שלג באדום

מגפי דורכות ומשמיעות צליל אליו כה התגעגעתי, הקור הופך את קצה אפי לקרחון ורוח מקפיאה את כפות ידיי ברגע שהן מציצות מכיסי מעיל הפרווה החמים שלי. הכפור חודר לעצמותיי ובכל זאת, ליבי מתמלא חמימות בלתי מוסברת.

"זה היה יום טוב," אני אומר לעצמי וממשש את פנים כיס המעיל. בין אצבעותיי אני משחק בפיסת הנייר המקופלת בקפידה, נזהר לא לקמט אותה. אני נושף באיטיות וצופה בנשימתי מתאבכת מול עיניי ומתפוגגת לאיטה. לא אופתע אם יתחיל לרדת שלג בקרוב.

מוציא את ידי מהכיס רק לרגע כדי להציץ בשעון. שעה אחרי חצות. בדיוק בזמן.

רגליי נעצרות כשאני מגיע למחוז חפצי ונושא את מבטי לשמיים. הירח מופיע ונעלם מאחורי העננים הנישאים ברוח העזה, אך מבטי מתקבע על ראש מגדל השמירה, שנמצא מטרים ספורים ממקום עומדי. "נו, איפה הוא?" רגלי מתחילה לתופף על הקרקע ואני פותח את קיפולי הפתק כדי לוודא שאני במקום הנכון.

מגדל השמירה המערבי. זה כאן. אולי טעיתי בצד?

לא הגיוני, כל הרעיון היה להיות בחוץ. איפה הוא? ולמה לכל הרוחות לא לקחתי איתי את הכפפות?

אני נושף ברעד ומתחיל לשוטט באיזור, מנסה לחשוב לאן הוא יכול להגיע אם לא לכאן. הירח בדיוק מופיע מאחורי ענן כהה כשצליל נשימות כבדות נקלט באוזניי מבעד לדממה הלילה ורגליי נעות מעצמן, מתחילות לרוץ לעבר הקול.

בבקשה, שזה לא יהיה מה שאני חושב שזה.

אני בקושי מצליח לראות ללא תאורת הלילה וכמעט מועד על אבן שביל בולטת, אבל מתייצב ברגע האחרון. כל שנשמע הוא שריקת הרוח באוזניי, הנשימה שלי והנשימות שאני מנסה להבין מאיפה הן מגיעות. איפה שזה לא יהיה, זה בטווח שמיעה. אם זה בטווח שמיעה, זה אמור להיות ממש כא – "אוי אלוהים." הריח תופס אותי בהפתעה מוחלטת, סמיך ומתכתי ומעופש ודביק.

"אוי. אלוהים. בבקשה לא."

אני לא רוצה לראות את זה. אני לא רוצה לדעת.

אבל בלתי אפשרי לטעות בריח. וכשאני גורם לידי לנוע סוף סוף ולגעת בכתם הכהה מדי על הקרקע, בלתי אפשרי לטעות במרקם. "תיאו!" המילים נקרעות מגרוני בזעקה ורגליי מחדשות את ריצתן. אין צורך להביט מטה כדי לעקוב אחרי שביל הדם. הדופק של תיאו הולם בליבי כאילו היה שלי.

"תיאו!" קולי יוצא צרוד ורועם בחסות הלילה. זה לא הגיוני, בקצב הזה כבר הייתי אמור לראות אותו. "תעשה משהו, תיאו. כל דבר," אני אומר לעצמי יותר מלו, המילים בקושי מוצאות את דרכן מחוץ לפי. "איפה אתה?"

כאילו שמע את תחינתי, הדופק השני מתחזק, הולם כנגד ליבי. אליו מצטרף קול חלוש, מתדפק על כותלי מוחי. הוא מנסה להיכנס, אני מבין. מזמן לא עשינו את זה. "אוקי, תיאו. חכה רגע. אני מכניס אותך." אני חודל את ריצתי באחת ומנסה להסדיר את הנשימה. רוגע זו הדרישה החשובה ביותר, תזכור. הוא לימד אותך.

נשימה. נשיפה.

נשימה. נשיפה.

נשימה. נשיפה.

"תיאו," אני מנסה כשראותיי חוזרות לקצבן הרגיל והלב שלי קצת פחות כואב מקודם. "אתה כאן?"

כן.

חיוך לא רצוני נפרש על פניי בעוד הלב שלי מתכווץ באחת, כמעט דוחק אותו החוצה. "תודה לאל." האוויר כמעט נכלא בראותיי, אבל אני מצליח להשלים את המעגל. "למה אני לא מוצא אותך?"

הוא מצא אותי לפניך.

"מי זה? מי מצא אותך?"

האיש. האיש במגדל מצא אותי. קלייס, עזור לי.

הכאב נשמע בקולו, מיוסר, מאומץ. "אבל, לא אמור להיות אף אחד במגדל."

הוא מחזיק בלב שלי, קלייס. הוא יודע שאני מדבר איתך עכשיו. אני משתנק. זה לא יכול להיות.

גופי קופא לנוכח מגע קפוא בעור צווארי החשוף ומבטי מנתר מהאדמה לשמיים. הם זרועים נקודות לבנות קנטנטנות, פתיתי שלג היורדים לאיטם אל הקרקע. "תיאו, אתה רואה את השלג?"

כן.

"אתה רואה אותי?"

כן. בערך.

"אתה קרוב אליי?" בבקשה. בבקשה. בבקשה.

כן. בערך.

"אני קרוב אליך?"

כן.

"אני יכול לראות אותך?"

לא.

לעזאזל. "אני יכול למצוא אותך?"

לא לעוד הרבה זמן. אני חושב. קלייס, אל תעקוב אחרי הדם. אל תעקוב אחריו. אני לא שם. אני לא- "תיאו, תתרכז." אני קוטע אותו לפני שיצא מכלל שליטה. אלוהים, בפעם היחידה שאני צריך עזרה, תעזור. עזור לי. אני שואף חזק ועמוק בהבנה שעצרתי את נשימתי. "לאן ללכת?"

המגדל.

"מה איתו?"

תמצא אותי. במגדל. הוא לא ימצא אותך במגדל.

אני חוזר על עקבותיי ושב לעמוד מתחת למגדל המערבי. "תיאו, אתה יכול לראות אותי?"

כן.

"אני יכול לראות אותך?"

לא.

"הוא יכול לראות אותי?" אני קולט שהנשימות הכבדות נעלמו רק כשהן מתחדשות פתאום. הן מגיעות מהכיוון הנגדי למגדל השמירה.

כן. קלייס. תברח. קלייס, תברח!

"חושב שתצליח להציל אותו?" ידי נשלחת ישירות אל מקור הקול וכל גופי מסתובב יחד איתה. האדם, שעד לפני רגע עמד מאחורי, מתרסק על הקרקע ומתרומם תוך רגע כדי להחזיר מכה משלו. "ניסיון יפה." הוא מחייך כשאני מאבד שיווי משקל ולא מהסס לפני המהלומה הבאה, שמנחיתה אותי אל הקרקע. "אתה מאוד אופטימי אם אתה חושב שתוכל לעזור לו."

קלייס…

"הכל בסדר, תיאו. אני בסדר," אני ממלמל ומתאמץ להרגיע את ראשי ומוחי. אסור לי לדחוק אותו החוצה. לא עכשיו. והיום הזה היה כל כך טוב. כל כך טוב.

אני נשען על אגרופי במטרה להעמד חזרה, אך נאלץ להפיל את עצמי על הקרקע כדי להתחמק מהאגרוף שנשלח לכיווני. "אתה עוד מדבר איתו? חשבתי שצריך להיות רגוע בשביל זה." הוא מגחך, נראה בן מאה שנה לפחות.

"תיאו, תהיה איתי. דבר איתי. מה לעשות?" אני מתגלגל על האדמה ושולח בעיטה בתגובה לאגרוף הבא שלו.

הוא עם הלב שלי. תיקח אותו. תיאו נחלש בראשי. הוא מאבד יותר מדי דם.

"איפה?"

בתוכו.

"אתה צוחק עליי. לעזאזל איתך, חתיכת חרא. מאיפה צצת פתאום?" איפה זה… אהא. לפחות משהו אחד נשאר איתי. "היה לי יום נפלא. למה היית חייב להרוס?"

"לכל אחד יש עליות וירידות, חביבי, והיום אתה והחבר הקטן שלך עומדים ליפול."

אני יורק לו בפרצוף ומנצל את ההסחה כדי להתרומם מהקרקע הרטובה משלג נמס. "דבר איתי, תיאו, איפה בדיוק?"

מתחת לצלע השלישית.

השנייה משמאל.

מה הולך כאן? "אתה משחק לנו בתקשורת?"

פניו מתקמטות ונסדקות בחיוך נוסף. "כמובן." הוא נעצר, ממתין למהלך הבא שלי. בטח סקרן לדעת למי אקשיב.

תתרכז, קלייס. מה תיאו היה עונה? או ליתר דיוק, איך תיאו היה עונה.

אני מחייך לעצמי בהבנה ופורש את ידי לפנים, נועץ אותה בשקע שבין הצלע השנייה משמאל לזו שתחתיה. עיניו נעוצות בי, פעורות, בעודי מחפש בין רקמות העור עד שאצבעותיי נוגעות במה שלא אמור להיות שם. "אני מודה לך מקרב לב." אני שולף את ידי הסגורה לכדי אגרוף מגופו.

הזקן מתמוטט, דם שותת מהחור הפעור בחזהו. "מאוחר מדי. החבר שלך לא יחזיק מעמד."

מבטי מתקבע עליו בפעם האחרונה ואני מרגיש את הדמעות קופאות בעיניי, "החבר שלי הרבה יותר חזק משנדמה לך." ובלי לבזבז רגע נוסף מתחיל לרוץ אל מגדל השמירה הנטוש. "תיאו!"

עדיין כאן.

"תודה לאל." הדמעות צורבות בעוד רגליי שועטות דרך סבך השיחים וגדר התיל הקטועה.

"אני בא." הנשימה חורקת בגרוני תוך טיפוס במדרגות המתכת הרעועות והמעיל מאט את צעדיי, אבל אני צריך אותו בשביל תיאו.

"אני בא." ההבטחה נלחשת מבין שפתיי ברגע שכף ידי לופתת את ידית הדלת ומושכת בכל הכוח.

תיאו יושב שעון על הקיר, יד לחוצה אל חזהו, מתנשם בכבדות. ראשו מתרומם מעט בהישמע חריקת הדלת ולמרות החושך אני מזהה שביב חיוך על שפתיו. "אתה כאן," הוא פולט, כמעט נבלע ברקע פעימות הלב הכפולות בחלל.

אני כורע מולו, נזהר לא להישען על היד המאוגרפת, ומושיט אותה באיטיות קדימה. בידי השנייה אני מזיז את שלו. "תן לי." הוא מהנהן ולא מתנגד כשבתנועה חדה אני מכניס את העצם לתוך חזהו ולא משחרר. "בחמש," אני מודיע והוא מהנהן. "שלוש, ארבע, חמש." אני לוחץ בחוזקה פעם אחת ומושך את ידי החוצה. תיאו ממלמל משהו לא מובן ומושיט אלי את ידיו.

קצת עזרה, בבקשה.

שפתיי נמתחות לחיוך רחב ואני מניד בראשי בשעשוע. "אל תצחק עלי." אבל לפחות הוא נשמע מאושש יותר.

"אני לא." הוא נעזר בידי המושטת ומתרומם על רגליו באנקה. "אני שמח."

גם אני. אני רוצה להחזיר, אבל לא מצליח לדבר. גם אני.

אני יודע.