על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ 4

sapir sitalo 04/08/2019 70 צפיות 2 תגובות

ארי
השבוע עובר מהר, כולו מדידות, הדרכות ושיעורים בהיסטוריה, בגאוגרפיה ובספרות ז’וסנית. כאילו שמעניין מישהו איך נקרא רכס ההרים הגבוהה ביותר בז’וסן, או מי רצח את שר הפנים הקודם שלהם.
מיליאנסי נעדרת מהשיעורים, אבל אני בטוח שאמא לא מניחה לה לישון עד הצהרים, ומעבידה אותה קשה בלימודי נימוסים ודיאלקטים. אני רואה אותה אולי פעם ביום, באולם הכניסה, מוקפת בפמליה של אמא, ובכל פעם היא מסננת לעברי, “תשחרר את רודי!” היא אומרת את זה בטון כל כך מעצבן, שאני חורק בשיניים כדי לא לזרוק משפט מגעיל בחזרה.
אמא מעבידה לא רק אותה, היא מבלבלת לכולם את המוח עם הוראות, הערות והצעות שיפור פנטסטיות, מתרוצצת בין החדרים ומוודאת שהכל נעשה כמו שצריך, שהטבחים יודעים את מלאכתם, שהמשרתים לא מתבטלים ושהתופרת לא סוטה מהגזרות. האמא הזאת יכולה לשגע אפילו פיל.
בגלל המערכת העמוסה שלי והטרדות של שאר המשפחה, אנחנו נפגשים שוב בהרכב מלא רק בארוחת הערב האחרונה לפני בוא המשלחת.
אמא נעמדת ומכחכחת בגרונה בחשיבות רבה.
“אני רוצה להודות לכל מי שעבד קשה, הזיע ותרם מכוחו להצלחת השבוע הזה! אני מעריכה את מאמציכם!”
אני מתחיל למחוא כפיים, ליס מצטרף בשמחה וגם אמא, אבא מרים עיניים מבולבלות וזורם עם השאר, ומיליאנסי עושה פרצוף ומשלבת את ידיה בהפגנתיות.
אחרי שמשתרר שקט, אמא מבקשת מכולם לשתף את המשפחה ברשמים מהשבוע שעבר ובהתרגשות לקראת היום הגורלי.
היא מתחילה, כדי “לעזור לנו להיפתח,” ואני מוכן להתערב על כך שהנאום הזה יכלול דמעות.
“אני מתרגשת כל כך,” היא מתחילה, והדמעות מגיעות מהר מן הצפוי. “מיליאנסי שלנו גדלה כל כך, והיא הולכת להקים בית משלה.” היא מוציאה ממחטה ומנגבת את זוויות עיניה. “סלחו לי, אני פשוט…”
“זה בסדר, אמא, כולנו מתרגשים,” אני אומר, בחמלה. “האירוסים של מיליאנסי הוא אחד המאורעות הכי משמעותיים בחיינו.”
“אתה צודק, ארי,” אמא מניחה את הממחטה על השולחן ומנסה להתאפס. “גם אתה תתארס, בעתיד הקרוב, בעזרת היוצר. שני הילדים הקטנים שלי…” היא משתנקת בנימוס, מרימה שוב את הממחטה ומנופפת בידה, “תמשיך בבקשה, ארתור.”
אבא מקבל את רוע הגזירה באנחה כבידה. הוא מתרומם ואומר: “ישנה תאוריה שאומרת שבכל פעם שבעולם נעשית בחירה, הוא מתפצל למספר אפשרויות הבחירה, ובכל ממד האירועים הבאים מתפתחים מנקודת מוצא שונה, כך שהיקום מורכב ממיליארדי השתתקפויות מעוותות של אותו עולם. אני חושב שהפרפרים זהים בכולם.”
אחרי שתיקה קצרה והלומה אמא אומרת: “ארי, יקירי?”
ואין לי ברירה אלה לקום ולהתחיל לדבר.
“השבוע הזה היה מזעזע, אמא.” אני מחייך, ואמא מחייכת בחזרה בהסכמה מלאה. “אני מקווה שהאירוסין יהיו שווים את הטרחה הרבה שסביבם. ולכן, אני רוצה לאחל: תהיי מאושרת, מיליאנסי. בבקשה.”
“כאילו שאכפת לך מהאושר שלי, אתה פשוט שמח שאני חייבת לעזוב.”
“מיליאנסי, דברי יפה אל אחיך!” אמא גוערת בכלה המיועדת. “תתנצלי מיד על גסות הרוח שלך!”
אני מהנהן ברצינות. “אני אסלח לך הפעם, מיליאנסי, על כך שעיוותת מילים אוהבות והפכת אותן לאיחולי אויב, רק כדי שתיווכחי בכנות דאגתי אליך.”
מיליאנסי יוצרת רעש גדול כשכיסאה נופל אחורנית.
“לילה טוב,” היא צועקת, ויוצאת מחדר האורחים בריצה מסורבלת, לפני שאמא תספיק לעצור אותה.
פעם שלישית השבוע.
“חכם מטאורל אמר פעם, שאריכות הפתיל המרכיב את הסבלנות שלנו זהה למספר שנותינו עלי אדמות ולמספר הכוכבים שצפינו בהם.” אומר אבא, ומסכם: “לפרפרים אין סבלנות בכלל, אם כך.”

דאבלין, ברוב כשרונו האדיר, מתעלה מעל לכל הציפיות בסנוביות ובהתנהגות הנבזית שלו, ככה שבא לי להקיא רק מהעובדה שהוא עומד קרוב אלי.
הוא יורד בכבש בפסיעות מהירות, בטוחות בעצמן, וכל הפמליה שלו ממהרת אחריו, כולה בחורים צעירים, אתלטיים וחתיכים להחריד. הזדמנות פז בשביל בנות האצילים האייליניות, ששואפות לצאת מגבולי האי הנידח ולהשתלב בחיי החברה הגבוהה באחת המעצמות השכנות.
דאבלין עצמו גבה, גידל שרירים מפוארים, השתזף עד לגוון המושלם ביותר וטיפח את שערו לרעמה מבריקה ואלגנטית, בצבע חום שוקולד. החליפה הרשמית שלו יושבת עליו מדויק, ואיכשהו הוא מצליח להראות מושך, מה שגועלי מצדו.
לאחר שמסתיימת קבלת הפנים הרשמית, וכל אחד מוכרז בשמו המלא בתוספת רשימה ארוכה של תארים ודרגות, כל התהלוכה פונה לכיוון הבית, כשדאבלין צועד לצד מיליאנסי והפמליות שלהם מאחוריהם, מחליפים מבטים ומצחקקים בשקט. אני צועד לפניהם, משתדל לשמור על הבעת פנים ניטרלית ולהנהן מידי פעם לכיוונו של אבא, כאילו אני מקשיב לו.
דאבלין מפטפט עם מיליאנסי על דברים חסרי משמעות, כמו השמלה שלה, הנמל המשודרג שלנו, הגיל של ליס. מיליאנסי עונה בקיצור ומהמהמת בהסכמה לשטויות שהוא אומר. יש לי חשד שהיא לא באמת מקשיבה לו.
הטקס ממשיך באולם הסעודות הגדול, כשכל האצילים מברכים את המשלחת ואת מיליאנסי, ועורכים סבב של היכרויות עם בני משפחותיהם. דאבלין מתנהג כמו נסיך מושלם, לוחץ ידיים, מברך ברשמיות אך בתשומת לב, מוסיף מילה או שניים שמעלה חיוך על פני השרים הכבודים ביותר, קורץ לילדים, מדבר ומקשיב ברגע המתאים ביותר, ומידי פעם שולח מבטים אומדים לעבר בנות האצילים הצעירות.
“מישהו ניחן כאן בנימוסי חצר מושלמים יותר משלך?” אני מסתובב ומוצא את יולי, שקדה בחינניות בשמלתה המרהיבה, הרקומה בפנינים ובשברי מראות זוהרים, התסרוקת שלה בהירה וגבוהה, כולה תלתלי זהב וסיכות משובצות. “הז’וסנים גונבים לך את ההצגה, מה?”
היא יפה למות. והיא פגעה בול. אני מזדקף ומזעיף את מבטי. “נימוסי החצר הז’וסנים חוצים כל גבול קיים של מכובדות. כנראה יש ביבשת מחסור במורים מקצועיים, כי אמא שלי ניכסה את כולם בשביל ילדיה.”
“אתה לא מתכוון לזה,” יולי מחייכת. “אם הייתי מיליאנסי, הייתי קופצת על ההזדמנות לחיות איתו את שארית חיי. צהרים נפלאים, האציל מיארה. אבי עדיין לא הופיע? מוזר מאד. אני אפרוש לבינתיים, הלורד,” היא קדה שוב, “עלי לפגוש את פניו של אבי היקר.”
אני ממלמל משהו כמו: “כמובן, הליידי,” ויולי מתרחקת בחברת האציל הזקן. אני בוהה אחריהם בהלם, המילים האחרונות מהדהדות של יולי מהדהדות בתוך הגולגולת שלי.
“הייתי קופצת על ההזדמנות לחיות איתו את שארית חיי.”
לחיות איתו.
את שארית חיי.
איך אתה מעז, דאבלין??
לעזאזל איתך.
אני מנער את ראשי וצועד לתוך מעגל של אצילים המשוחחים בערנות רבה, והם נעים אחורנית ויוצרים מקום בעבורי, מברכים אותי וחוזרים לנושא השיחה שלהם, שהוא, איך לא, דאבלין. אני יוצא מהמעגל ומנסה להצטרף לאחר, אך גם בני האצילים הצעירים עסוקים בדיון אודות הנסיך הז’וסני.
אני מסתובב עוד, מברך לשלום את החברים שלי, את הגברות הצעירות של אלין, את זקני האי המסבים על הספות, את הילדים המתרוצצים במעגלים עם ליס ומבריחים את האומנות שלהם, מחפש נושא שיחה אחר, כל נושא שיחה אחר, אפילו אקסטרווגנטיות בהכחדת חיות טרופיות, אפילו הגורמים לשפעת התרנגולים, כל דבר, רק בבקשה שיהיה משהו, ומוצא רק דאבליןדאבליןדאבלין.
בסופו של דבר אני יוצא למרפסת הפתוחה כדי לשאוף קצת אוויר צח נקי מדאבלין, ומוצא שם את אבא שלי ואת אבא של יולי שקועים בשיחה שמורכבת ברובה ממונחים לועזיים שאני יכול להבין אפילו לא חצי מהם.
“תשחרר את רודי!” מיליאנסי מתנשפת מאחורי. “תשחרר כבר את הילד המסכן! הוא לא עשה לך כלום!”
האמת היא שאני לא מסוגל לענות לה משהו מרושע, כשכל עתידה נתון בידיו של השקץ המתועב הזה. “אני מחכה לך,” אני אומר. “כשתהיי מוכנה, תגמרי עם זה והסכסוך ישאר מאחורינו.”
היא מאדימה. “סכסוך? ככה אתה מגדיר חטיפה והתעללות בילד קטן?”
“בחייך,” אני נאנק. “למה את צריכה לקחת כל דבר כזה קשה?”
“אז מה אתה רוצה, שאני אשכח מחבר שלי?!” היא כמעט צווחת, ואני מניח יד מרגיעה על זרועה, שהיא כמובן מעיפה באופן מידי.
“אל תיגע בי! למה נראה לך שאתה יכול לגעת בי?!”
“מיליאנסי…” אני מתחיל, רוצה להסביר לה שכל הנוכחים בחצר בוהים בה ועדיף לה לסתום את הפה, ומהר, אבל היא צורחת, “למה אתה חושב שאתה הבוס הגדול של העולם, אה?! למה ניראה לך שהכל צריך להסתדר בדיוק איך שאתה רוצה?! אני לא המריונטה שלך, וגם רודי לא! ובכלל, לך לעזאזל ותשאיר אותי בשקט!”
אני ממש מתאפק מלהניח יד על פיה ולגרור אותה לפינה חשוכה כדי ללמד אותה קצת התנהגות נורמטיבית. היא נראית יותר כמו שור זועם ופחות כמו נסיכת כבוד אייליאנית רמת מעלה. אדומה כמו עגבנייה בשלה, גבותיה זעופות, אגרופיה קמוצים, שפתיה חשוקות, והיא מתנשפת בכבדות, כמו לאחר מרוץ עגבניות קטלני.
“העצבים שלך עוד פחות יציבים מתמיד, אחות,” אני אומר לה. “את רוצה שאעזור לך להירגע?”
היא עוזבת ברקיעת רגליים עצבנית. הילדה פיתחה לה הרגל מגונה לברוח באמצע שיחה. אם היא תמשיך כך היא תתקשה מאד לרכוש ידידים בחצר הז’וסנית.
אני משלב ידיים ומביט ביולי ובחברתה פאניל, שצועדות שלובות זרוע מתחת לעצי הנוי הנמוכים. יולי זוהרת כולה, שיערה ושמלתה ועורה הלבן, ואני מנסה לשאוב את המראה שלה, הנוכחות שלה, ולהתנחם בעובדה שבעוד שבוע הסיפור הז’וסני יהיה מאחורינו, ואני אוכל סופסוף להתמסר ברצינות ליחסים שלנו.
הפעמון מצלצל ומודיע שהסעודה המשעממת בעולם מתחילה.

על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ 4
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (2)

קוראים יקרים,שימו לב:הפרק הבא יועלה רק אם אראה שאתם מגיבים ונהנים מהסיפור.מחכה לכם

05/08/2019 23:44

מדהים!!!!!!!!!!

06/08/2019 15:18
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך