פרק 16-פרחדה כואבת וחיים חדשים..

רצון קטן אמר לי לברוח, להעלם ולמנוע את כל מה שקורה פה. ליבי זעק זאת אך המוח חשב בהיגיון, לא אוכל לברוח לשום מקום, אין לי אפשרות בחירה כלל..

אני עוד לא מוכנה להיפרד! לא יכול להיות שהגיע הזמן!
אני עוד לא מוכנה.

דמעות עלו לעיני בעוד הבטתי לתוך עיניו האדומות-שחורות. גופי קרס ונפלתי על ברכי, מראה תחנונים לעוד רגעים וחוויות עם משפחתי ועם חברי, רק עוד זמן, עוד קצת..

״בבקשה,אני מתחננת! תן לי עוד זמן.. אין לך ילד משלך? גלה רחמים!״ אני ממשיכה לבכות וצועקת בקולי קולות שמהדהדים בבית.. עיניו הביעו שום הבעה כאילו כל מה שאני אומרת נשמע קישקושים וחוסר עיניין.

מבלי לומר מילה הוא תופס בידי בעדינות כל כך שלא הרגשתי דבר, עיני המטושטשות מדמעות לא ראו את תמונת הבית אלא מקום אחר, גופי הרגיש מוזר ועייף כאילו רצתי מרטון ותמונת מקום אחר ואפל נראה יותר בברור.

״א-איפה אני?״שאלתי מבעד לדמעות, מנסה לעכל שאני כבר לא נמצאת בבית שלי.

״ברוכה הבאה לביתך החדש״ השטן אמר במעט ליגלוג והתרוממתי בעזרת ידי ורגלי, זה עומד להיות הבית שלי למשך כל החיים שלי ולא נראה לי שזה ישתנה..

הוא התחיל ללכת ועקבתי אחריו בחוסר ידיעה על המקום ועל התמצאות, אפי היה הרעש היחידי שנשמע כשמשכתי בו.

״כאן זה החדר שלך״ הוא אמר כשעצר, נעלם ועזב אותי. באמת? הוא מתעקש לקחת אותי ואחר כך הוא עוזב אותי..

השקט המעיק גרם לי לחשוב על דבר אחד והרעש של הקרקורים הנמצאים אצלי בבטן תמכו במחשבהכ- לא אכלתי כלל ואני לא זוכרת מתי אם בכלל אכלתי משהו בתקופה האחרונה.. "מעניין לדעת אם אפשר למצוא משהו פה לאכול" אמרתי לי בשקט.

יצאתי מפתח הדלת ולמולי נחשפו מספר דלתות ומסדרונות, זה הולך להיות כמו משחק 'מצא את המטמון'.. לאחר אחרי מספר דקות של חיפושים בכל מיני חדרים במקום האפור אדום כהה, אוי כמה שהמקום הזה מדכא… כמעט נכנעתי מרוב הליכה ארוכה כדי למצוא מטבח, סוף סוף נכנסתי לחדר ענק שיש בו מטבח ופינת אוכל.
הקירות היו גם בצבע אדום כהה ואפור והשיש היה שחור לגמרי- לגמרי מקורי..

נכנסתי ועיני נפלו על מישהו שיושב ואוכל עם הפנים כלפי מטה בשקט, כאילו מישהו הרג אותו.
״שלום״ אמרתי בקול עליז למרות האוירה הקודרת ואני דיי חושבת שאני מתחרטת על כך שדיברתי.
התכוונתי ללכת עד שהאדם אמר לי לעצור.

קולו נשמע עייף וצרוד כאילו הוא רק עכשיו קם מהמיטה. הסתובבתי וראיתי אותו עומד מולי.
לסת מרובעת,עיניים אדומות כהות וכמעט שחורות עם שיער שחור וחיוך מזויף נואש לחברה כלשהי. חייכתי ברכות לעברו- לא יזיק גם לי חברה מסוג כזה או אחר..

הוא חייך חיוך עצוב אחר כך והלך לשולחן ולקח את הצלחת שכבר סיים לאכול וניקה.
"מי אתה?" שאלתי בסקרנות יתר.
"אני אית'ן, נעים להכיר" שינה את חיוכו לאמיתי יותר.

"איך הגעת לפה?כמוני?לקחו אותך?" התנפלתי עליו בשאלות כדי לדעת האם אני לא היחידה פה. לא רציתי להיות לבדי.

הוא גיחך ״לא״ אמר והוריד את ראשו ונאנח. ״אני בנו היחיד של השטן״

ליבי הפסיק לפעום ברגע אחד. כמו בסרטים כל הצבע שהיה על פניי ירד בשניה, השאיר אותי לבנה כמו סיד ולרגע היה נדמה ש-לאדם או חיה או איך שאפשר לקרוא לדבר הזה- היה אכפת מתגובתי וידיו עלו לפני ונופפו מולה. קפאתי, אם כמה שהייתי רוצה לברוח או לפחות להתרחק ממנו, פשוט צפיתי בו הולך הלוך ושוב חסר מעשה כלפי התנהגותי הלא רגילה..

"לפחות תאמרי משהו. כל דבר!" התחנן בפני אך שום מילה לא יצאה מפי, הוא התקרב לאט ובנחישות, הרים את ידו לעבר פני ובפעם הראשונה מהרגע בו קפאתי, זזתי הרחק ממנו כיוצא מפי בלחישה קטנטנה, "תתרחק ממני."

היה נראה שהרצון שלי להרחק מהדבר הזה הותיר אותו המום ומעט פגוע הנראה בעיניו. לא התכוונתי לצער אותו אך זאת הייתה הדרך היחידה בה חשב מוחי. סובבתי את גופי וחזרתי על עקבותי חזרה לחדר בו השטן הנורא הורה לי על איזור מגורי.

החדר האפלולי לא עזר לסערת הרגשות ההולכת לבוא והמחשבות מתחילות להטריד…