאחר מכן אריאל ידעה שהיא חלפה על פני חנות כל- בו. היא ידעה שהרמזור שחצתה כרגע הורה על אדום וכך זה המשיך. אומנם היא לא ראתה את סביבתה בבירור, אבל היא עדיין הייתה מודעת לה ולמה שקורה סביבה. כמו שקרה עכשיו.
היא עצרה באמצע מעבר חצייה כשראתה מולה שני פרצופים מוכרים הולכים לכיוונה. העיר חזרה להיראות ברורה ומדויקת, הצבעים חזרו למקומם הנכון. האור ברמזור הכריז על ירוק ושתי קבוצות אנשים משני צידי הכביש ירדו אל מעבר החצייה. אריאל עמדה במרכז, קפואה במקומה למראה שתי הבנות שהתקדמו יחד עם הקבוצה שעמדה מולה. אחת מהן הייתה מעט יותר גבוהה מהשנייה, אך צמודה לגובהה של אריאל. גלים בלונדיניים נחו על כתפיה ברכות, עיניה נראו כעת באור השמש חומות, אך אריאל ידעה שעיניה בעצם ירוקות. היא לבשה מכנסי ג’ינס קצרים ושחורים וחולצה לבנה, חלקה ופשוטה עם עיטורי פסים שחורים בשרווליה הקצרים. הנערה הנמוכה יותר הייתה לבושה במכנסי ג’ינס כחולים וקצרים עם שריטות לבנות, וגופיה בצבע ירוק זית חשפה את כתפיה השחומות. שיערה היה חום כהה ומעט נפוח, וקצוות שיער דקיקות הזדקרו מכל עבר. אותה אחת שנאה את השיער שאף פעם לא הסתדר לה כפי שרצתה, והגבוהה יותר סבלה לא מעט מהקנטות על רמאות במבחנים. כי כיצד נערה בלונדינית תהפוך למצטיינת הכיתה? אבל אריאל מאז ומתמיד ידעה שהיא חכמה, היא תמיד העריכה והעריצה את חברותיה- כל אחת מסיבה אחרת. אלו היו אביגיל ואור. הן קראו לעצמן אחוות ה- א’. הן אהבו יחד לראות סרטי פנטזיה, ובמקרה לגמור את כל הפופקורן עוד לפני שהסרט בכלל התחיל. הן אהבו להסתובב בקניון, למדוד בגדים ובסופו של דבר לצאת בידיים ריקות. אריאל נזכרה כיצד אהבו לבלות יחד בים, לאכול במסעדות יחד, להיפגש יחד וסתם לקשקש. הן לפעמים למדו יחד למבחנים ותמיד עשו עבודות יחד. הן הוכתרו כשלישיית הבנות המצטיינות של הכיתה שלהן, ותמיד זכו לתעודת הוקרה על כך. יחד.
הדמעות לא איחרו לבוא. ובעודן עברו לצד אריאל, היא צרחה את שמן בבכי. אבל כמו שציפתה, הן לא שמעו אותה והמשיכו בדרכן לעבר המדרכה. אריאל נשארה דוממת בזמן שהרמזור התחלף לאדום ומכוניות החלו לעבור דרכה, היא צפתה בחברותיה עד כאשר נעלמו מאחורי פנייה. עקצוץ חזק בעורפה גרם לה להטות את ראשה לרצפה השחורה- לבנה. העקצוץ, שדמה לצריבה או שריפה, התפשט והגדיל את תחומיו. היא הרגישה אותו מטפס במעלה עורפה ומתחת לו. זה גרם לה לראות כפול, ולסחרחורת לתקוף אותה. היא התיישבה על ברכיה ועיסתה את עורפה עם ידה. אבל זה לא עזר במיוחד. הדמעות החלו לשרוף על לחייה, והתחדשו כשגופה נחלש מכדי להישאר מפוקס. היא חדלה להבהב, ובמקום מכוניות, אנשים חזרו לעלות על הפסים הלבנים. היא לא הייתה מסוגלת לקום ולהתחמק מהם. יהיה מה שיהיה, אמרה לעצמה. במקרה הזה, קיוותה שבן יציל אותה.
היא הבינה שאנשים החלו לעבור דרכה ברגע שהרגישה את איבריה מתערבלים בתוכה. רצף האנשים מנע ממנה להרגיש את התחושות הנוראיות במיידי, והן הגיעו רק לאחר שהרמזור התחלף שוב לאדום. זה הרגיש כאילו היא הייתה בתוך בריכה, כאילו היא הייתה עטופה בעצמים ריריים, גמישים ורטובים יחד. היא התקפלה לתוך עצמה. מיצים מרים ומעקצצים עלו במעלה גרונה והיא קיוותה לא להקיא בפעם השנייה ביומיים. ראשה כאב, בטנה השתגעה, פיה נאבק לא להיפתח, סחרחורת גרמה לגופה להיות לא יציב והעקצוץ בעורפה לא שכח עדיין. הדמעות המלוחות נדבקו ללחייה המזיעות, וכל גופה היה דביק מזיעה.
למרות כל זה, היא הצליחה לשמוע את הצווחות המתקרבות אליה ממרחק. אלה היו צווחות צורמניות ולא נעימות, שכל אדם ידע לזהות. עורבים.
במעט הכוח שעוד נותר לאריאל היא הצליחה להרים מעט את מבטה אל על. להקת עורבים, שמנתה בערך שמונה מהם, ירדה לכיוונה מהשמיים. היא הייתה מרגישה בטוחה מהם אילולא שובל הערפל השחור שכנפיהם הותירו מאחוריהם ועיניהם האדומות. כל השמונה הביטו בה בעיניים אדומות כלהבות אש, כרוצים לשרוף אותה בכל רגע על המוקד.

נשמות עצמאיות | פרק 7- עיניים אדומות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך