“על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ” 2

sapir sitalo 03/08/2019 61 צפיות תגובה אחת

ארי
“חברים, תתרכזו בבקשה!”
יאן הוא היחיד שמרים מבט נזוף וסותם את הפה הגדול שלו. למרות הוויכוחים הרבים שלנו, הוא תמיד נשאר חבר נאמן. אולי הנאמנות טבועה באופי המזרחי שלו, ואולי זה פשוט יאן,חבר ילדות שהוא גם נינג’ה קטלני.
“הי, חבר’ה!” אני מוחא כפיים, משתדל להרעים כמה שיותר, הקול שלי כמעט בלתי נשמע על רקע הרעש האיום של שבע בחורים נסערים.
“לא נוותר!”
“ננקום בפרחחים הארורים האלו!”
“איך הם מעיזים!!!!”
“הפרה האדומה עוד תשלם על כל מעלליה!!!”
רמוס, האציל הסדיסט האישי שלי, אומר משהו שגורם לאייבי הבריון להתרומם ולהניף עליו זוג אגרופים בגודל של חבית יין. גם בלי ההתערבות הנסיכותית שלי, מופעלת מיד מערכת הבריתות המסובכת ועוד חמישה ארונות מתרוממים לעמדת כוננות, מי לגונן על רמוס ומי לתקוף.
“אתה לא תדבר ככה, ‘בנת?” שואג אייבי, שלידתו במשפחת אצילים הייתה בוודאי תוצאה של איזושהי טעות נוראה.
“נראה אותך,” רמוס, כולו גאווה יוקדת, זוקף את הסנטר המלכותי המושלם שלו ושולח מבט מתגרה ביריבו.
משתררת דממה מתוחה שמורכבת מהתנשפויות ונהמות, אייבי תוקף בפתאומיות ושולח את אגרופו, וסנטרו האצילי של רמוס, בתוספת בעליו, מתעופף לצד השני של החדר. לפני שמישהו מספיק להגיב או אפילו למצמץ, נשמע קול חד, גבוה ומצטלצל, שיכול להיות שייך רק לאדם אחד בחדר הזה.
“תפסיקו!”
יולי-אן, הבחורה הנורמלית היחידה בכל איילין, נעמדת. אגרופיה קמוצים, שיניה חשוקות בכעס, שערה כמו הילה זהובה סביב פניה. בפוזה הזאת היא מזכירה לי יותר מכל פסל של קדושה קדמונית מהממת, מחוטבת משיש .
בבת אחת שבע גופים נאלמים דום, שבע פיות נסתמים, ארבע עשרה ידיים משתלשלות ברפיון, ואפשר שוב לנשום בשקט המבורך הזה.
“בני כמה אתם, באמת! למה אתם כל הזמן מתעקשים לרדת רמה! אתם לא שוורים זועמים ולא אספסוף רחובי מסריח! אתם חברים של ארי, וחייבים להתנהג בהתאם!”
יולי מביטה אלי, עיניה בורקות כמו שני קריסטלים בשמש, ומתיישבת, מעבירה את הפיקוד לידיים שלי.
אני נד בראשי לאות תודה, מעריץ אותה לגמרי, ופונה לחבר’ה. “למה שלא תישבו, בחורים? ככה יהיה לנו יותר נוח לנהל שיחה.”
אנדי מושיט יד לרמוס, שכמובן דוחה את העזרה, כסאות חורקים ומסתדרים למעגל, ולאט לאט כולם מתיישבים, מביטים בי וביולי חליפות.
“יולי צודקת, חבריה,” אני מתחיל את השיחה, משלב רגל על רגל בנינוחות. “כבר עברנו את הגיל הזה. הבנו שלא את הכל אפשר להשיג באלימות.” המילים זורמות ברצף אחיד, הכנתי אותן בראש כבר מזמן, והן רק חיכו להזדמנות לצאת לאור. “אחר כך, יאן סאן-” יאן, שבטוח שאפשר להשיג כל דבר בעולם בעזרת כמה אגרופים, ממהר לסגור את הפה. “בגלל שהתחלנו לחשוב מחוץ לקופסא, בערמומיות נקרא לזה- אנחנו מארחים השבוע את רודי. וכשיולי ואני נלך להיפגש עם הפרה האדומה-” אנדי מגחך בקול לשמע הכינוי, “רק שניים יצטרפו אלינו, ולא יותר. השניים האלו יהיו הגיבוי שלנו, אם אחותי הנסערת תחליט פתאום לעשות שטויות. הם יחכו לנו עם רודי מאחורי הגבעה, ולאחר שאתן את הסימן המסוכם, יצאו וישחררו את הילד הישר לזרועות האפוטרופוסית החרדתית שלו. יש שאלות?”
חולף גל של מלמולים. כפי שאני מבין את זה, אף אחד לא רוצה להיות ביחד עם רודי ברדיוס של קילומטר. הוא שיגע את כולם בפטפוטים הבלתי נגמרים שלו לפני שנירדם.
“יאן, אתה תבוא איתנו,” אני אומר לחבר הכי טוב שלי. הוא מתרומם ומשתחווה בקבלת פקודה מזרחית.
“ואתה, אנדי.” אנדי הוא הבריון הלוחם שלנו. אם מיליאנסי תציב מארב ותתפתח תגרה, הוא יועיל לנו יותר מכל הנסיכים המפונקים שבחבורה.
“אני לא…” אנדי מנסה להתנגד, ואני נזכר שהוא שונא ילדים קטנים. לא נורא. יסבול קצת בשביל המטרה.
“זאת פקודה, אנדי.” אני חותך, ואז מחייך כדי להפיג את הרושם הנוקשה שהותרתי. “בחייך, אנדי, הוא לא נושך. יהיה בסדר. תבואו לגבעה הירוקה בעוד חצי שעה, ותיקחו הרבה ממתקים. רודי אמור להיות בשקט מוחלט עד שנקרא לכם.”
אני מתרומם ומציע את זרועי ליולי. היא מביטה בי מתחת לריסיה הזהובות, מעפעפת כמה פעמים ונענית להזמנה.אני מסיט מהר את מבטי,חושש שהלב שלי לא יעמוד ביופי הזה שלה,ואני אתחיל להתנהג כמו מטומטם,מה שכבר קרה לא פעם.
החבריה מתרוממים ומאחלים לנו בהצלחה, ואני מבטיח להם שהמכרה כבר בידינו, וזאת רק שאלה של זמן. בסוף השבוע נערוך בו מסיבה ונזמין את כולם, ללא יוצא מן הכלל. יולי נועצת מרפק בצלעות שלי ואנחנו יוצאים למדרגות החשוכות שמובילות מעלה.
“תבוא איתי לבית שלי?” שואלת יולי-אן. ידה מחליקה על אריג השיפון הכחול של שמלתה. “השמלה שלי כל כך קלילה וקיצית. היא לא מתאימה למעמד היסטורי ולחילופי שבויים. אני חייבת להחליף אותה בדחיפות.” היא מחייכת אלי חיוך מתוק, “אבא שלי ישמח לראות אותך.”
“אני אבוא,” אני בולע רוק ומבטיח, מוריד לפיד מהקיר ועולה ראשון לתוך החושך.
כשאנחנו יוצאים לחצר האחורית המוזנחת של משפחת אנסיל, יולי גונחת ומסוככת על עיניה. השמש חמה וחזקה, אפילו שהקיץ רק התחיל. בהמשך יהיה גרוע יותר.
יולי מרימה את שולי שמלתה ומתחילה לפסוע בין גבעולי הדשא החומים הגדלים פרא, ואני נזכר ומבקש ממנה לעצור. בריצה אני חוזר למבואה האחורית, מרים את השמשייה התכולה מהרצפה ומנער אותה.
אני משיג את יולי, מושיט לה את השמשייה, “שכחת את זה במבואה.”
יולי מושיטה את ידה ושולי שמלתה נופלים על הדשא המוזנח.
“הי,” היא מזדרזת להרים אותם בחזרה, מחייכת אלי במבוכה.
אני אומר לפני שאני מספיק לחשוב: “זה בסדר, יולי.” ופותח את השמשייה בשבילה. “אני בהחלט יכול להחזיק אותה. פשוט תמשיכי ללכת.”
כשאנחנו יוצאים לרחוב חבורה של בנות נעצרת ומתחילה לצחקק, ויולי המסכנה מסמיקה קשות. נראה אותן צוחקות כשיולי ואני נהיה ראשי האי, השליטים העשירים, המוצלחים והיפים ביותר בהיסטוריה של אלין וסביבותיה.
“ארי, תן לי בבקשה,” יולי מסננת.
אני מרחיק ממנה את מוט האחיזה. “אני מסרב בנחרצות. עכשיו תורי.”
“מה יחשבו עלינו?” עוד חבורה של אצילות נאלמת למראיינו. הן קטנות יותר, בנות ארבע עשרה, עטופות במלמלות ובסיכות, והעיניים שלהן מאיימות לצאת מן החורים המיועדים לכך.
“אחר צהרים טובים, עלמותיי,” אני אומר להן בנימה רשמית וזוקף את סנטרי. “הלוואי ויצלח יומכן, ויתברכו משאלות לבבכן.”
“אמן,” הבנות ממלמלות, קדות ומחכות עד שנעלם מעבר לפינה כדי להתחיל לרכל בצווחות גיל.
“אוי, בשם היוצר,” נאנקת יולי ונעצרת, מליטה את פניה בידיה. “מה יחשבו עלי עכשיו? אין לי עתיד באיילין!”
“יולי.”
הייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן. היא צריכה להיות מודעת לרגשות שלי כלפיה ולהתחיל להתכונן לעתיד המזהיר שמחכה לה יחד איתי.
“יולי, אני רציתי…”
“תן לי את זה,” יולי שולחת יד, ואני מרחיק ממנה שוב את המוט ומסתיר אותו מאחורי גבי.
“תקשיבי, יולי, רציתי להגיד לך את זה כבר מזמן.” אני מתקדם פסיעה, מנסה לשאוב אומץ לב ממראה פניה, שלפתע קרובות כל כך אל פני, מהצבע המדהים של עיניה, טורקיז טהור וחסר יומרות, נקי וצלול ויפיפה, “אני רציתי להגיד לך ש…”
“מה?” לוחשת יולי, יפה עד טירוף.
“רציתי להגיד לך ש….”
“מה, אריאול?” שמי שלי מעביר צמרמורת בעורי כשהוא נהגה ברכות כזאת, הברה אחר הברה, צליל אחר צליל.
“רציתי….”
קמט דק מופיע בין גבותיה, היא בטח תוהה מה לעזאזל עובר עלי. כל האומץ שאספתי בכזה מאמץ אוזל לתוך הגרביים שלי ואני מועד אחורנית.
“ארי?”
“בואי פשוט נמשיך ללכת, בסדר?”
“מה רצית להגיד?” אני לא מצליח להבין אם היא מסוקרנת או בטוחה שיצאתי מדעתי. לא משנה.
“פשוט נמשיך,” אני אומר, מסב ממנה את מבטי.
אנחנו הולכים בשקט במורד הרחוב, חולפים על פני וילות מפוארות, גינות מטופחות ופסלים משיש לבן שמתארים לרוב את בריאת העולם או את ראשוני המתיישבים של אלין. סבא רבא קדום שלי עומד בגאווה, בן עשרים חתיך מעוטר ברעמת תלתלים, ביד אחת מצל על עיניו מפני השמש, ובאצבע מורה של ידו השנייה מצביע אל האופק. לפי המסורת, הוא גילה את איילין, ולכן היה המושל הראשון שלה. הוא מצא גם את מכרות הזהב הנעלמים, והזניק את האי הקטן שלנו אל הכותרות בכל רחבי העולם. בזמנו איילין שגשגה ופרחה, חלקת אדמה קטנה בין אימפריות וקיסרויות אדירות. לפני דור או שניים הבינו שהמכרה פוגע בטבע ובתושבים, והוא נסגר. גדולתה של איילין ירדה מיד, והאי חזר להיות מקום נידח במרכז האוקיינוס המערבי, גור מפוחד בחברת חיות טורפות שמאיימות לבלוע אותו בשלמותו.
כשאני אהיה ראש האי, אני אחזיר את איילין לימי תפארתו, אני אהפוך את הגור לטיגריס, כמו שהיה בעבר. אף אחד לא יעז לפזול לכיוונינו.
הבית של יולי בולט מתוך השכונה כמו פנס לילה במרכז היער. כולו צריחים צבעוניים ומכשירים מסתובבים ומתקתקים, צריפים מפח ושיחים גזומים בצורות מוזרות להפליא.
יולי פותחת את השער שמפלצות עם קרניים, כנפיים וניבים בעלי עיניים זוהרות באדום רובצים מעליו, ומחכה שאכנס לפניה.
“איפה השוער שלכם?” אני מתפלא, פוסע לתוך החצר ועולה לשביל חצץ צהוב.
יולי מחייכת. “יש לנו שניים.” היא מצביעה על המפלצות האימתניות מעל השערים. “אתה רואה את העיניים האדומות? המצאה חדשה של אבא שלי. הוא יכול לראות דרכם.”
אני נעצר. “מה זאת אומרת? זה משהו כמו דיבוק? הוא עוזב את גופו ומשתכן בתוכם?”
יולי נוחרת באופן ממש לא אצילי אבל חמוד נורא. “שום דיבוק!! הקסם נעלם כבר לפני אלפיים שנה! אבא שלי הוא לא מג שחור ולא קוסם. הוא פשוט ממציאן.”
“אבא שלך גאון,” אני אומר, נרגע. “אפשר לטעות ולחשוב חוכמה לקסם, או ההפך.”
יולי ממשיכה ללכת. “זה פילוסופי מידי, ואני עכשיו עסוקה בניסיון להחליט איזה שמלה ללבוש. תעלה את הנושא בפעם אחרת.”
אנחנו עוברים ליד גל ענק של גרוטאות מכל הסוגים, ועולים במדרגות החיצוניות, שמכוסות לגמרי בכל מיני סמלים ונוסחאות מוזרות.
יולי מושכת בשרשרת ברזל שתלויה מלמעלה, והדלתות הכפולות חורקות ונפתחות ברעש רם.
“ברוך הבא, ארי.” יולי מושיטה יד ואני מקפל ומחזיר לה את השמשייה.
“את כאן, אליסי?” עקביה של יולי נוקשים על השיש הצבעוני המאויר, שמעוצב לפי מערכת השמש. היא נעמדת על השמש עצמה ומסתובבת כה וכה, “אליסי, איפה את? אבא, אתה בבית? אבא!!”
“אני כאן, עלמתי,” פנים צנומות מציצות מעבר למעקה של הקומה השנייה,” אני יורדת מיד. האדון בספריה, מתעסק במגילות עתיקות.”
“אל תרדי.” יולי מנופפת בידה. “אני אעלה בעוד רגע. ואת בינתיים תכיני את החליפה השחורה שלי ואת הסיכות.”
“כן, עלמתי,” אליסי ממהרת להיעלם במעמקי הקומה, ויולי מחייכת אלי בהזמנה, “אחרי בבקשה, לורד סוראלין.”
“בעונג רב, העלמה לאוטל.”
יולי מובילה אותי במסדרון ושוב אל דלתות כפולות. היא שוב מושכת בחוט, ואנחנו נכנסים אל הספרייה הכי גדולה באיילין, חוץ משלנו כמובן, והיא מתגלה כחדר חסר חלונות עמוס בערימות תלולות שמתנשאות עד לתקרה של ספרים ומגילות, המונחות בחוסר סדר משווע אחת על גבי השנייה.
במרכז החדר ניצב שולחן ועליו דפים, צלחות, אגרטלי פרחים יבשים, צנצנות דיו מרוקנות, חוטים מוזרים ומכשירים מרובעים רוטטים. הקיר שמאחוריו בקושי נראה מאחורי המפות והדפים המשורטטים שתלויים עליו.
בין כל הבלגן הזה יושב כפוף אבא של יולי, גבר גבוה וגרום, בהיר כמו ביתו ובעל אצבעות דקיקות ומהירות שמדפדפות במספר ספרים, מתעסקות בברגים משונים ומוסיפות רישומים למחברת פתוחה, הכל בעת ובעונה אחת.
“אבאל’ה, הגעתי.” יולי עוקפת את השולחן ומחבקת את צווארו מאחור. “התגעגעתי אליך.”
“אה, זאת את,” הוא מניח יד על זרועה ומגרד בראשו בהיסח דעת. “לא שמתי לב שהלכת.”
“הלכתי אחרי הארוחה, אבאל’ה. עכשיו כמעט ערב.”
“איזה ארוחה?”
“ארוחת הצהרים, אבאל’ה. תראה מי הגיע לביקור- הלורד ארי.”
מבטו משוטט בחדר בפיזור לפני שהוא מבחין בי. ואז הוא מתרומם מעט מכיסאו ומשפיל את ראשו.
“הלורד.”
“אז אני הולכת ומשאירה אתכם לבד, בסדר? תוך עשרים דקות אני כאן בחזרה. בסדר, ארי?”
“בהחלט,” אני מאשר, מסוקרן להכיר את האיש המשונה הזה, חמי לעתיד. “את לא צריכה למהר.”
יולי קדה. “הלורד, אבאל’ה-”
והיא עוזבת את הספרייה.
“אתה מתעניין במכניקה?” אדון לאוטל מושיט את זרועותיו הארוכות וגורף לצדדים את כל הבלגן שעל השולחן. “שב פה, בבקשה.”
“האמת שלא כל כך.” אני מהסס ומתיישב על שרפרף חלוד. “הידיעות שלי בנושא די מעורפלות.”
“אוהו, אתה לא יודע כמה אתה מפסיד!!” משהו ניצת בעיניו, והוא נראה לרגע בדיוק כמו אבא שלי, לפני שהוא פותח בנאום משמים עד טירוף שנמשך שעות על גבי שעות ומורכב ברובו ממילים לועזיות ומונחים מדעיים ושמות מלאים של פרפרים, כמו “האונקורטון הוויזיליאלי הצהוב”, או “לאוטברג מנוקד בעל שלוש מינרות צדדיות צופיות.”
“לעומת זאת, הייתי רוצה לדעת יותר על יולי.” אני אומר מהר, לפני שיתחיל לדבר.
הוא מוחא כף אל כף. “זה אחד הנושאים האהובים עלי!” לפני שאני מספיק להתפלא, מצחו מתקמט והוא אומר, “קיבלת השכלה גבוהה מאד, אם אתה יודע אודות יוליצריאטיאנה פולדרס.”
“סליחה?”
“המכונה הראשונה בעולם שנבנתה ללא שימוש בפוליטוריאון. נושא נהדר! אח, נושא נהדר! ספר, ספר כל מה שאתה יודע, ואני אנסה להחכים אותך בידיעותיי הדלות.”
אני משתעל. “סר לאוטל, לא התכוונתי למכונה. התכוונתי ליולי-אן, הבת שלך.”
הוא מפלבל בעיניו.
“רציתי שתספר לי עליה,” אני אומר ברכות, “יולי-אן היא אישה צעירה יוצאת דופן, ואתה זכית להיות האב שהביא אותה לעולם.”
“אני וצ’אני, כן,” הוא מחייך חיוך קטן נוסטלגי, עצוב במקצת. אני יודע שהוא יתחיל להרצות עכשיו, אבל הפעם רוכן קדימה ובולע כל מילה. אני רוצה לדעת על יולי כל מה שאפשר.
“יולי דומה לאימא שלה בכל מה שאפשר- שום דבר ממני, חוץ מהצבע.” הוא מושך בתלתל, “העיניים הם מצ’אני, עיניים מדהימות.”
“מדהימות,” אני מסכים.
“צ’אני הייתה רק בת שלוש עשרה כשנפגשנו לראשונה, אני הייתי כבר מעל עשרים, ועברו מספר שנים עד שהבחנתי בה. לבסוף התחתנו ביום ההולדת השש עשרה שלה. היינו רק שנה אחת ביחד, כי אז צ’אני נתנה ליולי את חייה ומתה עם חיוך על השפתיים, בערב חג ההודיה. לא הצלחתי להציל אותה.” הוא מגרד את אפו ונאנח.
“אני מצטער,” אני אומר כי זה שצריך לומר. אף פעם לא הבנתי בשביל מה. זאת הרי לא אשמתי שאישתו בת השבע עשרה לא שרדה את הלידה הראשונה שלה?
הוא מנופף בידו, “בוא לא נדבר על דברים עצובים, בסדר? מה אתה יודע על טרום-פוראו מכני?”

מהשיחה לא יוצא דבר, חוץ מזה שאני מרחיב עד לחוסר נסבלות את הלקסיקון המדעי שלי, בעיקר בנושא מכניקה טרום משהו.
“בוא נלך ונגמור עם זה כבר, בסדר?” יולי מחייכת,ניצבת ליד דלת הכניסה, בעוד המשרתת שלה כורעת לצידה ומסדרת את מכפלת השמלה.
“את נראית טוב,” אני מחמיא, כי היא באמת נראית מדהים בשמלה הפשוטה אך האלגנטית, עם חליפה צמודה ושיער מסורק לזנב סוס גבוה.
“תפסיק לגרום לי להסמיק כל הזמן!” היא מכה על זרועה של אליסי, “תמהרי בבקשה! כמה זמן מתקנים מכפלת מסכנה אחת?”
“אני כבר גומרת, עלמתי,” אומרת הנערה בקול אשם. “רק עוד רגע אחד.”
יולי נושפת בקוצר רוח. “אני רוצה כבר לראות את מיליאנסי הזאת כורעת ברך לפנינו ומוסרת את המפה והמפתח. אוהו, זה בהחלט אחד הימים הטובים שלי!”
אליסי ממלמלת ומתרוממת, ויולי פוקדת עליה לא לחזור לעבודה לפני שתשכלל את כישורי התפירה שלה. המשרתת מסמיקה קשות, קדה ומתנצלת שוב ושוב.
“אני לא צריכה את הסליחה שלך. פשוט תעשי את מה שאמרתי,” יולי בוחרת את הנימה הנכונה ומדברת בסמכותיות, אך לא באכזריות. כמה שאני אוהב בחורות עם אופי. כלומר, כמה שאני אוהב את האופי של יולי.
“לפחות הגבעה לא רחוקה מכאן,” אומרת יולי, ואנחנו סופסוף יוצאים לחום השוכך של כמעט-ערב.

אני פוסע לבדי בשביל המוליך הביתה, עצבני עד מוות על אחותי הקטנה והמפגרת. בחיי שלא דמיינתי תפנית כזאת בעלילה. שהיא תתקיף, כן. שהיא תציב מארב ותנסה לשחרר את רודי בלי למסור את המפה, כן. אבל שהיא תתעלם ולא תופיע למקום המפגש?!
ילדה חוצפנית וחסרת מצפון. אחד מחבריה כלוא, נתון בסכנה תמידית של עינויים נוראיים בידיו של רמוס צמא הדם, והיא מרשה לעצמה לא להופיע. הייתי צריך להסכים לו לעקור לרודי עין, רק כדי שהיא תלמד את הלקח. היא פשוט הפקירה את חייו של הילד, וברחה מהמערכה. בחיי שלא ציפיתי את זה ממנה. עם כל הטיפשות והילדותיות שלה, יש לה סולם ערכים מבוסס, וחיי אדם מוצבים שם במקום גבוה מאד.
אולי היא ניחשה שאני מטפל בחבר המלוכלך שלה כמו באחי הקטן? אבל היא הייתה כל כך מבוהלת בשוק….
אני נד בראשי לשוער ונכנס לתוך החצר המוארת, מברך לשלום עוד כמה אצילים שעומדים במעגל ומתדיינים.
“ערב טוב, רבותי הנכבדים.”
“ערב טוב, הלורד.”
“איפה המשפחה?” אני שואל משרת זוטר, ילד בן עשר לא מוכר, שממהר למטבח. “הם בארוחת הערב עכשיו?”
“כן, אדוני,” אומר הילד, מביט בי בסקרנות רבה חסרת יראת כבוד. זה מוצא חן בעיני.
“תגיד לטבחית שתיתן לך לחמנייה וממתק, איזה שתיבחר. סיכמנו?”
“תודה אדוני!” הילד עוזב בריצה לא מחונכת, ואני מניד בראשי וממהר לחדר האוכל המשפחתי.
משרת פותח לפני את הדלתות הכפולות, ואני קד ברשמיות ומברך את כולם בערב מצוין ובתאבון רב.
“איפה היית, ארי?” שואלת אמא בעיניים מצומצמות לחרכים. “חיכינו לך כדי לקיים שיחה חשובה.”
שיחה חשובה? מריח צרות.
“עסקים, הליידי.” אני מתיישב על הכיסא שמשרת מזיז בשבילי, בדיוק מול פניה הזעופות של מיליאנסי. “בהחלט אפשר לקיים את השיחה עכשיו.”
“ובכן,” אמא מזדקפת בחגיגיות, “בעוד שבוע בעזרת היוצר, הוד מעלתו הנסיך דאבלין הז’וסני ופמלייתו הנכבדת יעניקו לנו את העונג בביקורם, בו נחגוג את ארוסיו למיליאנסי נורה.”
“מה?!” הגבות שלי, שתיהן בבת אחת, מזנקות למעלה בהלם. “את רוצה לארס את מיליאנסי?!” זה לא שלא ידעתי כבר מזמן שאמא מתכננת לארס אותה ולעשות איזה עסקה מטופשת עם אחת מהממלכות השכנות, אבל, כאילו, בעוד שבוע?!
“היא תכף בת שש עשרה,” אמא מתחילה להסביר.
“חודשיים, שלוש שבועות ויומיים,” מדייקת מיליאנסי, “המון זמן!”
“אורך יחידת הזמן אינו נמדד ביממות, אלה באיך מבלים אותו, מיליאנסי. השאלה היא איך.” אומר אבא בנימה פילוסופית, מבלי להתיק את מבטו מהספר שניצב, שעון על המלחייה, מול צלחתו.
“הזמן הוא לא בן בריתנו בעסקה הזו,” מיליאנסי מתנפחת לשמע המילה עסקה, “לפי מה שהאסטרטגים שלנו אומרים והסטטיסטיקה מצביעה, איילין לא תוכל לעמוד מול לחץ מצד מעצמות גדולות, שלא לדבר על תקיפה ישירה. הכח הצבאי של איילין חלש, וגם בעוד עשור לא נצליח לעמוד מול הקיסרות. עסקה עם ז’וסן תקנה לנו בעל ברית חזק, צבא מאומן, קשרים, כסף והשפעה. ואנו חייבים לעשות זאת בהקדם האפשרי, כי כמו שנוכחנו לדעת, הקיסר הוא אדם מאד לא צפוי, והצרה עלולה להתרחש בכל יום, מחר או בעוד שנתיים. מיליאנסי תהיה הביטוח שלנו.”
האמת שזה די מרושע.
“אני-לא-ביטוח-של-אף-אחד!” מיליאנסי נושפת בזעם והפעם אני ממש מסכים איתה, ואפילו אומר את זה בקול, בלי להסתכל עליה.
“אמא, את לא חושבת שזה קצת מוזגם לדרוש מנערה להתארס עם מישהו שאינה מכירה, ואז עוד לקרוא לזה ביטוח?” לא דבר כל כך מנומס להגיד, אני מודה, אבל אני לא אעמוד מנגד כשחוסר צדק כזה מתרחש מול עיני.
“ארי, לכל אחד יש את החובות שלו.” אמא נראית מאוכזבת ממני, כנראה ציפתה שאגבה אותה בצעד שעשתה. אבל! מדובר פה בדאבלין. הפוץ הגדול ביותר של כל הזמנים.
ראיתי אותו בפעם הראשונה והאחרונה כשהיינו בביקור בז’וסן, ודאבלין היה ילד קטן ועכברי שנדבק למלך וצחקק ברשעות כשמישהו מאנשי החצר מעד או התחיל להתגמגם. הרושם הראשוני שלו היה של מישהו שייהנה לראות ילד מתענה בייסורים ועוד יצחק על חשבונו. הוא ורמוס היו יכולים להיות חברי נפש.
אחרי שהוא לגלג על התספורת שלי לאוזני ילדי האצילים, הפסקתי להתייחס אליו והחלטתי שאם זה תלוי בי, לא אראה אותו שוב לעולם. והייתי אז בן תשע. לאיזה איש צעיר הוא גדל להיות, מאד לא מתחשק לי לדעת. תכונות רעות רק מתעצמות עם השנים.
“כמובן, אנחנו אסירי תודה לאחותך על כך שהיא תעזוב את ביתנו הצנוע ותזכה בתואר נסיכה,” קולה של אמא רווי סרקזם, צליל מאד לא אופייני לדיבורה. אם אני מבין משהו באנשים, היא פשוט מודאגת להחריד ומנסה להסוות את הרגש בביטחון עצמי קיצוני.
“אמא….” ממלמלת מיליאנסי, שנראית כאילו חטפה בעיטה ברקה, ואני יודע מניסיון כמה זה מכאיב ומשבש את השכל.
“מיליאנסי, לא שוב. בבקשה.”
מיליאנסי משפילה את ראשה וחושקת את שפתיה. ילדה מסכנה.
“מילי, את עצובה?” ליס, שעד עכשיו ישב בשתיקה ובהה בחילופי הדברים בפנים אטומות, משרבב את שפתו התחתונה. “למה מילי עצובה?”
מיליאנסי מסיטה את כסאה אחורנית. “סלחו לי, אני פורשת. לילה טוב.”
אף אחד לא מדבר כשמיליאנסי קמה ויוצאת מחדר האוכל. אמא מאחלת לכולם חלומות נעימים ושינה ערבה והולכת גם היא.
“תישן טוב, ליסי,” אני פורע את שערו הבהיר, “ואל תבכה בבקשה בלילה, אחרת אתרגז.”
“אני לא אבכה!” מבטיח הקטן.
“נשבע?” אני מושיט לו זרת.
הוא מושיט את שלו ומלפף סביב שלי.
“נשבע!”
“יופי. אוהב אותך.” אני קם ונפרד מאבא שלי, שדי מתעלם ממני.
אני הולך לחדר, כדי לישון כמו מת עד הבוקר. על ארוחת הערב אני נאלץ לוותר, אחרי “השיחה החשובה” של אמא.
דאבלין הוציא לי את כל התיאבון.

מיליאנסי יושבת על המדרגות ומחכה לי. על הפנים שלה מערבולת של רגשות, בעיקר זעם, והיא מתרוממת כשהיא מבחינה בי.
“איפה רודי?” היא שואלת בחדות.
“יש לי שאלה טובה יותר: “אני משלב את ידי מאחורי גבי. “למה לא הגעת לגבעה?”
היא מזעיפה פנים עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל: “קשה לנחש? אמא לא נתנה לי לצאת! וזה לא שלא ניסיתי. אז אני אתן לך עכשיו את מה שאתה רוצה, ואתה תשחרר את רודי. מצטערת שלא יצא לך ליהנות מהדרמה. אה, לא. בעצם אני בכלל לא מצטערת!” אני מצפה שהיא תחרוץ לשון ותברח, אבל היא לא עושה את זה. התבגרה, אחות שלי.
“החלטה נבונה,” אני אומר. “את המפתח והמפה, הרגע לפה. אני אחכה.”
מיליאנסי רוצה לומר משהו, נמלכת בדעתה, כנראה נזכרת בחברה המעונה שכלוא במרתף הטחוב ללא צרכים בסיסיים, וגורלו תלוי אך ורק בי, ומזדרזת לעלות במדרגות.
אני לא נאלץ לחכות זמן רב, מיליאנסי גולשת במורד המעקה כמו ברברית ומושיטה לי דף צהוב מרוב יושן מקופל לארבע.
“הנה! קח את המפה המזורגגת הזאת! וגם את המפתח תיקח, לכל העזאלים!” היא מתכופפת ומחטטת בתוך המגף הבלוי והמסריח שלה. “קח!” היא שולפת מפתח חלוד וזורקת על הרצפה. “תרים, למה אתה לא מרים? כל כך רצית אותו! ותשחרר את רודי, הבטחת!”
“לאן את כל כך ממהרת?” אני מתפלא, פותח את קיפולי המפה בזהירות, שמא תתפורר לי בין האצבעות. “קודם אני בודק שזאת המפה הנכונה. אחר כך מוצא את המכרה ומאמת את אמינות המפתח. ורק אז משחרר את הילד לחיים ארוכים ולשלום.”
“אתה… לא ככה סיכמנו!” היא מתנשפת, “זה- זה לא הוגן! אתה לא יכול לעשות את זה!”
מה היא כבר יודעת על הגינות, הפראית הקטנונית וחסרת הנימוס הזאת ?
“האמת היא שאני יכול,” אני מחייך אליה בסלחנות. “ואם את כל כך דואגת לרודי שלך, תסתמי קצת בבקשה ותני להתרכז.”
אני מיישר את שולי המפה ובוחן את השרטוטים האפורים משנים.
“תגידי מיליאנסי, מה זאת אומרת ‘חלקה צפונית, חורשה’?”
“מה לא מובן?” היא מתעצבנת. “החלקה הכי צפונית בחורשה. לא חשבתי שאתה מטו….”
“טוב אחות,” אני קוטע את המשפט באיבו. “העסקה שלנו משתנה, שוב. את באה איתי ומראה לי איפה המכרה, ואז רודי משתחרר. מובן?”
“אתה לא הוגן!!!” היא כמעט צורחת מתסכול. “זה לא הוגן!! אסור לך לשנות את ההסכם כמה שתרצה!!”
אני מקפל בחזרה את המפה היקרה. החלקה הצפונית היא שטח שגדל פרא, והחבר’ה מכירים אותה בערך כמו את הגרדרובה של המלך יוליוס, שחי לפני ארבע מאות שנה. בלי מיליאנסי אין לנו שום סיכוי בעולם למצוא את הכניסה למכרה.
“במשחק הזה את משחקת לפי הכללים שלי.” נמאס לי מהקפריזות שלה, ואני מדבר בקוצר רוח, “בואי.”
“כמה טיפש אתה יכול להיות?!” היא צועקת. “אמרתי לך שאמא לא מרשה לי לצאת, נכון? אז תעזוב את רודי המסכן שלא עשה לך שום דבר!!”
“רודי הוא הביטוח שלי,” אני אומר, מדגיש את המילה. “כשתחליטי לצאת לטיול קטן, תודיעי לי.”
אני מתחיל לעלות במדרגות, כשמיליאנסי צועקת אחרי: “איך אתה יכול להיות מרושע כל כך! אין לך לב! הוא רק ילד! תישרף בגיהינום!”
ואז: “בבקשה, ארי! בבקשה בבקשה בבקשה”
ואחר כך: “אני אשלח מישהו אחר במקומי, בסדר? מישהו אחר יראה לך את הכניסה! ארסון, לדוגמא!”
אני מסתובב אליה. “אני לא אתרועע עם הפרחחים שלך, מיליאנסי. אבל אל תדאגי, אני אחכה בסבלנות. רודי ישן היטב אחרי שרמוס התעלל בו קצת. לילה טוב.”
ואני סופסוף עולה לחדר שלי, מחייך כשהקללות של מיליאנסי משיגות אותי.

“על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ” 2
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (1)

ספיר, את יכולה להוסיף מפתח שמות שנדא מי בצד של מי? הסיפור מדהים וכיף נורא לקרוא!

16/08/2019 15:02
38 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך