“על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ”

sapir sitalo 30/07/2019 238 צפיות 5 תגובות

מיליאנסי
עוד חודשיים, שלוש שבועות ויומיים, אני אהיה בת שש עשרה. עוד שמונים ושלושה ימים, עד שאחשב מבוגרת, ואאלץ להינשא משיקולים פוליטיים. עוד אלף תשע מאות תשעים ושתי שעות להיות חופשיה.
זמן, שאני מתכוונת לנצל.
אני בוחנת את השתקפותי במראה. לא כדי לבדוק שאני נראית טוב. לגמרי לא. התלתלים החומים – ג’ינג’יים שלי אסופים בפקעת מבולגנת, שנוצה נעוצה בה. חולצה לבנה רפויה, ומכנסיים תחובים למגפיים מכוסים בוץ. מצוין. מבולגנת, גסה, ולגמרי לא ליידי צעירה.
רגע! אני מסירה את השרוך שקושר את צווארון החולצה, ומשחילה אותו שוב. עקום. עכשיו מושלם.
אני עושה פרצוף לעבר המראה ויוצאת מהחדר, טורקת את הדלת. השדה האדומה יוצאת לפעולה.
אני יורדת ברעש במדרגות, שורקת ונוקשת במפרקי אצבעותיי על מעקה העץ המבריק, בידיעה שזה ירגיז את אמא, ויגרום לה לערוך לי הרצאה נוספת על צניעות, ענווה ושפלות נפש, ואולי, יעזור לה להבין, סוף סוף, שאני לא כופר שאפשר לשלם. שאם יחתנו אותי נגד רצוני, זה יוביל למלחמה נוראה מזו שהיא מנסה למנוע.
ואכן, למטה מחכה לי אמא, הוד מעלתה הליידי הנעלה אדית, לבושה עדיין בבגד לילה וחלוק רקום, בזרועות שלובות, ומבט חמור. “מיליאנסי נורה סוראלין! מה את חושבת שאת עושה!” אני מתעלמת ממנה ופונה לכיוון המטבח, כדי לצאת משער המשרתים. עוד צעד מרי קטן.
“אני אחזור מאוחר,” אני צועקת אל מעבר כתפי. אמא לא הולכת בעקבותיי, זה מתחת לכבודה. בטח היא מקווה שיש לי נקיפות מצפון.
אז זהו, שאין לי. מצדי, שתקפוץ בזיגזג ותעשה שמיניות באוויר.
הטבחית, ולונה, שוטפת הכלים, מברכות אותי לשלום כשאני חולפת במטבח האפוף ניחוחות מטורפים. לונה צוחקת כשקרקור רם בוקע מבטני. אני מכניסה לתיק שלי שלושה תפוחים, וחוטפת לחמנית קינמון לוהטת מתבנית שבדיוק הוצאה מהתנור. “בהצלחה”, אומרת לי לונה, “תכסחי את אויבייך.”
אני קורצת, ויוצאת החוצה, אל הגן המטופח מדי. אני הולכת במהירות בשבילים המכוסים חול לבן. כשאני מגיעה לשער, במקום להעיר את השומר המנומנם, אני מטפסת מעליו, ויוצאת אל רחוב רחב ושקט. שכונת היונים ישנה ברובה. לסוחרים ולאצילים אין לאן למהר, הם לא צריכים לקום לפני הזריחה כדי להרוויח את לחמם.
אני שולחת מבט כועס לעבר החלון השני משמאל בקומה העליונה של האחוזה שלנו. בטח ארי עדיין חורפ, שומר על שנת היופי שלו. ובכן, שיערב לו. שישכח מחובתו המקודשת לדאוג לממלכתו העתידית. שיעסוק לו בסייף וינאם נאומים מפולפלים בפני מועצת העיר. שישרף בגיהינום. אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות.
אני נאלצת לעשות עיקוף בדרך לחורשה, כי שכונת היונים נמצאת בשטח שליטתם של “כחולי הדם”, החבורה השחצנית של הבנים העשירים (הנערות הטובות צריכות לשבת בבית ולרקום ווילונות!) ולא בא לי להיתקל במישהו מהם על בטן ריקה.
כשאני מגיעה לרובע הדרורים הדריכות שלי נעלמת. אף אחד מהדבילים של ארי לא יעז לתחוב את קצה אפו לכאן. אני דווקא לא אלימה, אבל כמה מהחברים שלי – בהחלט כן.
אני חוצה את השכונות העניות בריצה קלה, עוזבת את העיר, ונבלעת בין עצי החורשה.
בעיקרון, היא מספיק גדולה ומסוכנת כדי לזכות בשם ‘יער’, אבל המילה הזו מזכירה את היער האסור הצומח בחוף המערבי של היבשת, מול האי שלנו, ואת תושביו מחודדי האוזניים, שמעולם לא זכינו לראות. וכשחושבים עליהם, על היערנים, נזכרים במלחמה, בקיסרות ההולכת ובולעת את כל העולם, ואז הדאגות והמאבקים שלנו נראים קטנוניים וחסרי תכלית.
זו הסיבה שאמא רוצה לחתן אותי ולשלוח מהבית ברגע שאעבור את גיל הבגרות הרשמי. אני מבינה שהיא רוצה להגן עלי, ולזכות בעזרה צבאית מז’וסן, אחת הממלכות העצמאיות היחידות ממערב לנהר גלודרן, שאחינו של המלך הוא, דרך אגב, חתני הפוטנציאלי.
כן, אני לא מתעלמת מהמציאות, ובכל זאת, אני אלחם בכל מי שינסה לגרור אותי מאילין, האי שלנו, שהוא הכל בשבילי, וקראתי מספיק סיפורים על תככים אפלים בחצרות מלוכה – לא תודה!!
אני רוצה להיות כאן, עם החברים שלי והמשפחה שלי.(אמא וארי לא נחשבים) וחוץ מזה, אין סיכוי שהז’וסנים החמדנים יסתפקו בנסיכה של כבוד כשהם יודעים שאנחנו נואשים לתמיכה כלכלית וצבאית. אז שיהיה בהצלחה לאמא שלי ולכל האסטרטגים והפוליטיקאים שלה.
אני. אשאר. כאן. בכל מחיר.
אני לא ממהרת כשאני פוסעת בין העצים, עוקפת את מכשולי הטבע והמלכודות שבנו אינפולט וטינה, האחיות מרחוב הקדרים. אם ההורים שלי היו פוגשים אותן, הם היו מבינים שהשדה האמתית כאן זו לא אני בכלל.
“הי, קפטן!” מבין השיחים צצים שלושה פרצופים: ארסון סמוק הפנים, שולית האופה, ריאלון הצנום, עיניו מצומצמות תמידית מקוצר ראיה, ואינפולט, שערה הקצוץ פרוע, ועל פניה מתוחה הבעה של זעם מוחלט.
“קפטן!” היא צועקת שוב, מנופפת בזרועותיה, “רודי נאלם!”
“מה זאת אומרת ‘נעלם’?” אני שואלת בחשדנות.
“הוא לא נמצא. התפוגג. אבד. נחטף.” מסביר ריאלון, מבטא כל מילה בקפידה, מתאמץ לדבר כמו מישהו שלמד בבית ספר ולא גדל בסמטה מתפוררת.
“את מבינה, קבנו לאיפגש ליד אמאפיה, ואו לא איה שמה. אז אלכנו לבית שלו, ‘ני ‘תכוונת לכוך שאו ישן בו, ואיה שם ריק.” אומרת אינפולט. ארסון מהנהן, מאשר את דבריה.
“אז חשבנו שאו לא אבין אותנו ואלך למכרות לבד, למרות שזה מסוכן נורא, אבל או לא איה גם שמה.”
“שם,” אני מתקנת אותה אוטומטית, ורק אחר כך קולטת מה היא אמרה.
“בדקתם בשוק? לפעמים הוא מסתובב שם והמוכרים נותנים לו אוכל.”
רודי הוא בן החסות החדש שלי. יתום בן שמונה עם שיער חום סבוך. אם קרה לו משהו, אני לא יודעת מה אעשה.
יחד עם החברים שלי אני חוזרת על עקבי, ואנחנו שועטים אל השוק הרדום. קריאותינו מתפזרות באוויר הקריר עדיין.
“גבירתי, אולי ראית במקרה את רודי? אנחנו מחפשים אותו.” אני שומעת את ריאלון פונה בנימוס אל מוכרת הפרות הזקנה.
“אילד אקטן אחמוד אאו? ני מצטערת. ‘בל לא. קח תפוח, ילד.”
“את מחפשת משהו?” שואל קול מוכר מאחורי גבי.
אני מסתובבת בחדות. “אתה!” אני צורחת, ונושמת אוויר כדי להמשיך.
“בוקר טוב, אחות קטנה.” אומר ארי.
“מה עשית לרודי?”
“רודי, מי זה רודי?!” מיתמם ארי. הוא נשען בנינוחות על הגדר, כאילו העולם כולו שייך לו. שערו החום מוחלק לזנב סוס מסודר, ועיני הדבש שלו נוצצות בברק קונדסי שמעלף על המקום את כל בנות האצולה. חוץ ממני, כמובן. אני שונאת אותו.
“אה, את מתכוונת לילד המלוכלך עם עיני הכלבלב? אין לנו מושג איפה הוא.” מבין הצללים מגיחה דמות נוספת. יולי – אן, ביתו הסנובית של האציל הכי עשיר באי. המחוך הכחול שלה כל כך הדוק שאני לא מבינה איך היא בכלל נושמת, שלא לדבר על לחייך בנבזיות דוחה. היא מדגישה את ה’לנו’, כאילו היא כבר הליידי הנעלה של איילין, ולפי המבטים של ארי שהוא שולח אליה כבר חודשים, היום הזה לא רחוק מלהגיע. אם כי אני לא מתכוונת להיות בסביבה אם הזיווג האיום הזה אכן יקרום עור וגידים.
“או שאתם מודים בחטיפה, או שאני, אני..” אני משתנקת, מנסה למצא איום שאוכל לממש.
“או שמה?” ארי מרים גבה.
“עוד תתעוררו בוקר אחד במיטה מלאה צפרדעים.” צועק ריאלון בקולו הדקיק, ופתאום אני קולטת שהחברים שלי עומדים מאחורי.
“אוי הנה עוד ילד אשפות מאולף.” יולי מעווה את אפה האצילי. מתחשק לי לתלוש את התלתלים הבלונדיניים שלה אחד אחד.
“לכי לעזאזל, מפגרת, ואל תעזי לדבר על החברים שלי!” אני מתפרצת.
ארי מנפנף אותי כאילו לא הייתי אלא זבוב טורדני. “די, די. מה אמא הייתה אומרת על זה?! אנחנו צריכים להתנהג כמו אנשים מתורבתים, ולא כמו, ובכן,” הוא זורק לעברנו מבט סלחני, “פראים.”
זה ההבדל ביננו. אני צועקת, הוא לא. אני מקללת, והוא לא. הוא אדיב וסבלני, ואני לא.
הוא הרבה יותר גרוע ממני.
“אנחנו לא חטפנו את החבר שלך. בואי נגדיר את זה כך: הוא נימצא בנופש לתקופה בלתי מוגבלת תחת חיזקתנו.”
“אם איזה זכות!” תובעת אינפולט לדעת.
“באיזו זכות.” יולי מתקנת אותה, ואני מזעיפה פנים, למרות שאם המצב היה אחר, גם אני הייתי נוהגת כך.
“ע”פ המסמכים, פתחתי בית מחסה לילדים יתומים.” מסביר ארי, בלי צל של עוקצנות גלויה. שחקן מפגר.
“אם את רוצה לקבל אפוטרופסות עליו, אני אוכל להיענות על בקשה לא פורמלית תמורת…” הוא נעצר, נותן לי הזדמנות לקלוט בעצמי.
“תמורת מפתח ומפה מסוימים.”
המפתח הוא הדרך היחידה לנקודת המאבק העיקרית שלי עם ארי: המכרות הנטושים.
הסיפור הוא כזה: עד לעלייתו של סבי לשלטון, חצבו ביער שלנו מתכות שונות, בעיקר עפרות ברזל וזהב. אבל לאחר שמספר מקרי המוות עלה מעבר לסיכוי האפסי סבא החליט שזהו חטא להשחית כך את הטבע ולהפקיר את חיי הכורים, והעבודה במכרות הופסקה.
מסתבר, שעד לתקופתנו הילדים והמתבגרים היו נורא פחדנים, והמכרות נותרו ריקים וחשוכים, עד שלפני כשנתיים כשייסדתי את קבוצת ה’שוורים האדומים’ (טוב, עכשיו אנחנו כבר לא קוראים לעצמינו ככה, אלא אם כן בצחוק, כי זה תינוקי מדי.) השגתי מאבא את המפתח.
(“אבא, נכון המפתח החלוד ההוא שאתה לא צריך…”
“לא עכשיו, מתוקה, אני עובד.”
“אז אפשר בבקשה לקחת אותו?”
“טוב, טוב, תיהני, מתוקה.”)
המכרות הם מקום אפל ודי מפחיד. מחילות ארוכות חשוכות, תומכות עץ נרקבות, עורקים נוצצים לאור הנרות. חקרנו שם כל פינה, סימנו דרכים כדי לא ללכת לאיבוד או ליפול לתהום. הקמנו שם מאורת שודדים, והכל היה פשוט אדיר, עד שארי גילה.
מסתבר שהוא לא יכל אפילו לסבול את הרעיון שאני נהנית יותר ממנו. הוא החליט שבתור הבכור והיורש הזכות על המכרות שייכת לו. ממש כך!
במשך יותר משנה הוא מנסה באמצעים חוקיים יותר ופחות להכריח אותי למסור לו את המפתח משערי המכרה, והמפה המראה את הדרך אליו. ועכשיו, הוא קרוב להצלחה.
“יא סחטן מפגר!” אני מתיזה, מתעלמת מההבעה המזועזעת המזויפת של ארי מהניב האייליאני שאני מדברת בו.
בימינו החברה הגבוהה מעדיפה לדבר בז’וסנית או ראיהנית, ולהתבטא במין מילים מוזרות כמו: ‘אידיוט’ במקום ‘מפגר’, ו’אינטליגנציה’ במקום ‘מנת משכל’.
אני משתדלת שלא, במיוחד לא בנוכחות החברים שלי.
“אז כן או לא?” שואל ארי בענייניות.
“כן!” מצייץ ריאלון.
“לא!!” נוהמים ארסון ואינפולט.
אני נושכת את שפתי התחתונה, המכוסה גלדים ישנים, בולעת את גאוותי, מרגישה איך פני מאדימות, ומשיבה:
“כן. בסדר. תחזיר את רודי ואני אתן לך את מה שאתה רוצה.”
אינפולט מסתכלת עלי במבט ניבגד, אבל שותקת, מבינה שאי אפשר להשאיר את רודי במלתעות התנים האלה.
“שעתיים לפני השקיעה?” מציעה יולי, “בכיכר המרכזית. אני אצטרך להתלבש במשהו רשמי יותר.”
ארי מגחך.
“אתה עוד תתחרט על זה, אריאול אנדרמה סוראלין.” אני אומרת ולא מנסה אפילו להסתיר את הזעם חסר האונים שבוער בתוכי.
סומק שדומה באופן מחשיד לשלי מציף את לחייו של אחי.
והוא עוד מתחזה לאוהד ‘הציוויליזציה והגלובליזציה המזרחית’ כשהוא שונא איך נישמע השם הראיהני שלו ומעדיף את הכינוי האייליאני!
“אני אעביר דרישת שלום לידיד הקטן שלך,” מודיע ארי, וקד ברשמיות מעושה, “יום טוב לכם, נתיני לעתיד.” הוא אומר, ומפנה את הבמה ביציאה דרמתית, משאיר את המילה האחרונה מאחוריו.

“אוקייי,” אומר ארסון, מותח את המילה הזרה, “מה נ’שה?”
“מה שהבטחתי לעשות.” אני משיבה בפנים חמורות סבר, “אני ליידי, אתם מבינים, למילים שלי חייבת להיות משמעות, כמו למילה של כל אדם שמכבד את עצמו, בעצם.”
ריאלון מהנהן, מסכים לדברי כמו תמיד.
“מצטערת שלא התייעצתי אתכם, זה קשור גם אליכם” אני אומרת.
“ז’ פסדר.” רוטנת אינפולט, “מילא לא אייתה דרך ‘חרת.”
אני מסתכלת על החבורה העגמומית.
“אולי כדאי שתלכו לים בלעדי? אין טעם שתהרסו לעצמיכם את היום עוד יותר. תקראו לטינה ולמיילס, ואני אדע שלפחות באיזשהו חלק בעולם יש צדק.”
זו הבעיה העיקרית שלי: הרבה יותר קל לי לחשוב בהגיון כשזה לא קשור לרגשות שלי. לכן אני מרגישה את עצמי עוד יותר זיפנית מארי.
לתת עצה טובה? בוודאי! אבל להצליח ליהנות ממזג אוויר טוב ולהירגע בעצמי, כי הרי כבר אין מה לעשות? בחיים לא!
אני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי בידיים ולא להתפרץ שוב.
“‘ת בטוחה שאת ‘צה ל’שות ת’זה לבד?” שואלת אינפולט.
“אני חושבת שכן, איני.”
אינפולט מושכת בכתפיה בחדות, כאומרת שזה השיגעון הפרטי שלי. היא מחווה בידה לבנים, הם מאחלים לי הצלחה, ומסתלקים בעקבות מלכת הרחובות, כפי שאני מכנה את איני בליבי.
ואני נותרת לבדי לסדר את התסבוכת הזו. אינפולט צודקת, הצורך שלי לעשות הכול לבד, כמו איזו בת שבע קטנונית, באמת בעיתי. אבל נכון לעכשיו, זה מי שאני וצריך להסתדר עם מה שיש.
אני גוררת רגליים חזרה הביתה, מדמיינת לעצמי איך אעניש (ברור שזה עונש ולא נקמה, נכון?) את אחי השחצן.
צפרדעים במיטה נשמעים טוב, אבל אם נניח אני אצליח לחבל ביחסים בינו ליולי, זה יהיה הגמול המושלם.
אני מותחת את שפתי לגיחוך מרושע, מדחיקה פנימה את ההערות הנוקבות של המצפון שלי, שזו כן נקמה, ושכעס הוא הכרטיס הישיר לשאול.
אני עצבנית מכדי להיות ילדה טובה.
חוץ מזה, אני מרגיעה את המצפון שלי, מעשים רעים זה גרוע יותר ממחשבות רעות, וארי חטף וסחט, כך שהיוצר מוכרח להתחשב.
אני חוזרת הביתה בצעדים נמרצים, חדורים מטרה, שונים כל כך מהריצה הקלילה שלי בהלוך, רק לפני שעה.
אני חומקת דרך השער האחורי, ועולה לחדרי דרך מעבר המשרתים כדי להתחמק מאמא, המשחרת לטרף במסדרונות.
אני לא מבינה איך היא יכולה להיות נחמדה כל כך כלפי המשרתים, חברי מועצת העיר, ובכלל אל כולם, רק לא אלי. הסוג היחיד של המשפטים שאני שומעת ממנה הם:
“ליידי לא אמורה להתנהג כך”, “מיליאנסי נורה סוראלין, איך את מעיזה!”, “תשתמשי במזלג הקטן בשביל הדגים,” וכל הערה דומה שמשמעותה שאני ביזיון לאיילין, בושה למשפחה, וכישלון מוחלט מכל בחינה, מלבד האפשרות לנישואים מועילים, מסתבר.
אכזבה, ואכזבה, ואכזבה.
האמת, שזו הבעיה שלה שאני לא דומה לבת הבלונדינית המושלמת שהיא רצתה, רק שהייתי רוצה שהיא תוותר על החלום הישן הזה, ותתמודד עם המציאות, כי זה סתם מקשה על שתינו.
אני חומקת לחדר שלי מתוך חדרון ההלבשה, וממהרת אל המיטה. אני הופכת את המצעים הסתורים, ושולפת כרית עם רקמה של להבות אש, אחת המזכרות הבודדות לזמן שליפני הזמנים, בו אמא קראה לי “ניצוצית,” ועוד לא הייתה סופקת כפיים ומכנה את השער שלי: “רמז מצער להתנהגות מצערת”. אני פותחת את כפתורי הציפית ומחטטת בתוך פוך האווזים עד שאצבעותיי מוצאות חפץ קריר וחלקלק. אני שולפת את המפתח, סוקרת אותו בלב נחמץ, ומשלשלת אותו לתוך המגף.
לאחר מכן אני מטפסת על השידה, וממששת את הקיר, בחיפוש אחר חתך בשטיח הקיר.
“מילי!”
הדלת נפתחת לרווחה, ואני פולטת צווחת בהלה וכמעט נופלת. בפתח עומד ליס, אחי בן החמש. אני גולשת אל הרצפה, והוא רץ אלי ומחבק אותי. היצור היחיד שלא אכפת לו מה אני עושה.
“מילי!” הוא קורא שוב, מרים אלי עיניים זהובות, זהות לאלו של ארי. הוא כל כך דומה לו, לעזאזל. אם כי מנקודת מבט אובייקטיבית, זו אמורה להיות מחמאה, כי ארי באמת חתיך, וליס מתוק ומהמם ברמות על.
“ברחת מהמטפלות?” אני שואלת בתקיפות, מוחקת כתם ריבה מהלחי שלו, ומנשקת אותו. שהיוצר ירחם על הילדון המפונק הזה.
“הן רצו שאני אשחק עם ילדים אחרים, ואני רוצה סיפור!”
אני מרימה אותו, ונושאת חזרה אל הגן, היכן שבוודאי נמצאים הילדים של השופט הראשי ומפקד משמר האי, שאמא החשיבה לחברה ראויה לצעיר בניה.
“אני אספר לך סיפור אחר כך, בסדר, חמוד?”
“סיפור שלך עם ארי!” דורש ליס.
“אולי.” אני אומרת, כשכוונתי הברורה היא: ‘בכלל לא’.
כמעט כל לילה ארי ואני מספרים לליס סיפורי לילה טוב, שמעניינים הרבה יותר מאילו המופיעים בסיפורי האגדות הקלאסיים, כמו: “החתול עם הגלימה”, או “אדום השפם,” – זה סיפור סדיסטי מטומטם על איזה גבר שרצח את כל הנשים שלו, לכו תנסו להבין מה המורל שלו.
“מיליאנסי!” הקול הזה לא גורם לי לקפוץ, רק להיאנח במחשבה שהיה עלי להיות חשאית יותר.
“מה, אמא?” אני רוטנת בטון עייף.
“תסתובבי אלי כשאני מדברת אתך,” היא אומרת. אני מסתובבת. היא מחייכת אלי, וחוש שישי לוחש לי שזה יהיה אסון, סיוט, מה שזה לא יהיה.
ואתם יודעים מה? אני צודקת.
“אני שמחה שחזרת מוקדם. התופרת מדירוניה בדיוק הגיעה, ואני רוצה שיהיה לה מספיק זמן.”
“זמן למה?” אני שואלת בחשדנות.
והנה המכה הסופית להיום: “המשלחת מז’וסן, ובראשה הוד מעלתו הנסיך יגיעו אלינו בתחילת השבוע הבא, על מנת לחגוג את האירוסין והחיבור הרשמי בין משפחותינו.”
לעזאזל!
המשך יבוא….

“על מגוון הפעמים בהם נדרש אומץ”
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (5)

קוראים יקרים! אנא הוסיפו תגובות לסיפור.
הסופרות.))))

30/07/2019 15:16

ספיר! המשך עכשיו! בבקשההההה

31/07/2019 16:38

    אני שמחה שאהבת! ההמשך כבר בדרך..

    31/07/2019 22:22

סיפור מדהים!!!
תפרסמי המשך מהר!!!

31/07/2019 23:31

    תודה!!!בקרוב מאד…

    01/08/2019 01:14
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך