אמא היו זמנים

שתקת שבכיתי,
ידעת הכל ולא היה לך יכולת,
סבלת בשמי גם וצרחת
צרחת, בזמן שצרחות שלטו בי.

אמא היו זמנים,
שרגשות היו לרעה,
שהנשימה הייתה שואפת לאדמה
ואת רק הסתכלת לשמיים, מחכה.

הביצה הפכה לים שומם,
שחיתי במי תקווה דוממים,
הסובבים צודקים במילותיהם,
כי אלו מי אדם שנאחז באוויר.

אמא היו זמנים,
שכל אחד חשב אחרת,
סירבת להאמין למומחים
והתפללת שאהיה בלבד.

אמא היו זמנים,
שהשלמתי שאין עתיד,
אני מצטער אמא,
שלא האמנתי.