πετώ
זה סיפור על סוף והתחלה, של הכול ושל כלום, של הלידה בדוקהה ושל המוקשה.

השעה התשיעית

πετώ 02/10/2020 73 צפיות אין תגובות
זה סיפור על סוף והתחלה, של הכול ושל כלום, של הלידה בדוקהה ושל המוקשה.

שהיתי על ספתי ,עיניי חלפו על השעון ברפטטיביות , השעה השתירה תשע, עמדה , כאילו אינה השתנתה מעולם ,כאילו היא לא הייתה תשע בעבר , למראית עין השעה תשע היא שעה חדשה, הלא היא?; הרי כל יום בשעה תשע מאונה מאורע אחר, כל תשע שונה מהתשע שלפניו ומהתשע שאחריו .
בני האדם עדיין תקועים בשגרה, השגרה שתקועה בנשמתם כחרבו של האויב, אך בניגוד לחרבו של האויב שממנה אנו יראים לשגרה התרגלנו , השגרה שאוכלת אותנו מבפנים, מרקיבה את יסודנו כאנשים שחיים כביכול בחברה אידיאלית אוטופית מצליחה, השגרה שנתקעת בחיינו כשיח סבוך קוצים.
רוב האנשים עדיין הולכים לעבודה ושבים ממנה ,מעבירים את יומם, והולכים לישון ,מנסים לערער אותה בעזרת חופשות ושינויים מזעריים בחייהם ,כמו בן או בת זוג, ילדים או מטרה.
השעה תשע מדשדשת ,היא ממשיכה להופיע בחזרתיות אינסופית ,ישנה אפשרות שזהו יום חדש ואיני מודע לזה? , אני חש סבל ,בדידות וריקנות , עולם בו הזמן עומד מלכת ורק אני מבחין בזה ,עולם שבו אני המטורף , עולם שבו הדלקת פנס בבוקר היא השיגעון האמת לאמתה , השיגעון אשר החברה האנושית מכילה בשורשיה.
אני מוצא את עצמי עדיין נע במעגלים מסוחררים בעולם, במקומי שלי כפלנטסימל, כמטוטלת יחידה בעולם קטן שלא ניתן לנוע בו, השגרה שעדיין מתהווה בכל שנייה בהווה הקיים, שעדיין קיימת בזמן שהשעה עדיין תשע , התעוררתי הבוקר למיטה קרה ;בלויה ומגעילה ;התעוררתי בשעה תשע, המשכתי את יומי כמו תמיד צחצחתי את שיניי , שטפתי את פניי, הלכתי לעבודתי כמנהל סניף מוסד בנק של חברה גדולה , מאז ומתמיד אבי היה אומר לי להתאפס על עצמי, לחדול עם המחשבות הכביכול שמימיות ועם מנהגי לשאול שפע של שאלות בלתי פוסקות , להשקיע בלימודים כדי שאשיג עבודה ואחיה בצורה ראויה ומספקת ,ביצעתי את דברו אך בכל זאת הסבל ממשיך להדהד בי, מלאכתי אינה הצילה אותי , היא נעצה בי סכין בגב וסובבה אותה עד שלא נשאר מה לסובב, היא זרקה אותי לשגרה האינסופית שנקראת החיים, השלמתי את עבודתי וחבריי הציעו לי להצטרף אליהם לשתות משקה רענן בבר שבמורד הרחוב, ליד הגשר הישן שהיינו מבלים בו כשהיינו ילדים.
הלכתי איתם ;לא בכדי רצון ,אלא כדי להיות חלק מהחברה האנושית ,כדי להיות עם התנהגות מקובלת במטרה שיקבלו אותי , כדי להיות האדם אשר סוגר את הפנס בבוקר, שתינו בירות זולות מבקבוקי זכוכית המוניים לא משהו שהייתי שותה לעיתים קרובות; אך הבירות הללו לא נכשלו במבחן הטעם; הן היו מתקבלות על הדעת ,האומנם שולחנות העץ אינם היו מגולפים היטב והיו מלאי שבבים בולטים ,אחד מחבריי נדקר משבב עץ ואני התחלתי לצחוק בחוזקה וברעם, “האין זה מצחיק?” שאלתי את חבריי אשר לא צחקו; אלא התמלאו בבושה מהאנשים אשר בוהים בנו בפליאה כאילו עשיתי משהו אינו כשורה.
כאשר שאלו אותם אם הם מכירים אותי הם ענו: “איננו יודעים מיהו איש זה”, הם הכחישו את ידיעתם אליי, התנהגו אליי כאל המלך הבוגד, זה שמפילים מהשלטון ועורפים את ראשו, כאדם מצורע, התעלמו ממני כאילו רצחתי ילד; כאילו פגעתי בטוהר החברה המודרנית האוטופית לכאורה ,כאילו נתתי נשמתי לשטן, אך כל זה היה בגדר כאילו, סך הכול לא באמת עשיתי משהו לא כשורה ,פשוט לא הייתי מתאים לחברה האנושית ,הרהרתי לעצמי בדרך חזרה הביתה, האם השעה עדיין תשע רק מפני שלא בדקתי בשעון, ואם אבדוק האין זה אומר שהשעה תשתנה רק בגלל שהסתכלתי?, ואם אבקש מאדם אחר להסתכל בשבילי האין זה אומר שהשעה תשתנה גם בשבילו ?, החלטתי לא להסתכל .
הפנס שלי כבר נסגר , השעה תשע נגמרה ;התחיל עוד יום בגיהינום, עוד יום כתינוק בלימבו האלוהי ,עוד יום בו תמיד השעה תשע, עוד יום בשגרה האינסופית של המין האנושי .
לכן הדלקתי את הפנס בחזרה והתחלתי את יומי.
עוד יום בו רוטיניות המערכת מכניעה אותי ,ביום זה אני אכניע אותה, “אני מצהיר שזהו סופו של השעבוד המלנכולי הרפטטיבי של כל יצור חי באשר הוא”. בשעה 6 ושש עשרה דקות שרפתי את ביתי, דווקא.
מכיוון שהאש הייתה גדולה היה קשה לכבות אותה מה שגרם לכך שעוד כמה וכמה בתים יישרפו , דבר זה לא גרם לי מועקה אלא שמחה , ידעתי ששחרתי עוד כמה אנשים מהשגרה, ידעתי שעכשיו הם חופשיים.
גיחכתי בזמן שהלכתי במורד הרחוב , נדף ממני ריח של עשן , הריח לא הפריע לי אך נראה היה שלעוברים על ידי דווקא כן, דבר זה גרם לי עוד יותר לגחך , ראיתי דוכן פירות של הסוחר , זה שאני רואה כל יום , אחיי אתם יודעים שאני אוהב פירות וגם את הסוחר אך באותו יום החלטתי שאני שובר את השגרה ולכן לקחתי שבר זכוכית שמצאתי על הרצפה , ליד הבר הקבוע , כנראה מקטטה שהייתה שם , באתי אל הסוחר וכדי שלא ייתפסו אותי ביקשתי ממנו לבוא לאזור האחורי , ידעתי שהעוברים והשבים אינם יכולים לראות את המארע שם, כאשר הגענו לשם הוצאתי את שבר הזכוכית מנעלי השמאלית ותקעתי בגרונו היישר בבית הקול שלו ככה הוא אינו יוכל לקרוא לעזרה, הוצאתי את שבר הזכוכית מגרונו ותקעתי ברגלו הימנית , החדרתי את שבר הזכוכית עד שהגיע לעורק הראשי , עד שכל ידי התכסתה בדם , עד שיכולתי לראות את נפשו יוצאת אל המרומים , זהו האדם הראשון והיחיד שהוצאתי אי פעם מהשגרה, זהו האדם הראשון והיחיד שהוצאתי מהמלנכוליה הבלתי נגמרת.
קיפצתי ודילגתי בעליזות במקום בזמן ששמעתי את הסירנות החוזרות ונשנות, כנראה שאחד מהאנשים שגרים בבניין ממול ראה אותי , כאשר השוטרים הגיעו פניהם נראו מזועזעות למראה מעשיי , אחיי; האין זה קרה בגלל שמה שעשיתי הינו נוראי?, טרגי ?או שלימדו את השוטרים הללו שזה מעשה נוראי עוד בתהליך החיברות ? , אחיי אנא תענו לי , אלוהיי אנא שלח את הרמס שיביא לי את ישועתי או את נפתיס שתגן עליי, אחיי; הפעם אני הייתי קורבן הסטטיסטיקה.

תא המעצר נשלט בבירור על ידי הרעיון הפטריארכלי והאבולוציוני ,החזק שורד , כדי שאנו, החלשים נשרוד; אנו צריכים להתאים את עצמנו לסביבתנו, בלילה כנופיה של פושעים צעירים הרביצו לי , לפליאתי, לא סבלתי, לא בכיתי , שמחתי , התענגתי על כל דקה שמציאותי שונה, בגלל המכות המרובות נאלצתי ללכת אל רופא הכלא, או אחיי; שעליי לומר בזכות.
בזמן שהותי במרפאה הצלחתי לגנוב את אחת מן סכיניי האזמל של המנתח שהיו מונחות שם , הסכין לא הייתה מושחזת במיוחד אך סיפקה את רצונותיי .
בערב קצת לפני כיבוי האורות ביקשתי מאחד מן הסוהרים שיתקרב לסורגים כדי שאוכל להגיד לו דבר מה; כשהוא היה מספיק קרוב תקעתי את האזמל בידו השמאלית, כנראה זה התת מודע שאמר לי לא לתקוע את הסכין ביד החזקה שלו , היד הימנית.
לפי מה ששמעתי משמועות הוא לא מת, אך בכל זאת הוא איבד המון דם, ובנוסף בעקבות התקרית לקחו לי את האזמל , וזרקו אותי לצינוק שהיה בגודל של שלושה מטרים על שני מטרים בלי מיטה ,רק דלי , התייחסו אליי כאל מת , כאל כפפה מרוטה ומשומשת .
שכבתי במיטתי וחשבתי לעצמי “עוד יום עבר” ,עוד יום בו רוח אלוהים פסחה עליי.
התעוררתי להמוני צווחות וצעקות “האין זה חמש בבוקר” שאלתי את אחד מן הסוהרים, הסוהר אמר לי שהייתה שרפה גדולה בצד המזרחי של בית המעצר , בעת היותי קורא ספר על המיתולוגיה הנורדית נגלו אליי תדיאוס ברתולמיאוס הקדושים ,בידו הימנית של תדיאוס קשת וכתר מלוכה ובידו השמאלית חרב, לעומתו ברתולמיאוס החזיק בידו הימנית מאזניים וידו השמאלית הייתה רקובה וחיוורה , מצמצתי לשנייה והם נעלמו, כנראה זו הייתה הזיה היפנגוגית .
פינו את בית המעצר בגלל התפשטותן של הלהבות, העבירו את כל העצורים לרכבת גדולה , ברכבת הייתה צפיפות זוועתית, היא הייתה בלי חלונות ובלי כסאות וכולם כל הזמן עמדו ,כאילו אנחנו בשר ,מה רק בגלל שביצעתי “פשע” אז לא מגיע לי להתייחסות כמו לאדם,נו…כנראה שלא.
אחרי שעה של נסיעה שמתי לב לפתח קטן בגג הרכבת ,נראה שאחד הסוהרים שכח לסגור את הדלת הקטנה שבגג בבדיקה הביטחונית ,אך מה, הפתח היה קטן לגודלי, ובכל זאת טיפסתי על האדם הקרוב ביותר אליי , לא היה נראה שהוא מרוצה מזה והתחילה מהומה ,כאשר הגעתי לפתח סוהרים כבר נכנסו לקרון לראות מה פשר האנדרלמוסיה ,האסירים הלשינו עליי במהרה וכשניסיתי לצאת הבנתי שהפתח אכן קטן מדי אך בחוסר ברירה שברתי את ידי הימנית ויצאתי משם , סגרתי את הדלת הקטנה ונעלתי אותה מבחוץ ,קפצתי מגג הרכבת אל האדמה הקשה והקרה.
רצתי ללא ידיעה לאן פני מועדות, “עכשיו אני עבריין נמלט” הרהרתי לעצמי , אחרי כבערך חצי שעה של ריצה ממושכת לפי הערכתי , ראיתי את הגשר הישן שאני וחבריי היינו משחקים בו כילדים , נזכרתי בילדותי הזוועתית למדי , עם אמא שעבדה בשלושה עבודות ואבא שהיה מובטל ,שתיין ושבזבז את כסף המשפחה על הימורי סוסים מסכנים, או שהם לא מסכנים אולי זה גורלם?, אחיי ;למרבה האירוניה הוא אמר שאני הלא יוצלח במשפחה ואף אמי הסכימה אתו בצורה מלאה , כל חיי אמי שמרה איתי על ניתוק רגשי ,לפחות אבי היה מעודד אותי מפעם לפעם עם מחמאות.
הגעתי לגשר והלכתי עד לאמצעו שם עמדתי על הקצה, האוויר היה צחיח , כמעט שלא הייתה לחות, היה שקט , שקט סופני ,שקט שלא יבוא אחריו כלום.
עוד הפעם הסתכלתי בשעון ,השעה עדיין תשע, עומדת ,כאילו אינה זזה, כאילו היא לא הייתה תשע בעבר, כאילו השעה תשע היא שעה חדשה, הלא היא?.
ראיתי דגים כחולים קופצים במים , “פטרוס אנא הצל אותי ,אנא תגרום לסבלי להעלם” זעקתי.
ענן עבר מעל ראשי , “האין זה הענן האלוהי אשר בה להציל אותי?”, ייחלתי שזהו נחש הנחושת שירפא אותי מסבלי העמוק והמייגע , האם ישנה אפשרות שהכרובים והשרפים נשלחו למנוע את מותי הטרגי ,המצער והוודאי או האין זה לילית, נעמה ,אשמדאי או מיני שדים אחרים אשר מנסים לשטות בי ,לבחון אותי ,לקחת את הילתי היקרה ,לפגוע “בטוהר הטוב” שבעולמנו חסר המנוח בעל השגרה המלנכולי. עולמות אחרים היו חסרי חשיבות בשבילי , יצורים אחרים היו בשבילי בלתי סבירים עד מופרכים ,כמו עץ הדעת הטוב והרע, רק רציתי לצאת מהשגרה ,קפצתי למים השקופים, האוויר עבר על פניי כמו על סיס צעיר שעף לגובה, סופי תמיד היה נידון כמו לסופו של יהודה ,הסתכלתי בפעם האחרונה על השעון, השעה עדיין תשע ,היא אף פעם לא השתנתה.

השעה התשיעית
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך