ואולי אני גם טיפש

veronico 23/01/2019 97 צפיות אין תגובות

כל יום בבוקר אני מסתכל על המראה,
רואה מישהו שלא רציתי שאהיה.
יוצא החוצה ומתפלל עמוק בפנים,
שהיום הזה כבר יגמר עוד לפני שהוא התחיל.
לא רואה עוד שום סיבה להמשיך,
לזייף חיוכים כאילו יש לי עוד חיים.
כאילו אני אדם מאושר שאין לו אהבה, שאין לו דאגה.

כל יום בבוקר אני מסתכל על המראה,
רואה את הצלקות, רואה את הבהלה.
אבל תמיד ממשיך לגעת בכאב,
חבר טוב שלי שלא רוצה לאבד.

ואולי אני גם טיפש, שאני חושב שזה עוד אפשרי,
להיות חופשי בעולם בו כולם משקרים.
“זה בסדר,” הוא אומר, “את זה כדאי לשחרר.”,
אבל בסוף אני תמיד נשאר עם הכאב.
השנאה היא חברתי הטובה,
תמיד מרחיקה אותי מאנשים והאמונה.
“כולם רעים,” היא אומרת, כולם טיפשים,
אז איך אני ממשיך מכאן עם כל הויתורים?

כבר ערב, הלילה יורד. מחבק אותי חזק, לא רוצה שאלך.
הפנסים ברחובות לא מאירים את נפשי,
היא עדיין מתחבאת, עדיין מפחדת להגיב.
כבר כמעט בבית, כמעט חופשי,
רק רוצה לנוח ולתת לה לטייל בעיר.
בין החלומות הרדומים בין הפחדים,
ואולי להיזכר קצת, מה זה באמת חיים.

כל יום בבוקר אני מסתכל על המראה,
רואה את הצלקות, רואה את הבהלה.
אבל תמיד ממשיך לגעת בכאב,
חבר טוב שלי, שרוצה כבר שילך.

ואולי אני גם טיפש, שאני חושב שזה עוד אפשרי,
להיות חופשי בעולם בו כולם משקרים.
“זה בסדר,” הוא אומר, “את זה כדאי לשחרר.”,
אבל בסוף אני תמיד נלחם עם הכאב.
השנאה היא חברתי הותיקה,
תמיד מרחיקה אותי מאנשים והאמונה.
“כולם רעים,” היא אומרת, כולם טיפשים,
אז איך אני ממשיך מכאן עם כל הויתורים?

כל יום בבוקר אני מסתכל על המראה,
רואה מישהו שלא רציתי שאהיה.
יוצא החוצה ומתפלל עמוק בפנים,
שהיום הזה כבר יגמר עוד לפני שהוא התחיל.

ואולי אני גם טיפש
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך