מבטים

lior_G 31/12/2012 652 צפיות 5 תגובות

מבטים
הבחנתי במבטים לראשונה בגיל 7. הייתי צעירה מכדי להבין אותם, אבל אני זוכרת שהם הפריעו לי. אני זוכרת את הלחשושים ואת המבטים שהגניבו אליי כשחשבו שאני לא מסתכלת. הייתי מתיישבת בסוף הכיתה בתקווה שכך לא יבחינו בי, אבל איכשהו הם הצליחו לנעוץ בי מבטים גם שם. הייתי תמימה. בסך הכל רציתי שהם יפסיקו להסתכל.
הם דיברו על אבא, אמרו שהוא שונה, משוגע. אבל אני לא הבנתי אותם, לא ראיתי משהו שונה, פרט לכך שהם תמיד הביטו בו. ובגללו גם בי. אהבתי את אבא שלי, אהבתי ללכת איתו בפארק, ולהקשיב לו בזמן ששקע בעברו וסיפור לי בגעגועים על חייו לפני שנולדתי, לפני שפגש את אמי. הוא סיפר לי על הלימודים שלו, על הסרטים ששיחק בהם. הוא סיפר שבזכות הסרטים הוא פגש את אמא, הוא ראה אותה בין כל האנשים שנופפו לו וקראו בשמו.
בשבתות ובחופשים שבהם רצו הורי להתחמק מכל המבטים המעריצים והחתימות היינו מתכרבלים על הספה וצופים בסרטים הישנים של אבא. הייתי יושבת בין שניהם כשקערת הפופקורן על ברכי. אהבתי את השבתות השקטות האלה, וכך גם הורי. גם עכשיו, שנים אחרי אני נזכרת באותן שבתות מעטות, איך התענגתי על אותן פיסות קטנות של שלווה. הייתי מאושרת, תמימה. בתחילה, לא הבחנתי בשינוי, אני מניחה שהייתי צעירה מדי. צעירה מכדי לשים לב לכך שהוא פחד. לא הבחנתי במבטים ששלח לאחור כשטיילנו בפארק, בכך שנעל את הדלת מיד כשנכנסנו הביתה, בכך שסגר את החלונות ותלה את הווילונות הכהים. אז לא הבנתי את הסיבה לשיחות הקטנות של אמי ודודתי ריקי. לא הבנתי שהן פחדו.
אני זוכרת ששמחתי כאבא הפסיק לעבוד. כמו כל ילדה קטנה אחרת הנחתי שאם אבא לא ילך לעבודה הוא יהיה יותר איתי, יותר שלי. האמנתי שנלך לטייל יותר, שנלך לים ולבריכה, שנצפה יחד בסרטיו ונביט בחלונות הראווה שכל כך אהבתי. אך אבא לא רצה להמשיך לטייל. לא הבנתי זאת אז אבל המבטים היו אלו שהפריעו לו. הוא ראה אותם מכל עבר, מכל רחוב ומכל חלון. הוא רצה שהם יפסיקו להסתכל, אבל הם לא הפסיקו. הם לא הפסיקו להסתכל, אז אבא נשאר בבית.
אמא עזבה כשהייתי בת 9. לא ידעתי למה. ריקי, דודתי אמרה שזה בגלל אבא. היא אמרה שאמא לא רצתה לעזוב אותי. ריקי בכתה, היא אמרה שהוא גרם לה ללכת. אז לא הבנתי, רק ידעתי שבבוקר הם רבו. אבא כעס, כעס מאוד. הוא אמר שאמא לא מבינה, שהוא רק מנסה להגן עלינו. הוא שאל אם היא לא רואה אותם, אם היא לא רואה את כל המבטים שהם נועצים בנו, אם היא לא מבינה שהם רוצים לפגוע בנו. זה כל מה שידעתי אז. אבא כעס על אמא וכשחזרתי מבית הספר אמא לא הייתה שם עוד. גם את אבא לקחו.
פעם בשבוע הייתה לוקחת אותי ריקי לראות את אבא. לריקי לא הייתה מכונית אז היינו חייבות לחצות את הפארק בשביל להגיע לתחנת האוטובוס שמוביל לבית החולים. שנאתי את הדרך הזו בפארק, שנאתי את הנסיעות. כולם מסביב הכירו אותי, את אבא. הם ראו את התמונות בטלוויזיה. שמעו את הסיפור. עד שהאוטובוס היה עוצר בבית החולים כמעט ולא היה אדם בתוכו שלא זיהה אותי. הם היו מתבוננים בי ולוחשים באוזני חבריהם. שנאתי אותם כל כך. במחלקה הסגורה היה לאבא חדר משלו. חדר לבן ונקי עם חלון קטן בעל תריסים כחולים ועציץ ירוק. זה היה חדר נחמד, אך אני לא חושבת שהוא שם לב. אבא שכב שם במיטה ובהה בתקרה הלבנה והסדוקה. דיברתי אליו אבל הוא לא ענה. הוא רק שכב שם עם ידיים קשורות למעקה המיטה. הוא רק שכב שם והביט בתקרה.
כשגדלתי התחלתי להבין ממה הוא פחד. גם אני פחדתי. פחדתי מכל אותם מבטים שהופיעו סביבי בבית הספר, ברחוב ובאוטובוס. כשאבא לא היה שם הם הביטו בי, דיברו עלי. מילדה אחת פחדתי במיוחד. אני זוכרת אותה יושבת שתי שורות לפני בבית הספר. שערה הארוך היה אסוף בצמה ארוכה שהושחל בה סרט, בדומה לדרך בה אמא אספה את שערי בעבר. היא נהגה להרכין את ראשה אל עבר חברתה וללחוש באוזנה כשהיא מסתכלת אלי. ידעתי שהיא דיברה עלי כפי שידעתי שהיא דיברה על אבי. בהפסקה היא נהגה לעבר על פני עם חברותיה, ופעם אחת שמעתי אותה אומרת ” אמא אמרה לי שהיא תהיה בדיוק כמו אבא שלה כשהיא תגדל”, היא וחברותיה ציחקקו. “גם היא משוגעת”, הן התבוננו בי, “אם אתן שואלות אותי כבר עכשיו היא דומה לו”. ובאמת הייתי דומה לו. אני מניחה שבגלל זה השוטרים הגיעו מיד לביתי כשגופתה של הילדה נמצאה בבית הספר. הם לא הבינו שהם היו אשמים. הם שהמשיכו לתלות את מבטיהם באבי. הם הפכו אותו לאיש שהוא עכשיו. הם נעצו בו את מבטיהם, ובגללם איבדתי את אמי. הם גרמו לו להרוג אותה. הוא רק רצה שהם יפסיקו להסתכל. הם לא הפסיקו להסתכל. היא לא הפסיקה. בגלל זה הרגתי אותה. רק רציתי שהיא תפסיק להסתכל.

מבטים
דרוג הסיפור 3 | 2 מדרגים

תגובות (5)

10/10
זה פשוט מדהים!
הדגשת את עברה ואת מה שהוביל אותה לרציחות שלה בפירוט רב, עד שזה נשמע מאוד הגיוני ולגיטימי שהיא הרגה אותם.
זה נשמע נכון מאוד, למרות שבמציאות, אף אחד לא היה מקבל את זה.
נהניתי מאוד מהקריאה, היא פשוט שאבה אותי!
כל הכבוד! :)

31/12/2012 14:04

וואו, כל הקטע הזה של המבטים- כ”כ נכון! סיפור מדהים ומרגש!

01/01/2013 00:18

תודה רבה :)

02/01/2013 09:38

אין מילים לתאר… אני ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך 3>

04/02/2013 18:50

וואו!!!!! את ממש מוכשרת! הכתיבה מדהימה וסוחפת,סיפור פשוט מרתק :)

11/05/2013 13:29
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך