על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ 3

sapir sitalo 03/08/2019 70 צפיות תגובה אחת

מיליאנסי
זה התחיל בכך שאמא הורתה לי ללכת להחליף בגדים. היא הודיעה לי, שמעכשיו, עבר הזמן בו היא התעלמה מהחרויות שנטלתי לעצמי, ואם היא תראה אותי לבושה במשהו שהוא לא שמלה שהיא בחרה עבורי, היא תציב שומר בפתח החדר שלי, שלא ייתן לי לצאת עד שלא אראה כמו שעלמה מיוחסת וצנועה לפני נישואין לנסיך חלומותיה אמורה להיראות. וזה שטענתי שכשאני מתלבשת כמו בן אני צנועה לא פחות, רק מחמיר את המצב. כי הוד נוראותה גזרה עלי מאסר בית:
“בלי פגישות עם אספסוף מחוץ לרובע, בלי שיטוטים. בלי מריבות. בלי קללות. בלי מכנסיים.”
כשהותר לי לבסוף לצאת מחדרי, הייתי לבושה בשמלה כבדה ומוגשמת, בצבע ‘סגול מלכותי’, ותלתלי היו מסודרים בפקעת צמות מלאת סיכות יהלומים שהכאיבו לקרקפת. אמא ובנות הלוויה שלה אמרו שאני נראית מרשימה. לדעתי הייתי דומה לחציל ג’ינג’י מזעזע, שאפילו חובבי חצילים היו בורחים ממנו לקצות העולם. חשבתי שלפחות אם אראה מחרידה באותה מידה כשאפגוש את דאבלין הוא עשוי להתחנן על הברכיים לפטור אותו מהחובה להתחתן איתי. התמונה המשעשעת נמוגה ברגע שאמא צוותה על המשרתת להדק את המחוך שלי עוד יותר, כך שבקושי הייתי מסוגלת לנשום, והפכתי מסתם חציל אדמוני, לחציל גוסס ונובל מחוסר חמצן.
פריט מסכן חיים נוסף במלתחה שלי, היו העקבים. הנשים החליטו שאני לא מספיק גבוהה, ואילצו אותי לנעול סנדלים על עקבים דקיקים בגובה עשרה סנטימטרים. קשה בטרוף ללכת איתם, שלא לדבר על כך שאני יכולה ליפול ולשבור קרסול.
“לכן את מתחילה עכשיו,” אמרה אמא בתגובה לתלונותיי, “כדי שיהיה לך זמן להתרגל.”
היא טועה. לא יספיקו חיים שלמים ובטח לא שבוע בודד כדי להתרגל לחיי אשת חצר מהם ניסיתי לברוח כל חמש עשרה שנות חיי.
“לכל העזאזלים!” אני ממלמלת, משפשפת את בהונות רגלי. “שילכו כולם לכל העזאזלים!!” אני צונחת לאחור על כריות המיטה שלי. השעה קרובה לחצות. סוף סוף הצלחתי להפטר מהשמלה, ונשארתי בתחתונית וורודה מגוחכת.
“לעזאזל,” אני גונחת, מורטת את הפרחים התפורים בשולי השרוולים. היום האיום הזה הגיע לסיומו, אך אין בכך דבר מנחם, כי אין לי ספק שמחר הכל יתחיל מחדש.
אני שונאת את כולם. את אמא, שחושבת על חתיכת האדמה ששייכת לבעלה, ועל מראית העין המושלמת שלנו יותר מעל שלומה של ביתה היחידה. על ארי, שמסרב להאמין לי שאין מפה מפורטת יותר, שמלא כל כך בשחצנות ואנוכיות, שלא מסוגל לראות מילימטר מעבר לאינטרסים הפרטיים שלו. על אבא, שעסוק כל כך בהתעמקות בתורת הנסתר ובחקר פרפרים, עד שהוא פשוט לא יכול לרדת לדאגותיי, ולנסות להקל על מצבי. ואפילו על ליס, על כך שהוא קטן מדי, ולא מבין כלום, שקוע בעניינים התינוקיים שלו, בסיפורים ומשחקים בחול.
אם חשבתי שאני יודעת מהו כעס, הרגש שחשתי בעבר, הוא כמו אדמדם חיוור למול הארגמן העז שבוער בי עכשיו. הראש שלי מתפוצץ מכל הדרישות והתביעות שהעולם בדמותו של אימי הורתי מפיל עלי.
“שבי זקוף! דברי בנימוס! אל תתקרבי לבעלי דרגות נמוכות! תתחתני עם נסיך! תהיי ליידי אמתית! תקריבי את עצמך ותצילי את הבית שלך!”
בשם היוצר!
אני נושכת את שפתי התחתונה עד כאב.
אני לא ליידי אמתית, ולעולם לא אוכל להיות. הייתי צריכה להיוולד דומה יותר לארסון או לריאלון. לאפות לחם או לחטוב עצים. ללבוש מגפיים, ליצור יבלות ושרירים.
אני רק מיליאנסי, נערה ג’ינג’ית, בת כמעט שש עשרה. לא יותר מכך. אני לא רוצה להתחתן עם גבר שאני בקושי מכירה, אני לא רוצה לעזוב את האי בו גדלתי ואותו אני אוהבת.
אני מרגישה כאילו דחקו אותי לפינה, ולא הותירו לי ברירה. כאילו אני לא יכולה לבחור.
אני מתרוממת וניגשת לחלון. אני מטפסת על האדן הרחב, מסתבכת עם התחתונית מרובת השכבות. אני מחבקת את ברכי, ומסתכלת על העיר היפה שלי, הפרושה תחתיי, והלאה, הנמל והים. עוד שבוע יעגנו כאן הספינות של הז’וסנים, ואם לא הם, אז זה יהיה צי הקיסרות. או שהז’וסנים לוקחים אותי, או שהקוברות לוקחים את כולם ואת הכל.
האפשרויות שיש לי, הן גרוע, וגרוע יותר.
זה לא אמור להיות כך! חייבת להיות אפשרות בחירה אופטימלית!
אבא פעם אמר לי, שכאשר נדמה שאין ברירה, המשמעות היא שהבחירה הנכונה וודאית, כי אנחנו פוסלים מידית את האפשרויות המוטעות. הוא צודק, כמו תמיד.
אני לא מסוגלת להניח לקוברה לכבוש את איילין, ומסתבר שהתועלת היחידה שבתו של ראש האי יכולה לתרום למהלך המלחמתי, הוא להתחתן.
זה לא מוצא חן בעיני. אם לדייק, אני שונאת את חוסר האונים שלי. אני מתעבת את הבחירה לא לעשות כלום, להניח לגברים לנהל את המערכה. לתת לכולם לשלוט בעתידי.
אני רותחת מכעס.
אני מגחכת במרירות. אני כמו נסיכה מהאגדות שיושבת על אדן החלון וממתינה לנסיך על הסוס הלבן שיבוא ייקח אותו לארמונו המפואר, ויישא אותה לאישה ביום בוא האביב. ההבדל הוא כמעט חסר חשיבות. גם אותי הוד מעלתו יציל ממוות או עבדות המאיימים עלינו. חסרה כאן רק האהבה. אותו פריט קסום שעומד במרכז כל אגדה. במרכז היקום עצמו. אם היוצר לא היה רוצה לאהוב, הוא לא היה בורא את העולם. הוא לא היה מביא אותי לעולם.
העולם הזה אמנם מעצבן מאוד, אבל הוא עדיין שווה את הקיום שלו. בגלל שלצד השנאה והמלחמות, ישנה האהבה וההקרבה העצמית, נכון? אז למה שאני, פיסה אנושית של היקום, אתחתן ללא אהבה?!
אני לא אתחתן עם דאבלין! אני נועצת מבט קודר באופק, ואז אני קולטת.
אני לא אתחתן עם דאבלין. בדיוק! אני אתארס אתו, את זה אי אפשר למנוע. אבל אני אהיה בת שש עשרה רק עוד חודשיים וחצי, בסתיו. אפילו חייל מלאכי חבלה לא יאלץ את ההורים של להשיא אותי לפני זה. אולי זה לא לגמרי פתרון, אבל זה נותן לי יותר מחודשיים למצא פתרון.
אני מחייכת אל משב הרוח שמעיף את שערי לאחור.
אני אהיה חזקה. אני מחליטה. אני אהיה חזקה, אני אציל את הבית שלי בלי להקריב את הלב והחופש שלי.
“אם החיים לא מראים לך דרך שאת אוהבת,” אני נואמת אל הכוכבים, “צריך פשוט לסלול אחת כזו.”
אני אמצא את הדרך שלי. אני לא אכנע. אני אהיה חזקה.
את הרגע הדרמטי הורסת דפיקה בדלת. טוב, אי אפשר לצפות שכל דרי האחוזה יחושו שקרה מאורע היסטורי.
אני נתלית אחורה, ראשי כמעט פוגע ברצפה, ושערי מטאטא אותה.
“פתוח!” אני צורחת.
הדלת נפתחת לכדי חרך, ובחורה במדי משרתת מציצה פנימה.
“אוד מ’לתך?” היא שואלת בבלבול, סוקרת את דמותי התלויה הפוכה, את החצאית שגלשה מטה וחושפת את הרגליים שלי. (וזו הסיבה שאני מעדיפה מכנסיים.)
“כן, דטי?” אני שואלת, בהתעלמות מוחלטת ממצבי, “אני יכולה לעזור לך?”
“זה אחיך, אלורד אצאיר,” סומק צף בלחייה השמנמנות, “‘או רוצה ליר’ות ‘תך,” היא מפלפלת בעיניה. צווחה דקה נישאת מעברו השני של המסדרון. ליס שוב נכנס להיסטריה.
“סיפוווווווווווווור!” אני מרימה, זאת אומרת, מורידה את ידי אל אוזני, מאבדת את האחיזה, ואגב גלגול ראש מאולץ נחבטת בשטיח.
“מ’לתך?” ממלמלת המשרתת, “‘ת פ’סדר?” היא פונה אלי בניב האיכרים, האסור לשימוש בבית שלנו, כי לדבריה של אמא זה גורע מהרושם החיובי שלנו. מה שגורם לי לחייך אליה מלמטה, ולענות באותה לשון: “‘ני פ’סדר, תגידי לאומנת של ליס ש’ני מגי’ה אוד מאט.” אני חושבת שאם הייתי מדברת ככה אל ארי, הוא פשוט לא היה מבין אותי.
דטי קדה קצרות, ולשמע עוד צרחה מנסרת עצמות ממהרת חזרה.
אני מציצה לחלל המאובק מתחת למיטתי, ושולפת משם את החלוק שלי. אני מנערת אותו, מתעטשת, פולה שתי נוצות, משחילה את זרועותיי לשרוולים הרחבים, ויוצאת אל המסדרון. אני פותחת את דלת חדרו של ליס בבעיטה, מבהילה את דטי והעלמה ריישיל, האומנת המסכנה.
“אתן חופשיות ללכת לדרכיכן,” אני מודיעה להן, מחלצת מפיה של העלמה ריישיל אנחת רווחה.
רק לאחר שהן עוזבת אני משפילה את מבטי אל אחי השרוע על הרצפה. הוא מסתכל עלי, עיניו מלאות דמעות, אפו דולף, פניו סמוקות ממאמץ. לשנייה שנינו שותקים, ואז הוא מתחיל לבכות שוב.
“אני רוצה סיפוווור!” הוא מייבב, אגרופיו הקטנים מכים ברצפה.
אני רוכנת ומתיישבת לצידו. “ליסי, אני אוהבת אותך מאוד מאוד, אבל אחרי כל הסצנה הזו, לא מגיע לך סיפור. אתה מבין?” כצפוי, הוא לא מגיב, אך אני כבר רגילה לזה, “אני לא יכולה לעשות את זה, זה לא יהיה נכון, זה יגרום לך להיות לא מחונך.”
“סיפור…” הוא רוטן, מתחיל לפהק.
“אתה מבין שילדים לא מחונכים מקבלים עונש ולא פרס. היוצר יכול לתת פאצ’ה על התחת.”
המונולוג שלי לא מעניין את ליס, אבל זו המטרה, לשעמם אותו למוות. קל יותר לצרוח עליו שיפסיק, אבל הניסיון מראה שעדיף להתאמץ קצת, ולהשיג תוצאות.
“ילדים לא מחונכים זו צרה צרורה לאנושות,” אני ממשיכה לברבר שטויות במיץ, “ילדים לא מחונכים הופכים לאנשים לא מחונכים, שזה בעצם אנשים רעים, רעים מאוד אפילו, מרושעים ממש, אפשר לאמר,” אני מתחילה להירדם מהמילים שלי, “ואנשים מרושעים הורסים את העולם. אני רוצה שתהיה ילד טוב שיעשה טוב לעולם…”
הדלת נפתחת שוב, וליס נזכר בתפקיד שלו, ומתחיל לבכות.
ארי נכנס, שערו פרוע, ועיניו טרוטות. הוא נישען על המשקוף.
“למה, בשם היוצר,” –הו, אפילו כשהוא מרוגז ומת לישון, הוא לא ירשה לעצמו לאמר ‘לעזאזל’, זה מתחת לכבודו- “בשתיים לפנות בוקר, משפחתי היקרה לא נותנת לי להירדם.” הוא שולח אצבעות לתוך הרעמה שלו, מה שגורם לה להזדקר עוד יותר.
“תספרו לי סיפור!” ליס מתנער ועיניו מלאות תחנונים, “אני אהיה ילד טוב, מבטיח!”
ארי דופק את הראש במשקוף הנגדי. ליס מושך באפו, הוא לוקח נשימה, ופוער את פיו כדי לצרוח. אני נכנעת.
“ליסי החמוד רוצה סיפור!” אני מזייפת התלהבות, “בא ארי!” אני מחווה בידי על המיטה, והוא בולע פיהוק ומציית. הוא מתמתח, וממשיך בהצגה: “אז בואו נתחיל, טוב? אני מתחיל כי אני הכי גדול, ועכשיו תורי. שני משפטים – שני משפטים, ומי שישב בשקט, יכול לשמוע.”
ליס מחוה את אפו בשרוול. עיניו עדיין מלאות דמעות, אולם ניראה שהוא החליט לחוס על אוזנינו.
“לפני שנים רבות, בארץ רחוקה ומוזרה, חיה ילדה קטנה עם כנפיים עשויות משי ועיני יהלום. לילדה לא היו הורים, ולא היה לה בית, אבל למרות זאת היא הייתה מאושרת.” קולו של ארי יגע, וברור שהוא לא משקיע מאמץ בדמיון, ובכל זאת, המילים שלו מלאות בקסם. ליס עולה על המיטה ומתיישב על ברכיו של ארי, והוא משכיב אותו ומכסה בשמיכה.
“הילדה אהבה לעוף מעל הארץ ולראות את כל הפלאות שבה, כי היא אהבה אותה בכל ליבה המשובץ באבני אודם וספיר. ולכן, כשסכנה הטילה צללים אפלים, היא הייתה מוכנה להקריב את המשי והיהלומים כדי להציל את ארצה.” אני רואה את עצמי מרחפת מעל איילין, אוחזת חנית זוהרת, מוכנה להגן על ביתי. כמה חבל שהמציאות לא הרואית כמו הדמיון.
“צל שחור ענק התפשט מהדרום והשתלט על כל הארץ היפה והפורחת, ולילדה לא נותרה שום ברירה, אלה לסגת. הילדה פשוט ברחה, והותירה את כל בני עמה תחת האפילה.”
למרות כל רצוני שזה יהיה נכון, אחי הבכור לא מטומטם. וכיוון שהוא לא מטומטם, אין ספק שהוא הבין על מה חשבתי כשהיה תורי. האם זה אומר שהוא חושב שאני פחדנית שעוזבת את ביתה כשהצרות מתחילות?! אני נועצת בו מבט חודד. הוא מחייך אלי בתמימות, מה שמאשר את חשדותיי.
איך הוא מעז! ניראה אותו עוזב את יולי שלו כדי להשיג עזרה צבאית! הוא עוד חושב עת עצמו גיבור אצילי! הוא, שסרב לשחרר את רודי למרות כל תחנוני!
“הילדה לא ברחה, אלא יצאה לשליחות סודית לחפש תליון אור קסום שיעזור לה לנצח. והסיבה שהיא נאלצה לעשות זאת, הייתה שילד שהיא חשבה לחבר בגד בה, ולקח בשבי את הדרקון הקטן שלה!”
ליס לא שם לב שהסיפור שלנו הפך ליותר מאמצעי להשתיק אותו. הוא מקשיב בפה פתוח, לופת את שולי השמיכה.
“מיליאנסי, זה לא לפי הכללים. אסור לסתור משפטים קודמים.”
“לא סתרתי כלום!” אני מתיזה, “אתה זה שמעוות את המציאות!”
“איזו מציאות?!” הוא מרים גבה, “זה סיפור, אחות יקרה.”
אנחנו מנהלים מלחמת מבטים קצרה, ואז הוא מושך בכתפיו וממשיך: “הילדה הייתה אומנם חכמה, ואפילו יפה, אבל היה לה חסרון אחד, שבגללו היא הפסידה הכל ולא נותר לה כלום. וכשהכל קרס והתנפץ סביבה, לא נותר לה את מי להאשים, אלא את עצמה.”
זהו, הספיק לי! אני קופצת על רגלי, ומתחילה לצרוח, מעירה את כל מי שנישאר חרש ליללותיו של ליס: “כן, אני אשמה? במה בדיוק?! שלא הצלחתי למנוע ממך לחטוף את רודי! שנולדתי בת, ובגלל זה לא מלמדים אותי להילחם, ומכריחים להתחתן?! אתה הייתה פעם בת? תנסה להיות בת! מה יישאר לך כשהשרירים ייעלמו, ויכריחו אותך ללבוש שמלות מגרדות וחונקות?! אני אשמה שאתה מפגר שלא יודע לקרא מפה?!”
המנוול רק צוחק.
“אני מצטערת ליס,” אני פונה לאחי השני, “אבל הסיפור נגמר! בפעם אחרת, כשלא ארצה לרצוח את המפגר שיושב לידך!” ליס מסתכל על ארי בפנים מבולבלות.
“ואתה-” אני נועצת אצבע בארי, “לא אכפת לי מה אתה חושב עלי, אבל אם לא תשחרר את רודי ישמעו את הצעקות שלך בכל מדורי הגיהינום! אתה חושב שאתה ראוי להיות יורש, אבל אתה בריון אנוכי ומושחת!” אני מסתובבת בחדות, בלי לבדוק איך דברי השפיעו עליו, ועוזבת את החדר בריצה.

“הוד מעלתך, אם תואילי להפסיק לנוע, אני אוכל לתקן כאן.” עוד סיכה ננעצת ‘בטעות’ בגב שלי, היכן שהתופרת המהוללת מצרה את קו המותניים. אני מעווה את פני, אך מתאפקת לא לצרוח עליה.
אני עומדת על שרפרף במרכז חדר האירוח של אמי. התופרת, השוליות שלה, אמא והחברות שלה חגות סביבי כמו נשרים קרחים סביב גור אריות פצוע. אני תקועה כאן מהבוקר, וחוץ מכוס קפה וכיבוד קל, לא אכלתי דבר.
הז’וסנים, ובראשם חתני לעתיד יופיע כאן בעוד כיומיים, תלוי במזג האוויר. כל בוקר, וכל ערב, אני מתפללת שירד גשם, ותתחיל סערה שתטביע את הספינות שלהם. אבל כנראה דווקא בגלל תוכנן הזדוני הן לא מתקבלות, והשמש ממשיכה לזרוח, והרוח לנשוב מהצפון, ולקרב אלי את העתיד המר.
ואני נאלצת לסבול מדידת שמלות, יותר מלמלות, תחרה וסרטים משראיתי בכל החיים שלי.
אל תבינו אותי לא נכון. אני מחבבת שמלות, את אלו שמחמיאות לי, אני מתכוונת. איזו נערה לא חולמת להיות יפיפה שתמשוך מבטים מעריצים ושלהקה של מחזרים תתגודד תחת חלונה ותשיר לה סרנדות?!
אבל, ראשית כל, יש גבול לכל דבר, בעיקר לכמות הסבלנות שלי כלפי חוסר נוחות. ושנית, כשאני לובשת חצאיות מתנפחות עם תחתוניות מעומלנות, אני יכולה להיות כל דבר, רק לא יפה. ליס אמר שאני נראית כאילו תקעו אותי בתוך עוגת יומולדת, ויש לי סיבות טובות להאמין לו.
בסופו של דבר, כשאני מרגישה שאני הולכת לצאת מהכלים, אני קוראת לאמא שלי לחדר השכן, ושם שופכת עליה את הכל.
הכעס הוא תכונה רעה. הוא מאכל את הנפש, משחיר את העולם, וכולי, וכולי. אולם דווקא הצרחות שלי הן אלו שגרמו לאמא להבין שאם אני אפגוש את הנסיך לבושה כמו קינוח, זה עלול לפגוע ביכולות הקוגניטיביות שלי, ועדיף שאני אוכל לנהל שיחה מנומסת עם האורחים.
ולכן אנחנו מתפשרות על גזרות חופשיות יותר, בדי משי בהירים וגולשים, ופחות פנינים וסרטים. בתמורה, אני מבטיחה שאתן להן לאפר אותי, למרות שאני מתחילה לרעוד בכל פעם שמכחול מתקרב לעפעפיים שלי, כי אז עולות לי לראש מחשבות חולניות על עקירת עיניים. איכסה.
לאחר שאני מפסיקה להתנהג כמו פקעת עצבים מרגיזה, האווירה נעשית נינוחה יותר, ואפילו מרשים לי להביא את לונה מהמטבח, ואנחנו מפטפטות בזמן שעוטפים אותי בבדים כמו מומיה ונועצים בי סיכות בחוסר רחמים.
כשלבסוף מסיימים איתי, אני חוטפת מאפה אוכמניות, וצונחת על הספה הקרובה, ומביטה בחוסר עניין איך הצוות עט על אימי, להתאים גם לה מלתחה חדשה. מעבר דלתות הזכוכית הכפולות אני רואה איך הגברים של משפחתנו עוברים אותו עינוי.
אבא מתנהג כאילו הוא נמצא בממד אחר. הוא מעיין בספר עב כרס, כוסס עיפרון פחם, וממלמל משהו לא ברור בכל פעם שמבקשים את עצתו. ליס מתרוצץ בין שני החדרים כמו הוריקן קטן, הופך גלילי בדים ומפזר תכשיטים. המבוגרים גוערים בו ברכות משועשעת, ההתייחסות הטבעית לבן הזקונים.
ארי התרנגול עושה פוזות. הוא כותב את נאום הברכה שלו, שולח שליחים עם הוראות ביצוע לכל רחבי האי, ומשוחח בנימוס עם כל הנוכחים בו זמנית. הוא מעמיד פנים שהתעניינות במראה החליפה שלו היא מתחת לכבודו, אך אני רואה איך הוא מעיף מבטים לעבר המראה, ומדי פעם מבקש לשפר משהו.
כולם מחבבים, שלא לאמר, מעריצים אותו. הוא חכם, אדיב ונאה. מבחינתם הוא מתנהג כמו היורש המושלם. מבחינתי הוא מתנהג כמו קוץ בתחת.
אני חורקת בשיני כשאני נזכרת ברודי המתענה באיזשהו בור טחוב, מורעב ובודד, בעוד אני בולסת לחמניות מתוקות. אני מוחה את אצבעותיי המוכתמות בריבה כחולה במפית.
“יקירתי,” הגבירה שי-לין, אימו של החבר הכי טוב של ארי, מתיישבת. לידי. היא נראית מקסים בבגד הניקיאו הרפוי שלה, שמבין השסעים שלו מציצים מכנסיים מתנפחים רקומים בהירוגליפים, והכחל העבה שתוחם את עיניה מדגיש את לכסונן החתולי. ולא ניראה שמישהו מוחה על הסגנון הזר שלה. כמובן, היא עשירה ומבוגרת, והיא מהמזרח הפרוע. והעיקר- היא נשואה, ולא צריכה לדאוג שהשונות שלה תבריח חתנים.
“מה דעתך, איזה צבע יתאים יותר לשמלת הערב שלך?” אני יודעת שהיא בוחרת בקפידה מילים שלא יכילו את הצלילים ש’ וק’, שהיא לא מסוגלת לבטא. היא מראה לי דוגמיות של וורוד בהיר, וירוק נוצץ מעט.
“הירוק, אני חושבת. הוורוד יתנגש עם השיער שלי,” אני עונה בלי להתרכז בסוגיה. מצחיק בעיני שכולם מתרוצצים וטורחים למען מטרה שלא תושג לעולם. אין סיכוי שאני מתחתנת.
שי- לין מחייכת בנועם, ואז קדה, כראוי לפרידה מנסיכה לעתיד.
“מילי!” ליס מזנק אל בין זרועותיי, הוא חיוור ומופחד. “זה נכון שתהיה מלחמה? ויבואו חיילים רעים עם אש וייקחו את אמא?”
“לא, מה פתאום!” אני אומרת באופן מכאני, ורק אחר כך קולטת מה הוא שאל.
“מי אמר לך שטויות כאלו?”
הוא מתכווץ, ומצביע על ליידי גריינה וליידי מיאן, שמשוחחות בפינה. הן נשים מהסוג שמאמין שילדים צריכים להיות נראים ולא נשמעים, ומתעלם מהעובדה הפשוטה שילדים תמיד מקשיבים ושומעים את הכל, גם דברים שהם לא אמורים לדעת.
“הן אמרו גם שאת תיסעי רחוק-רחוק, ותהיי נסיכה אמתית, וזה יציל אותנו.” הוא מכניס אגודל לפה, ואני לא טורחת להעיר לו.
“אני לא רוצה שתלכי.” העיניים שלו גדולות ועגולות, “את בטח רוצה להיות נסיכה עם כתר וארמון. אני אוכל לבקר? את תביאי לנו מתנות? את תביאי לי פוני? את תגורי במקום ששם כל הסיפורים שלך ושל ארי קורים? יהיה שם נסיך עם חרב?”
“כמובן.” אני מחבקת אותו.
אני לא רוצה להיות נסיכה עם כתר וארמון, אני רוצה להסביר לו. אני רוצה להישאר כאן, איתו. אבל, אני לא בטחה שאני אצליח. יתכן, שאם אני באמת אוהבת את הבית שלי, עלי לעזוב.

על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ 3
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

סיפור מקסים עם עומק… מחכה להמשך

04/08/2019 16:06
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך