ParrotGirl
אז זה הפרק הראשון והאמיתי שלנו! מה אתם אומרים? נקודת המבט תשתנה בין כל פרק ופרק, ושם הדמות המספרת יהיה מסומן בשטרודל בתחילת הסיפור, לדוגמה: @יונתן-ג'יימס @אלירז-ג'וליט וכולי... אה, וזאת ההקדמה, אם לא קראתם: https://www.tale.co.il/סיפורי-מעשיות/סיפורי-פנטזיה/❀מקבילים❀הקדמה❀.html/

❀מקבילים❀פרק ראשון-היא עוד תנקום❀

ParrotGirl 08/11/2018 87 צפיות אין תגובות
אז זה הפרק הראשון והאמיתי שלנו! מה אתם אומרים? נקודת המבט תשתנה בין כל פרק ופרק, ושם הדמות המספרת יהיה מסומן בשטרודל בתחילת הסיפור, לדוגמה: @יונתן-ג'יימס @אלירז-ג'וליט וכולי... אה, וזאת ההקדמה, אם לא קראתם: https://www.tale.co.il/סיפורי-מעשיות/סיפורי-פנטזיה/❀מקבילים❀הקדמה❀.html/

@יונתן־ג׳יימס נוגה

“אכזבת אותי, גַ’מֵה…” אני שומע אותה אומרת לי בקול שקט, ועם זאת מפחיד, וקודר כל כך…

אני רואה את עיני הקרח האפורות, הכמעט לבנות שלה, נעוצות בי בזעם קודר. שערה הלבן והגלי, שמגיע עד מעל לכתפיה, מתבדר ברוח הסערה. הפס הבלונדיני שלה, שריד אחרון מנעוריה, נראה עכשיו כמו נחש צהבהב, שזוחל לו בשלג שיורד בחוץ ללא הפסק.
הסערה שמשתוללת סביבנו, סוערת בדיוק כמו רגשותיה. 
כמו רגשותיי. 

“א-אל תקראי לי ג’מ–”
“לא אכפת לי!” היא נוזפת בי, והרוח מתחזקת פתאום. פתיתי שלג, כדורי ברד, טיפות גשם קפואות — כולם נכנסים לאותה סערה, ונוחתים על ראשי, שכל מה שמגן עליו זה רק ברדס בדוגמת סלמנדרה שחורה צהובה. אני מרגיש כאילו דוקרים את ראשי באלף מחטים קרות, אך אני לא אומר דבר. אני רק מצמצם את עיניי הכחולות, ומעוות את פניי בכאב. 

“אני באמת מאוכזבת מימך.” היא חוזרת על עצמה בשקט. הסערה נחלשת מעט, כאילו מצייתת לנימת קולה, “כבר חשבתי שתהיה נבל העל הטוב ביותר בדרקלנד, ג’מה. חשבתי שתסב לי אושר, וכבוד… שלעולם לא יחשבו יותר את אשת הצפרדע למטומטמת ולא יוצלחת, או את כל אנשי הדו-חיים לכאלה. רציתי לעשות שינוי, לשבור את הסטראוטיפים עלינו. כשגיליתי אותך, ג’מה’לה שלי, גיליתי עד כמה אנחנו דומים. גם אתה רצית לשבור סטראוטיפים. אפילו הסכמת לעזור לי, כאחיין רחוק. אלא שאז, אתה תקעת סכין בגבי, זרקת אותי לכלא–”

“•מעולם• לא רציתי לעזור לך!” אני מטיח בה, “את חטפת אותי, את השתלטת לי על המוח, את איימת שתהרגי את כרמלה-כרמן שלי אם לא אעשה כדברייך. וחוץ מזה, אני לא ג’מה, אני יונתן ג’יימס!” אני מדבר מהר, כדי להספיק להגיד כמה שיותר דברים לפני שתקטע אותי שוב. 

“אררגגג!” היא נוהמת בכעס, והסערה מתחזקת שוב. “אתה משקר! אתה רצית לעזור לי, אתה רצית להיות נבל על!” היא מתעקשת. גושי הברד וטיפות הגשם חוזרים לדקור אותי. היא משתמשת בכוחותיה כדי להפחיד אותי. 
אבל לא.
אני לא פוחד.

“אני לא פוחד מהכוחות שלך!” אני אומר בביטחון, ומסיר את הברדס, שחושף את שערי הזהוב שמגיע עד לכתפיי, ונאסף בזנב סוס גבוה ונפוח, שמתבדר ברוח כאילו מנסה לברוח, “כוחות המקבילות חזקים יותר. כוחות האדמה חזקים יותר”, אני מוסיף ומביט ישירות בעיניה, מנסה להתעלם מהדקירות הכואבות שבראשי. כאילו כדי להעצים את הטיפשות שבמעשיי, אני מסיר את כפפותיי השחורות ותוחב אותן לתוך כיסי גלימתי, חושף את ידיי החיוורות לקור העז. 

היא מגחכת. “אמיץ מאוד מצידך, ג׳מה” היא משיבה למעשיי, “אך למעשה, זה דווקא ההפך. דווקא יסוד האדמה הכי חלש.” היא מסבירה לי, ועוד לפני שאני מספיק לומר משהו, היא מחווה בידה לעברי. רסיסי קרח חדים נורים מידה, דוקרים אותי כמו מיליוני רסיסי זכוכית, ואז נופלים, ומותירים חתכים מדממים על פניי הכמעט מושלמות. הכל כואב לי. אני רוצה לברוח, אך לא מצליח לזוז; אני משותק. אני מסתכל על ידיי החשופות. הן מלאות נקודות אדומות, שמותירות שבילים אדומים שנוזלים עד למתחת לשרוולי מעיל הסלמנדרה שלי. אני מתאר לעצמי שפניי נראות עכשיו לא פחות גרוע מהן, כי אני כבר מרגיש את הדם זולג עליהן ועל צווארי. 

היא מחייכת חיוך מרושע, ונוגעת בלחיי המדממת, כאילו היא מנסה לנגב את הדם מימנה. “אז מסתבר שאתה לא חזק כמו שאתה חושב, מה?” היא מגחכת בלעג, “עכשיו באמת יש לך סיבה לפחד מהכוחות שלי.” היא מציגה לי את כף ידה המגואלת בדם מעורב ברסיסי קרח, שמשום מה עדיין מנצנצים, כאילו לא אכפת להם מהמראה המזוויע של כל הסיטואציה. רק כשהיא קופצת את קפיצת צפרדע העל שלה, אני קולט היכן אני: 

זה מעין אי עשוי קרח, שסביבו הכל תהום אין סופית. מהגדה שמאחורי, נמצאת אחת הכניסות לסקרי-דרק-לנד. מהגדה השנייה יש חור תולעת לעולם האמיתי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולברוח, אבל אני עדיין משותק. אני מנסה בכוח להניע את רגליי העקשניות, אבל אז אני מבין שאין שום טעם להאשימן — הן תקועות בתוך שני גושי קרח. אני מנסה לצרוח בתסכול, אבל שום קול לא יוצא מגרוני. רק הדמעות שזולגות על פניי ומתערבבות עם הדם, הן הביטוי היחיד לרגשותיי. לפתע היא נוחתת מולי בכריעה, והקרח מתחיל להיסדק. הסדקים מתפשטים רק לכיווני.
“לא לא לא…” אני מבטא בלי קול, מניד בראשי במהירות בעודי בוהה בסדקים המתפשטים סביבי.

“אני עוד אנקום בך, יונת׳ה ג׳מה” היא אומרת בחיוך זדוני, “דודה אניסה עוד תנקום…” היא דוקרת באצבעה את הקרח, ואז…

אני צונח לתהום…

❀מקבילים❀פרק ראשון-היא עוד תנקום❀
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך