הפנס שמתואר בסיפור הוא איזכור לספר המדע העליז של פרדריך ניטשה

השעה התשיעית

07/11/2019 28 צפיות אין תגובות
הפנס שמתואר בסיפור הוא איזכור לספר המדע העליז של פרדריך ניטשה

ישבתי על הספה ,עוד הפעם הסתכלתי על השעון, השעה עדיין תשע, עומדת , כאילו אינה זזה ,כאילו היא לא הייתה תשע בעבר , כאילו השעה תשע היא שעה חדשה, הלא היא?; הרי כל יום בשעה תשע מתרחש לו אירוע אחר ; כביכול, במציאות הפוסט מודרניסטית הקפיטליסטית והליברלית המושחתת שלנו , בני האדם עדיין תקועים בשגרה, השגרה שאוכלת אותנו מבפנים, מרקיבה את יסודנו כאנשים שחיים כביכול בחברה אידיאלית סוציאליסטית מצליחה , רוב האנשים עדיין הולכים לעבודה ,חוזרים ממנה ,מעבירים את יומם, והולכים לישון ,מנסים לשבור אותה בעזרת חופשות ושינויים קלים בחייהם ,כמו: בן או בת זוג, ילדים או מטרה מסוימת .
השעה תשע מדשדשת ,היא ממשיכה לחזור על עצמה ,ישנה אפשרות שזהו יום חדש ואיני מודע לזה? , אני מרגיש סבל ,בודד בעולם ,עולם שבו אני המטורף , עולם שבו הדלקת פנס בבוקר היא השיגעון האמת לאמתה , הראוי לחברה האנושית.
אני מוצא את עצמי עדיין נע במעגלים מסוחררים בעולם, במקומי שלי כפלנטסימל, כמטוטלת יחידה בעולם קטן שלא ניתן לנוע בו, השגרה שעדיין מתהווה בכל שנייה בהווה הקיים, שעדיין קיימת בזמן שהשעה עדיין תשע , התעוררתי הבוקר למיטה קרה ;בלויה ומגעילה ;התעוררתי בשעה תשע ,השעה עדיין הייתה תשע, המשכתי את יומי כמו תמיד צחצחתי את שיניי , שטפתי פנים, הלכתי לעבודתי כמנהל סניף בנק של חברה גדולה , מאז ומתמיד אבי היה אומר לי להתאפס על עצמי, לחדול עם המחשבות הכביכול שמימיות ועם מנהגי לשאול שפע של שאלות בלתי פוסקות , להשקיע בלימודים כדי שאשיג עבודה ואחיה בצורה ראויה ומספקת ,ביצעתי את דברו אך בכל זאת הסבל ממשיך להדהד בי, מלאכתי אינה הצילה אותי , היא נעצה בי סכין בגב וסובבה אותה עד שלא נשאר מה לסובב היא תקעה אותי בשגרה האינסופית שנקראת החיים, השלמתי את עבודתי וחבריי הציעו לי להצטרף אליהם לשתות משקה רענן בבר שבמורד הרחוב.
הלכתי איתם ;לא כי רציתי ,אלא כדי להיות חלק מהחברה האנושית ;כדי להיות עם התנהגות מקובלת ; כדי להיות האדם אשר סוגר את הפנס בבוקר, שתינו בירות זולות מבקבוקי זכוכית המונים לא משהו שהייתי שותה לעיתים קרובות; אך הבירות הללו לא נכשלו במבחן הטעם; הן היו מתקבלות על הדעת , שולחנות העץ אינם היו מגולפים היטב והיו מלאי שבבים בולטים ,אחד מחבריי נדקר משבב עץ ואני התחלתי לצחוק, האין זה מצחיק? שאלתי את חבריי אשר לא צחקו; אלא התמלאו בבושה מהאנשים אשר בוהים בנו בפליאה כאילו עשיתי משהו אינו כשורה.
כאשר שאלו אותם אם הם מכירים אותי הם הכחישו וענו: “איננו יודעים מיהו איש זה”, התנהגו אליי כאל רוצח, כאדם מצורע, התעלמו ממני כאילו רצחתי ילד; כאילו פגעתי בטוהר החברה המודרנית הסוציאליסטית, אך כל זה היה בגדר כאילו, סך הכול לא באמת עשיתי משהו לא כשורה ,פשוט לא הייתי מתאים לחברה האנושית ,הרהרתי לעצמי בדרך חזרה הביתה, האם השעה עדיין תשע רק מפני שלא בדקתי בשעון, ואם אבדוק האין זה אומר שהשעה תשתנה רק בגלל שהסתכלתי?, ואם אבקש מאדם אחר להסתכל בשבילי האין זה אומר שהשעה תשתנה גם בשבילו ?, החלטתי לא להסתכל ,נזכרתי בחלום בו אני מת, בחלום אני שוכב במיטה ונפטר , כאשר אני נפטר אני יורד מטה יחד עם גופי הגשמי ושוכב על עוד מיטה, אני רואה אישה שמרימה אותי מהמיטה.
עברה בי צמרמורת קרה קלה וקצרה , הצמרמורת לא גורמת לי סבל אלא אני נהנה ממנה אך לא שולט בה, אני מנסה להדחיק אותה ליד אנשים כדי להיחשב כאדם נורמטיבי בחברה.
אני מגיע הביתה והולך לישון; עוד יום עבר, עוד יום בו הייתי כפוף למערכת הצדק אשר לא צודקת.
אני מתעורר דבר לא השתנה, המיטה עדיין קרה , בלויה ומגעילה, הקפה שהכנתי לעצמי דוחה ובעל טעם תעשייתי, ירדתי לקנות קפה , בדרך לשם אני רואה הרבה אנשים שנותנים מבטים חטופים בי ואז מצביעים עליי וצוחקים , צוחקים כל כך חזק שכל הרחוב שומע ,התחלתי לצחוק גם ואז שמעתי רעש חזק של חפץ שנופל.
התעוררתי עם זיעה קרה, כל זה היה חלום בלהות.
הפנס שלי כבר נסגר , השעה תשע נגמרה ;התחיל עוד יום בגיהנום ,עוד יום בו תמיד השעה תשע, עוד יום בשגרה האינסופית של המין האנושי .
לכן הדלקתי את הפנס בחזרה והתחלתי את יומי.
ידעתי שאיני מתכוון ללכת לעבודתי היום , ידעתי שהגיע זמני לשבור את המערכת , את ההתנהגות האופטימלית של האינדבדואל בחברה , אבל החשוב מכל ידעתי שאני צריך להביס את השגרה השטנית ;השגרה שכמו סמאל הורגת את נפשם של האנשים הטהורים; לוקחת את האנשים הטהורים למשכבם השמימה ומפגישה אותם עם האלוהות לפי פירושם חסר האיכות; העלוב ; העממי, החלטתי שיום זה הולך להיות הצומת דרכים החשובה בחיי , החלטה זו באה לי באופן ספונטני ,לקחתי את כספי היקר שחסכתי במאמץ רב והשקעתי אותו בכרזות, המוני כרזות עם הכיתוב “דעו ; תחיו ; תמשיכו” ,כתבתי את שלושת המילים הללו בכתב קטן בתחתית הכרזה ככה שרוב הכרזה הייתה ריקה מתוכן ,תליתי את הכרזות הללו בכל העיר ככה שידעו , המודעות היא הכלי החשוב ביותר לבני האדם וליצורים החיים בפרט, כמובן אחיי היקרים שלא הייתה למשפט זה משמעות אמתית; אך עם זאת הייתי נחוש להראות לעולם את התנגדותי העוצמתית לממסד הקיים העולמי , המוני אנשים אינם היו בטוחים מהן משמעות שלושת המילים הללו , פרשנויות שונות צפו באוויר כגון:” דעו מסמל את ידיעת האלוהים, תחיו מסמל את החיים היקרים אשר אלוהים נתן לבני האדם ובפרט לאדם וחוה , ותמשיכו מסמל את המשכת מורשתו והדיבקה שלנו שחייבת להישמר כלפי אלוהים”.
חרקתי את שיניי למשמע הפרשנויות לכרזות שתליתי, אחיי ; לפחות הצלחתי לגרום להם להיות מודעים לכרזות, הרגשתי מעין הקלה , החלטתי לתלות עוד הפעם את אותן הכרזות אך הפעם כרזותיי היו בעלות צבע אדום חזק ובוהק כך שאיש אינו יוכל להתעלם מהן, הפרשנויות לכרזות היו מגוונות עד מאוד, חלק טענו שזהו סמל לכת שטנית ואפלה וצריך להתרחק מכרזות אלו, חלק טענו שזהו סתם תעלול של ילדים בורים אשר מנסים למתוח אנשים ברחוב ולהטמיע בראשם מחשבות שווא , וחלק טענו שמי שתלה כרזות אלו פועל למען הסוציאליזם והקומוניזם וזהו ניסיון הפיכה שקט כנגד הממשלה המקומית , האמת לאמתה הייתה שזהו סתם דף נייר ; ולא לכול דף נייר יש משמעות. האין כך?
אחיי; החלטתי לכתוב את שמי על כרזותיי כדי שידעו מי אני, אולי זה יעזור לתאוריות הלא נורמטיביות שלהם, רשמתי בגדול בכל המקום הריק של הכרזה את שמי:”*** ********”, אחיי ; בתוך שעה המון התכנס תחת ביתי הקט, לא האמנתי למראה עיניי , אלפי אנשים היו שם; רצו הסבר לכרזותיי ,הסברתי להם שכרזותיי הן חסרות משמעות , ההמון לא האמין בי הם כעסו עליי כאילו הייתי בוגד העם , כאילו הייתי מבוקש , כאילו הייתי המלך הנורא ;זה שצריכים להשמיץ, אחיי ; לקחתי את סכיני שהנחתי על השולחן , הסכין עם הלהב החדה , זאת עם הנדן מעור שאהבתי והנחתי אותה עליי.
ההמון דרש תשובה הוא היה חסר סבלנות , אמרתי להם שהתשובה היא אצל המלך יאשיהו, כולם ידעו שצריך לדרוש תשובה מהמלך ולסיים את אי ההבנה אחת ולתמיד ,אך המלך הכחיש את ידיעתו ובאמת הוא אינו ידע, ולכן שלחו אותו לגליוטינה כדי להוצאתו להורג.
עוד אדם מת בגלל היא הבנה שאני גרמתי לה , אחיי; הרגשתי סבל שחוזר על עצמו גם כשיצאתי משגרתי האינסופית בכל זאת הרגשתי כאילו מעולם לא באמת יצאתי ממנה ; פשוט המשכתי אותה בדרך אחרת, דרך פחות מקובלת .
נשארתי חסר כסף בגלל ביזבוזי על כרזותיי ,ולא היה מה לאכול מלבד פת לחם ידעתי שאין לי טעם לחיות כבר , הדרך היחידה בה אוכל לצאת מהשגרה היא לקפוץ מהגשר הגדול שבמרכז העיר ישר אל הנהר העצום שזורם תחתיו .
עוד הפעם הסתכלתי בשעון ,השעה עדיין תשע, עומדת ,כאילו אינה זזה, כאילו היא לא הייתה תשע בעבר, כאילו השעה תשע היא שעה חדשה, הלא היא?.
ענן עבר מעל ראשי , האין זה ענן הכרובים והשרפים אשר מנסים למנוע ממני את מותי הטרגי והמצער הקבוע מראש או האין זה לילית נעמה ,אשמדאי או מיני שדים אחרים אשר מנסים לשטות בי ,לבחון אותי ,לקחת את הילתי היקרה ולהשתמש בה כנגדי ,כנגד טוהר הטוב שבעולמנו חסר המנוח ובעל השגרה המדכאת , לא היה אכפת לי מעולמות אחרים ,מיצורים אחרים , מטוב ומרע רק רציתי לצאת מהשגרה ,קפצתי למים השקופים והקצופים , האוויר עבר על פניי כמו על ציפור שעפה בפעמה הראשונה ,הסתכלתי בפעם האחרונה על השעון, השעה עדיין הייתה תשע היא אף פעם לא השתנתה.

השעה התשיעית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך