על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ 5

sapir sitalo 06/08/2019 46 צפיות אין תגובות

מיליאנסי
אני שוכבת על הדשא במבוך השיחים הדקורטיבי, נסתרת מעין כל. אם משהו יראה אותי בתנוחה הזו, עם רגליים יחפות שעונות על הגדר החיה, והמכנסונים הנפוחים המציצים, אני אהיה בצרות צרורות. אבל אני לא דואגת לגבי זה עכשיו. אני מביטה בשמיים, עוקבת אחרי העננים המשנים את צורתם על רקע השקיעה הוורודה, מצטערת על כך שמעולם לא למדתי לצייר, כי הרקיע בהחלט ראוי לשימור נצחי על בד קנבס. אם כי, גם אם טובי המורים היו משקיעים את זמנם בפיתוח כישורי, סביר להניח ששום דבר לא היה יוצא מזה.
ענן נוצה רך מזכיר לי צורה של כתר, ועוד אחד, נחש שנושך את זנבו. אם אינפולט היה לידי עכשיו, היא הייתה אומרת שעננים הם רק גושי חומר לבן, ולא כתרים ונחשים, ועובדה שכל אחד מוצא בהם תמונות שונות. היא צודקת. אם להתעמק בעניין, יוצא שהעננים נראים כמו מה שאני רוצה למצא בהם. הנחש יכול להיות באותה מידה חישוק, טבעת, או כל דבר אחד, אבל בשבילי זה נחש שבלע את כל העולם, וכעת, משלא נותר דבר, אוכל את עצמו. בשבילי אלו כתר ונחש, כי אלו הדברים היחידים שאני חושבת עליהם.
הקוברה, ודאבלין. אני לא יכולה אפילו להחליט את מי מהם אני שונאת יותר. הקוברה כמובן עוצמתי ומסוכן מהנסיך לאין שעור, אבל דאבלין כאן, במרחק מאות מטרים ממני, עיני התן הצהבהבות שלו עוקבות אחרי, משוטטות על גופי כשהוא חושב שאף אחד לא שם לב. ואמא מכרכרת סביבו באכפתיות מבחילה, בביטחון שהגבר הזה הוא המושיע שלנו, כשברור לחלוטין שהוא לא ינקוף אצבע כדי לסייע לאיילין, אפילו תמורת ידי וליבי. והם, לא שווים הרבה אם הם ניתנים בקלות כזו לכל המרבה למחיר.
להפתעתי, היחיד שחולק את סלידתי הוא ארי. כמובן, הוא היה אדיב ומנומס כרגיל, ונאום הפתיחה שלו גרף תשואות רמות, אבל מי שמכיר אותו היטב, יכל להבחין בזווית מאומצת בחיוכו הבוהק, בקמט שצץ על מצחו כשדאבלין הפליג בתיאור נפלאותיה של איילין, שכלל לא ראה עדיין. באצבעותיו שאחזו את הסכין מעט חזק מהדרוש. אולי יש לי בן ברית לא צפוי במערכה הזו, כי אני באמת מתחילה לפחד שלא אצליח לחמוק מהמלכודת הזו בכוחות עצמי.
אני קוטפת פרח צהוב, ומתחילה למרוט את עלי הכותרת תוך כדי מלמול: “להתחתן, לא להתחתן, להתחתן, לא להתחתן….”
העלה האחרון נתלש לקול: “לא להתחתן!” נחרץ.
שהיוצר יעזור לי.
אני שומעת קולות הולכים ומתקרבים לכיווני. אני חושבת לקום ולהסתלק לפני שישימו לב לקיומי, אך אז אני מזהה את הדובר, ורגע לאחר מכן, זמזום השיחה הופך למילים ברורות שגורמות לי לקפוא.
“הנמשים והסומק קצת הורסים את הנוף, הייתי בטוח שהנערות הגרות על חוף האוקיינוס שזופות,” דאבלין מותח את ההברות בעצלנות נינוחה, “אבל השיער שלה! אש של ממש! אני תוהה אם היא מלאת תשוקה כמו שאומרים על האדמוניות.”
אני נושכת את שפתי התחתונה, מחווירה מזעם מעורב בבושה. האם הוא חושב שאני מין מופקרת שתזנק אל בין זרועותיו ברגע שתהיה לי הזדמנות?!
“הוד נסיכותך, אתה בוודאי שמעת שהאייליאנים הם אומה שמרנית במיוחד, כך שכדאי שתחשב את צעדיך בזהירות.” אומר קול זר, בטח איזה אציל צעיר מהפמליה שלו.
“טוב, הליידי באמת נראתה קצת ביישנית, אבל יש לי ניסיון עם נשים מהסוג הזה. הן רק משחקות את עצמן קשות להשגה כשלמעשה הן שדות משחת.”
הם נמצאים במעבר המקביל לזה בו אני מתחבאת, ואני בקושי מחזיקה את עצמי בידיים כדי לא לטפס מעל השיחים הקוצניים, ולצרוח עליו. אבל אני מבינה שזו תהיה שטות גמורה, ולכן אני עומדת בלי נוע, נאלצת לשמוע את כל הדיבורים הגועליים והסוטים שלו על מה שהוא מתכנן לעשות איתי ברגע שאכנע לקסמיו.
זה מה שגברים חושבים עלייך כשההורים שלך מעמידים אותך למכירה.
“…אני בהחלט משתוקק כבר לגעת בעורה-” קולו של הנסיך נקטע על ידי חריקת ענפים, חבטה, צעקה חנוקה. ואז גוף כבד מושלך בכוח על הגדר סנטימטרים ספורים ממני. אני פולטת צווחה דקה, שנבלעת בשאגה: “איך אתה מעז לדבר ככה על אחותי!”
אני נתלשת ממקומי ומתחילה לרוץ. אני מכירה את המבוך כמו את כף ידי לאחר שנים של משחקי מחבואים, אבל הלחץ גורם לי להתבלבל בפניה ולסטות למבוא סתום, ואני מבזבזת זמן יקר בחזרה על עקבותיי, בעוד אוזני מצטלצלות מזעקות כאב, קללות, ונהמות חייתיות.
כשאני מגיעה להתפצלות הנכונה, אני רואה כדור מתגלגל של שלושה גופים מתגוששים, מתפצל לדאבלין ובן לווייתו המתרוממים, ובארי שנשאר לשכב על הקרקע הרמוסה. דאבלין יורק דם, ובועט בארי שוב ושוב. אני ניצבת המומה, בעוד אחי נאנק ומתנשם, מנסה להדוף אותו.
“די!” אני צורחת, והבחורים נעצרים, רק עכשיו מבחינים בי.
“כלב אחד! תעזוב את אח שלי!” אני רוכנת אל ארי, ועוזרת לו לקום. דאבלין מסתכל עלי ללא חרטה, כאילו אני כבר שלו, כאילו האי שלנו שייך לו, ואנחנו האורחים.
“אם זה המחיר שאדרש לשלם כדי לזכות בך, אני אקריב אותו בשמחה,” הוא מחייך אלי, בטוח בעצמו כמו טווס מפגר.
“לך לעזאזל!” אני מתיזה.
“עד הפעם הבאה, נסיכתי,” הוא מחווה קידה עמוקה, מסתובב, ויחד עם ידידו עוזב אותנו לנפשנו.
“ארי…” אני מגמגמת, “מה אתה…”
הוא ממשש שריטה על עצם הלחי שלו, ואז משפיל את מבטו אלי.
“עכשיו, אחות יקרה, אנחנו תייקו.”

על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ 5
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך