פרק 17-מחשבות ומה שאחר כך…

lovestory345 13/11/2017 472 צפיות אין תגובות

אני בקושי נמצאת פה יום אחד וכבר ראשי מנסה למצוא לי דרכי מילוט, אך לשווא. הדרך בה באתי הנה הייתה ללא רצוני ובדרך מוזרה הכוללת מעשי כשף היא גם בטח הדרך חזרה. אבל מי שהביא אותי, השטן, לא ירצה להחזיר אותי. 

אני אסירה והכל תודות לאדם הנורא שאני נאלצת להכיר בו כמי שגרם לאימי להביא אותי. הגעגוע כלפיהם, לאימי, לרון ולכל המשפחה גורמת למסך עיני, הרואה את התקרה האדומה כמו החדר, להפוך למטושטשת מרגע לרגע.

זיכרונות מאז הולדתי, מאז שאני זוכרת את עצמי עד היום, עולה במוחי כמו בסרט נע, אך רק אחד נשאר ונחקק עמוק במודע ובתת המודע. אני זוכרת את החורף הקר שבו אבי עוד היה חיי, האדם שמגיע לו להיקרא כאבא ושלא היה לי את הזמן או היכולת להיפרד ממנו כמו שצריך.. 

הוא הכין לי את השוקו ואני הייתי מתחת לשמיכה החמה. הוא נשק למוחי ולמרות החוסר באימי ולמרות הקשיים שחווינו, אני ואבי היינו שנינו מול העולם, נהנים מכל רגע ביחד ללא צורך באף אחד. 

חוץ ממוניק, החברה הכי טובה שלי עוד מהימים שהיינו קטנטנות ותמימות, החברות הכי טובות והאחיות לנצח. היא הגיעה אלי מיד לאחר שאבי הביא לי את המשקה המוכר והטוב והתיישבה איתי מתחת לשמיכות.

התמונה שלי ושל מוניק יחד ואבי שדואג לי נשארת חקוקה והזיכרון יותר מידי כואב. ליבי נצבט בחוזקה ויבבה נפלטת מפי. התרוממתי לישיבה והתחלתי לנגב את הדמעות המתפרצות אחת אחרי השניה, למרות הניסיון לנגב את כולן ולנקות את פני, ויתרתי.

"היי" קול נמוך, שקט ודי מוכר גורם לי להרים את ראשי לעבר מקור הקול ודמותו המוכרת נצצה למולי, חיוך חמים ומרגיע גרם לגופי להרגע והשבתי לו בחיוך שבור, עיניו הראו דאגה והוא התקרב יותר למיטתי החדשה, הוא התיישב, לא מסיר את קשר העין של שנינו. ידו עלתה ללחיי והחלה לנגב את פרץ הדמעות, הן פסקו וידיו השרו חום נעים.

"למה לך לבכות ילדה יפה שלי?" שאל, מצטט את המשפט הזה עוד מהזמנים בהן כשהייתי ילדה קטנה ובכיתי על כל נפילה שלי. חייכתי והושטתי את ידי ללחיו,

"אני מתגעגעת אליך אבא" צייצתי ושיהקתי, הוא גיחך ודמעה לבנה, נוצצת יצאה מעינו. ניגבתי אותה ופניו החלו להעלם, החיוך השבור נפל ואיתו זעקת כאב הקוראת בשמו נפלטה.

"אני תמיד איתך, בליבך. אל תשכחי אותי" לחש ונעלם.

"אבא. אבא!" ידי מושטות לעבר איזור גופו שישב מולי אך דבר לא נראה ולא נשמע. הדמעות חזרו ועצמתי את עיני בחוזקה וניערתי את ראשי. אני לא יכולה להפרד ממנו כך, אני צריכה אותו עכשיו יותר מאי פעם!

"מאיה. התעוררי בבקשה, מאיה!" קול אחר, שונה ודואג גרם לעיני להפתח בשניה אחת. דמותו המוכרת של בנו של השטן, אית'ן, הופיע מולי בפנים חרדות ומפוחדות. הבטתי סביב, אני עדיין בחדרי.

ידיו של אית'ן אחזו בצידי כתפי וגופי נמצא יושב בין ברכיו והוא מעט כפוף בעמידה, מביט בעיניו האדומות בהירות אל תוך עיני, אל תוך נשמתי. ליבי החל לדפוק במהירות וכל ביטני התהפכה ללא הפסקה, מה זו התחושה המוזרה הזו?

הוא התרומם ממני ותחושת ריקנות אפפה את ליבי, הוא הושיט את ידו לעברי בחיוך עדין והבטתי בו כלא מבינה ובמיוחד כלא מאמינה.

"אני חושב שלא יזיק לך קצת אוכל לאוירה האפורה, אני אכין" אמר והציע, הבטתי עליו בהיסוס. אני לא יודעת אם אני יכולה לבטוח בו, הוא גילגל את עיניו ונאנח, הוא הוריד את ידו, הסתובב ופנה לצאת מהחדר.

"חכה" עצרתי אותו והתרוממתי מבלי לחשוב פעמיים לעברו, הלכתי מאחוריו אל תוך מסדרונות שבסופם הובילו אותי לפינת אוכל הצמודה למטבח. ישבתי על אחת הכיסאות שבחלקן צבועות בשחור וחלקן אדום והבטתי בו כמחכה לתגובתו.

"אז חשבתי על פסטה איטלקית עם רוטב עגבניות וגבינה" הציע והינהנתי באיטיות, רק המחשבה על האוכל הזה עוררה את בלוטות הטעם שלי ובטני התעוררה לחיים, משמיעה קולות רעב. הוא גיחך והתחיל לצחוק כשלחיי הסגירו אותי והאדימו מהרעשים. צליל קצר של פעמון הודיע על האוכל שמוכן והוא פתח קופסא זהובה במעט וחשפה סיר שלם של פסטה עם עגבניות וגבינה.

"האוכל מוכן!" קרא בצהלה והוציא משום מקום שני צלחות, סכו"ם ושתיה עם כוסות לזוג. הכל נח על השולחן ברגע והאוכל נח מול עיני בתוספת מיץ ענבים.

"הנחתי שאת אולי תאהבי ענבים אז הזמנתי את המשקה הזה" אמר, "הייתי שמחה עכשיו לכוס שוקו חם אבל גם מיץ ענבים זה טוב" אמרתי בכנות ובנוסטלגיה ומיד הופיע ליד כוס הענבים, שוקו חם בתוספת מרשמלו גדול נמס המכסה את המשקה.
עיני נפערו בתדהמה.

"זה מדהים, תודה" הודתי לו ולגמתי מהמשקה החם שבאופן מדהים יצא מתוק וטעים, אית'ן חייך אלי ברכות והתחלנו שנינו לאכול בהנאה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך