כשאני רץ אז הנפש רצה כל כך מהר, אך הגוף נשאר מאחורה ולא מרפה

שיריצה

19/08/2019 56 צפיות אין תגובות
כשאני רץ אז הנפש רצה כל כך מהר, אך הגוף נשאר מאחורה ולא מרפה

אני מתחיל לרוץ,
נפשי מתחילה לרוץ,
ואחריה נשאר רק השובל של התירוץ:
גופי הפיזי הולך ומתרקב,
הוא מנסה להתקרב.

הגוף חושב על העתיד הרע:
הנתונים, הזמן, הכאב והקרע
בתוכי, בין שתי הישויות,
אחריו מגיעה העצלנות הטהורה,
הוא לא זז,
חושב על איך הוא יגיד שהוא יקר מפז,
למרות שהוא לא רץ,
העצלות משאירה שובל גדול,
היא כבר לעולם לא תעבור את הנחשול.

אלף חמש מאות שלושים וחמישה מטרים לפניו,
רצה הנפש עכשיו,
לא דופקת חשבון,
חושבת על המרתון,
היא יודעת שהיא לא טיפשה,
היא ממשיכה לרוץ כמו ברדלס,
ואחריה מגיע השובל הוורוד,
שרק מראה לה את הסוד:
לא לחשוב, פשוט לרוץ!

לפעמים אתה מנסה לאחות,
אך הם שונאים אחד את השני
ביחד עם אטימות הלב,
אחד זורם והשני עוצר.
אחד סותם והשני מדבר.
אחד רץ והשני הולך.
וכך הם חיו לעד,
ומי ינצח? אתם שואלים,
את זה ידעו רק אחדים.

שיריצה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך