פרק 14-מכירת חיסול

"רגע, מה?" שאלתי בהלם, גופי לא זז ממקומו ולא יכולתי להרגיש דבר. לא יכולתי לעשות דבר.

רציתי לצעוק, רציתי להכאיב, רציתי להכות אותו, רציתי לעשות משהו שיפגע באדם הזה שגרם לי לבוא לעולם. לא רציתי לסלוח לו, אני לא אסלח לו.

מוחי לא מעכל דבר ממה שהוא אומר ולכן המוח מסיק שהאדם הזה שיכור מהתחת למרות שרגעים לפני כן הודע שהוא אינו שיכור אלא פיקח, אבל איני מאמינה לו- אני לא רוצה להאמין לו ולשטויות שלו.

חה, בדיחה חולנית של האדם הזה לומר לי שיש אדם כזה בשם השטן שהוא מכר את נישמתי אליו. אם חושבים על כל הדברים הלא אפשריים הם דווקא יכולים להיות אפשריים וזה מערער לי את דרך המחשבה שלי.

עצם כך שאני חצי ערפד וחצי אשת זאב שלפני מספר חודשים לא ידעתי מערער אותי, אני מערערת את עצמי ומונעת ממוחי להנות מהידיעה שהוא משקר.

"א-אתה משקר" אמרתי וניסיתי ללא הצלחה לגרום לקולי להשמע חד וברור. הוא הניד בראשו ונתתי לחיים שלי שעד עכשיו החזיקו תחת ידי בקושי ליפול, נתתי לכל העולמות בתוכי לקרוס ונפלתי המומה על הרצפה.

פני לא הביאו שום דבר אך הדמעות הסגירו אותי, הוא ניסה להתקרב אלי אך נהימתי אליו הרחיקה אותו.. אז ככה אני נשמעת עכשיו כשאני כועסת. הפחד שיתק אותו והרחיק אותו ממני.

"מתי?" שאלתי באטימות ועברתי להביט בפניו המבולבלות. "לא הב-"

"מתי?!" שאלתי בטון יותר רם וכועס, כמעט כמו נביחה "מתי הדבר הזה מגיע?" ניסיתי להרגיע את נהימותי שהגיעו במהירות והבנתי שאם מעצבנים אותי, הם יוציאו את הצד הפרוע שבי ונראה שגם הוא הבין טוב מאוד.

"בטח ביום הולדתך ה-18. הוא אמר לי שהוא יגיע ביום הולדתך אך נראה שאת עדיין פה ועדיין בחיים, את חוגגת 18, נכון?" שאל כלא יודע וגיחכתי ביובש. הוא אפילו לא יודע בת כמה אני..

"כן" עניתי בעצבים, הרמתי את גופי מהרצפה והבטתי בו מלמעלה כאילו אני יותר נעלה ממנו, כל העצבים הופנו אליו וכל מה שנשמר בבטן יצא החוצה ולא רק כלפיו אלא גם כלפי אימי.

"אל תעיז להתקרב אלי, אל תעיז להביט בי ואל תיצור איתי קשר בכלל. אתה לא אבא שלי ואתה לא קרוב שלי. הדם שזורם בוורידי לא שייך לך, הוא לא שייך לאף אחד. בגלל ששניכם החלטתם לא להיות איתי בילדותי אין לכם מה לעשות איתי יותר מידי. אני קוראת לך אמא לא כי את צריכה את התואר הנכבד הזה אלא כי אני עדיין מעריכה דבר אחד- שהבאת אותי אבל אתה, אתה לא אבא שלי ואתה כלום בשבילי. הזרע שנתת לאימי הוא מקולל בכך שמכרת אותי כאילו אני חפץ ולא דבר יקר ערך. לא הערכת אותי אז, אין לי למה להעריך אותך עכשיו." סיימתי לומר ויצאתי משם, מלאת מחשבות אך נטולת רגשות.

הגעתי לחדרי והעדפתי כמה שפחות אנשים יהיו בסביבתי. ישבתי על מיטתי ושכבתי עליה על גבי, הבטתי בתקרה וכאילו העיניים שלי הן כמו מקרן הן השקיפו לי את כל הפחדים והמחשבות שלי על התקרה המשמשת כדף חלק.

"את בסדר?" קול גברי ומוכר שאל והבטתי לעברו, התיישבתי והנדתי בראשי. הוא התקרב והתיישב לידי, רון הביט בי בעיני עגל גדולות ומנחמות ודמעות ירדו מפני, הייתי כל כך פגועה, כל כך הרוסה ומלוכלכת. איך הוא יכל לעשות לי את זה?

הוא הסכים לעשות דבר שכזה בשביל הצרכים האישים שלו ולא חשב עלי ועל דעתי כלל, הוא לא חשב מה יקרה איתי ומי אני אהיה וכל מה שעיניין אותו לאחר שעזב אותנו זה לדברים שלו, כאילו אנחנו כלום, כאילו אני כלום ושום דבר בשבילו.

הסליחה שלו לא מתקבלת ואני לא חושבת שאני אי פעם אקבל את התנצלותו, הוא עשה מספיק ואני חושבת שסליחה לא תפתור דבר ולא תשנה משהו, אולי את ליבו שכואב לו או משהו אך זה לא יפתור את התוצאה שהוא גרם אליה, הוא לא יצליח לשנות את הטעות שעשה לפני כמעט שמונה עשרה שנה.

עוד חמישה חודשים אהיה שמונה עשרה ואני לא רוצה שיגיע היום הזה..