נבי
אשמח לביקורת בונה והערות. זה באמת חשוב לי, כי אני משקיעה הרבה בסיפור הזה, ואני רוצה לדעת אם שווה לי לפרסם פה את ההמשך.

עיר הנידחים- פרק ד’

נבי 22/10/2015 690 צפיות 2 תגובות
אשמח לביקורת בונה והערות. זה באמת חשוב לי, כי אני משקיעה הרבה בסיפור הזה, ואני רוצה לדעת אם שווה לי לפרסם פה את ההמשך.

פרק ד’
ראף הלך, מקלל לעצמו בשקט. לא רק שהוא יצטרך עכשיו לפגוש את ערפדי הזאב, יש איתו אשת זאב מטונפת, שאין לה בעיה להיות חוצפנית. מעולה.
הוא נזכר במה שקרה. ברגע שיצא מהאסיפה עם הבשורה שהוא עכשיו יוצא לעיר, הופיע אותו ערפד זאב- זה שהרתיח לו את הדם כל פעם מחדש.
״יפה…יפה. עשית את מה שאמרתי לך. התחלתי לדאוג שאני אצטרך להרוג את אבא שלך.״
״אין לי כח למשחקים שלך. תגיד לי- מה אתה רוצה?״
״בסדר.״ הופיע חיוך קטן ומרושע על פניו, ״ניגש ישר ולעניין. אני רוצה שתיפגש עם שליח, בבית רדוף רוחות בדרך לעיר.״
״למה?״
״את זה תגלה שם.״ ערפד הזאב גיחך. ״אני מנחש שגמרנו, נכון? אז… להתראות, ראף.״
ברגע שראף פתח את פיו כדי לשאול אותו איך הוא בכלל יודע מה השם שלו, הוא נעלם. כך הערפד נשאר, עצבני ומקלל לעצמו. מיד אחר כך חזר ליסמין, ושם פגש את המטונפת הזאת. ברור שזה לא היה הלילה המושלם ביותר.
היה עדיף לי שכל הסיפור הזה לא היה קורה. אמר לעצמו, מתקדם בלי מבט לאחור.
הוא המשיך ללכת, מקלל את גורלו המר. אם רק היה יכול להסתובב ולחזור חזרה לעיר שלו…
אבל זאת לא הייתה אפשרות. למעשים יש תוצאות, והוא קיבל את זה בלי הנחות. אסור לו לתת לאבא שלו להיפגע.
“ראף, לאן אנחנו הולכים? זה לא הכיוון הנכון…” שמע את קולה העדין של “לוציפר”. עדין מדי, לטעמו.
“זה לא עניינך.”
“עזבי אותו. בטח שינה את דעתו, והחליט לברוח מהעונש שלו.” אמרה אשת הזאב, עם קולה המתגרה. כמה הוא היה שמח להעיף את החיוך שידע שעל פרצופה.
“לונה, תפסיקי.” אמרה יסמין, בשילוב של עדינות וקשיחות. ראף לא ידע מה השתנה בה במספר הימים שעברו מאז שנפגשו, אבל מה שבטוח היה שהיא תפסה ביטחון עצמי. זה לא מצא חן בעיניו, כי זה הפך אותה למורדת, ואחת הייתה מספיקה לו.
“אנחנו עוד מעט שם.” החליט לענות להן.
“אבל איפה? ולמה אנחנו בכלל הולכים לשם?”
הערפד פשוט התעלם מהן. שתיהן עצבנו אותו יותר ממה שהיה נשאר אם היה הולך לבד, ולכן העדיף לשתוק. אחרי כמה דקות גם הן הפסיקו לדבר, מה שהוריד מעט מעצביו.
זמן קצר אחרי זה, כמו שראף צפה, הם הגיעו למקום המפגש המתוכנן. הבנות היו מופתעות למראה הבניין הנטוש, המאיים והאפרורי שניצב שם. זה היה נראה כמו כל בית רדוף רוחות טיפוסי- תריסים הרוסים, אורות מוזרים מהבהבים בחדרים, רעשים מוזרים מבפנים. מאוד מרתיע. חשב הנער.
הוא נכנס לבניין בלי חשש וחיפש את שולחיו, שיצאו מאחד החדרים ברגע ששמעו את חריקת הדלת. כששם לב אליהם נאנח. “הגעתי. למה קראתם לי?”
ערפד הזאב שיצא חייך ברשע. כל גופו היה מכוסה בשיערות, ומגבו יצאו שתי כנפיים שחורות. כשפתח את פיו בלטו ניבים צהובות. “שלום גם לך. בוא, עלה.”
“אני, אישית, מעדיף להישאר פה.”
“אין בעיה. אז, אתה רוצה לדעת מה המשימה שלך? המ… אנחנו רוב הזמן לא ישירים כל כך, אבל בגלל שביקשת כל כך יפה, אני אענה לך.” הוא התקדם לעבר המעקה, עם אותו החיוך. “אני רוצה שתביא לי ערפד-זאב אחד. שיער בלונדיני, עיניים כחולות. לא יהיה לך קשה לפספס אותו כי הוא מיוחד, ואני צריך אותו למשהו אישי.”
“בסדר. עוד משהו?”
“כשתחזור לפה עם השבוי שלנו, נראה.”
ראף הנהן ויצא חזרה החוצה. מיד אחרי שיצא, יסמין קפצה עליו. “שמעתי מה הלך שם בפנים, ואני לא מוכנה לזה. אתה לא תחטוף יצור חף מפשע.”
הוא נאנח, מנסה להתעלם מהפרצוף המרוצה של לונה. “לוציפר, לא אכפת לי מה את חושבת על זה. זאת בחירה שלי, ואני בוחר לעשות את זה.”
“אני לא אתן לך.”
הערפד התעלם ממנה והמשיך הלאה, משאיר אותה מאחור. למרות זאת, היא לא וויתרה. “אולי אתה לא מאמין לי, אבל אני אעזור לו. לא תצליח.”
“לוציפר, אנחנו רוצים להגיע לעיר הלילה. אם תמשיכי להפריע לי אנחנו נישרף בשמש.”
עם המשפט הזה מיהר להתרחק, והפעם השאיר את יסמין ולונה מאחור.

יסמין נאנחה. “אני לא יודעת מה לעשות איתו.”
לונה הביטה בה בטיפה יאוש. “את נותנת לו לדרוך עלייך יותר מדי.”
“אז מה את מציעה שאני אעשה?”
“יסמין, את צריכה לעזוב אותו וללכת לחיות את החיים שלך. למה את בכלל נשארת איתו?”
“אני…” יסמין היססה, “לא יודעת.”
“זה לא מפריע לך שהוא מכריח אותך לעזור לו לחטוף יצור חף מפשע?”
“כן, אבל…”
“מה עם זה שהוא מתעלם ממך?” לונה הייתה להוטה.
“אני לא מוכנה שהוא יעשה את זה.”
“יופי.” היא הייתה מרוצה. עכשיו ראף כבר יפסיק לדרוך על חברתה. “בעיר, תעשי מה שאת רוצה, ולא מה שמישהו אחר ירצה. הבנת?”
יסמין הנהנה בנחישות, כאילו שהיא יוצאת למלחמה.
“כן.”

דמיאן רץ הכי מהר שהיה יכול. למזלו, לא היו שומרים בכניסה, וכך היה לו קל לצאת מהאזור.
הלב שלו פעם בחוזקה. באותו רגע לא היה אכפת לו מה התוצאות של הבריחה- הדבר היחיד שעניין אותו היה להתרחק, כדי לא להיתפס שוב. הבעיה העיקרית הייתה המראה שלו- הוא לא היה אחד מההמון. כלומר, הוא היה בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות, בניגוד לשאר היצורים. ככה זה: לא תמצאו ערפד, איש זאב או ערפד-זאב שיראה ככה. טוב, חוץ ממנו.
כשהיה רחוק מספיק הוא נתן לעצמו למצוא מקום מנוחה. הוא היה נואש, ולכן בסקירה מהירה של המפה בראשו החליט ללכת לעיר הנידחים, גם אם שמע עליה. חוץ מזה, שם לא יוכלו למצוא אותו.
דמיאן המשיך לרוץ, מחשבה אחת דוחפת אותו. רק עד לעיר. אז אוכל לנוח ולהירגע.
אבל הוא לא ידע מה מצפה לו שם.

עיר הנידחים- פרק ד’
דרג את הסיפור

תגובות (2)

שווה מאוד!

28/10/2015 23:40

    תודה. אני כתבתי בינתיים שבע פרקים שלמים, ואני התחלתי את השמיני.
    זה באמת מאוד מעודד לשמוע תגובות מפרגנות.

    29/10/2015 21:13
סיפורים נוספים שיעניינו אותך