פרק 19-לא האמנתי..

lovestory345 13/11/2017 534 צפיות אין תגובות

ליבי פועם בחוזקה, כאילו לא ראיתי אותם עידנים. נשימתי קצרה ומחשבותי כאילו מפוזרים ברחבי החדר, סדרי סדר וחסרי מעצורים- מסתובבים למול פני וגורמים למוחי להסתחרר.

אני ניצבת מול המראה, לבושה בבגד יום יומי אך מרגישה שאני הולכת לסוג של אירוע ואני לבושה בבגדים מפוארים.

"את מוכנה?" קולו עצר את מחשבותי וליבי עצר מלפעום, הבטתי בו דרך המראה וגופו עומד איתן, על גופו מכנס תכול משופשף וחולצה לבנה צמודה החושפת ומבליטה במעט את שריריו עליו הוא מראה לי בכל יום שהוא 'מאמן אותם לגדולות'.

חייכתי חיוך צדדי והוא התקרב בצעדים איטיים, ממיס את ליבי בכל צעד שלוקח. ידיו נחו על גבי והחלו לסגור באיטיות מטמטמת את השמלה האדומה , היא גורמת לרצון מיני וקטן לעלות לראשי, אך אני מיד מעיפה אותו הרחק.

"את לבושה בצורה כה יפה, את יפייפיה" לחש ושפתיו התקרבו לצווארי. זיכרונות אמש עלו במוחי וגרמו לי, באופן ישיר ואוטומטי, להתרחק ממנו ולהביט בו באי הבנה, מיד אחר כך גם הוא מביט בי באותה הצורה.

"מה אנחנו?" שאלתי באנחה והלכתי לכיוון מיטתי, "אני לא חושב שאני מבין מה כוונתך" התוודה ומשך בידי, מונע ממני מלהתרחק ממנו עוד.

"שנינו רוצים את אותו הדבר אך אתה לא רוצה זאת. אני כבר לא עומדת בזה יותר ואני לא מצליחה להבין אותך. אתה רוצה אותי או שאתה סתם משחק בי?" שאלתי וניתקתי את ידי ממנו, רק כדי לא להרגיש אותו מרים את סנטרי כדי להביט בתוך עיניו המהפנטות, התחלתי להתרחק לכיוון המסדרונות על מנת שיוכל להוציא אותנו למשפחתי.

הוא רץ לכיווני ואחז בידי על מנת לשגר אותנו, כך הוא סיפר לי שאביו עשה, כי זה מה ששניהם עושים על מנת לעבור ממקום למקום. והשתגרנו.

שום דבר לא השתנה, המקום נשאר כמו שהיה ונראה שהייתי במקום הזה אתמול, כשרק נפרדתי מהם ועכשיו אני יכולה להפתיע אותם ולראות כל אחד ואחת מהם. אנחה קטעה את מחשבותי והבטתי לכיוונו.

הוא ניסה לחייך חיוך כנה אך הוא יצא מזוייף וחייכתי אליו ברכות. אחזתי בידו ובלי לחכות פעמיים, משכתי את גופו לעבר כניסת ביתי המוכר והידוע מזה כבר תקופה הנראת כה ארוכה. פניו נראו המומות ואם הייתי רואה אותו מרחוק, על תגובתו-הייתי חושבת שהוא תייר אבוד הנכנס למקום חדש ולא ידוע.

פניהם המוכרות של המשפחות קרנו וחייכו כשההורים משחקים יחד עם ילדיהם, אך הם שינו את ההבעות שלהם למופתעות כאשר הביטו בי. חייכתי אליהם חיוך כנה והילדים החלו לרוץ לכיווני בחיוכים ובקריאות צוהלות בשמי.

יונתן, הילד הקטן שהכרתי מהרגע הראשון שלי בביתי אחז ברגלי האחוריות ורטיבות הורגשה באיזור שפניו נחו. הסתובבתי לעברו, מתעלמת משאר הסביבה ומתמקדת רק בו, ירדתי על ברכיי והבטתי בגובה עיניו וחיבקתי אותו בחום.

"התגעגעתי" קרא וחייכתי ברכות, "גם אני" לחשתי לאוזניו ובעיני נתפס אית'ן שמביט בי בחיוך חם אך בשניה עיניו כבר לא מפוקסות עלי אלא דרכי וחיוכו ירד בשניה, הוא התקרב אלי ואחז במוטני ברכושניות וכל משך הזמן הזה הבטתי בו ללא הבנה.

"מאיה? זו את נכון?" קולו מוכר וישן והוא גורם לפעימות ליבי להעצר למאית שניה וסובבתי את ראשי במהירות.

הוא גדל. התבגר וכמו שאומרים, הזמן רק הועיל ליופיו, הורדתי את יונתן והבטתי בילד ובאית'ן באחד, בחום וברוגע. ידי התקרבו במהירות אליו ודמעות לא איחרו לבוא כשזרועותיי עוטפות את צווארו.

"רון, עבר זמן" לחשתי בקושי וזרועותיו שגדלו ברגע אחזו במוטני בחוזקה. "מאיה, זאת את! גדלת, התבגרת, הפכת ליפייפיה יותר מיום ליום" אמר את מחשבותי כשעיני נחו עליו.

גופי התנתק ממנו במהירות והיה אית'ן זה שניתק את שנינו. רון הביט בו במעט קשיחות וחוסר הבנה וליבי פעם בחוזקה ובמהירות.

"אית'ן זה רון, החבר הכי טוב והאח הגדול שלי" כיניתי אותו כך והוא חייך בזחיחות, "ורון, זה אית'ן. הוא ה-" התחלתי לומר אך אית'ן קטע אותי בכך שהוסיף בקול חד ומדוייק, "החבר שלה." פי נפער בקצת ועיניו של רון שידרו הרג.

"הוא גם בנו של השטן כך שיד אחת שלך לא נוגעת בו" הצבתי לרון בתור צעד לפני הפגיעה והוא נרגע במעט.

—-

לראות את אימי ואת כל חברי ומשפחתי היה מרגש עד דמעות, של אימי לרוב וישבנו כולנו לשיחה עם עשר עיניים, אני, אית'ן, רון, אימי וג'ייסון שגם איכשהו קשור. למה? אני לא יודעת.

קיוויתי כל כך שיתאפשר לי האפשרות לראות אותם באופן קבוע אך השיחה הסתיימה בכך שאית'ן קבע שההחלטה היא לא שלא אלא של אביו.

כל היום הזה גרם לי לבלבול, לאושר ולאכזבה אבל אני באמת מקווה, שיום אחד אני אוכל לראות שוב את משפחתי!


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך