מוטל

06/01/2019 582 צפיות אין תגובות

מוטל/שלומית קלדרון
מוטל שלנו לא היה בנו של פייסי החזן, אלא בעלה של רוחמה (ר' בחולם ומ' בסגול) הירקנית הקמצנית. ילדי השכונה קראו לו מוטל׳ה, לא מוטקה כפי שנהגו לקרוא לגיבורי החייל של הפלמח, אולי כי היה נמוך קומה כמותם וידע להתחבב עליהם ללא מאמץ רב.
מידי בוקר, בימות החול הטובים, בשעה חמש היה מוטל יורד מהקומה השניה שבבניין הדירות הקטן וממתין בסבלנות על הספסל לצד המדרכה השבורה מול צריף האסבסט שלו, חנות הירקות הקטנה שהקים בעשר אצבעותיו. בימי הקיץ החמים היה שופך מעט חלב מבקבוק זכוכית לתוך קערית קטנה ומאכיל את גורי חתולי הרחוב הרעבים שהצטופפו סביב פח האשפה העולה על גדותיו. בימי החורף הקרים היה מוטל לובש את מעילו החום ואת כובעו השמוט, יורד מטה ועומד לבדו מתחת לגגון הפח של צריפו ומתבונן בחוטי הגשם הדקיקים לאורו העמום של הפנס הבודד שטרם כבה. לעיתים היה יושב, לעיתים נעמד וממתין בציפייה דרוכה לטנדר הגדול עם הסחורה הטרייה שיגיע מהשוק. ארגז ארגז היה נוטל בידיו המיובלות ומניח על רמפת הבטון, וכשהיה הטנדר מתרחק לדרכו היה מוטל מעביר אותם פנימה תוך שהוא מזמר לעצמו שיר של שחרית וממיין : סחורה סוג א׳ בצד ימין וסחורה סוג ב׳ בצד שמאל של הצריף.
רוחמה היתה מצטרפת אליו בשעות הבוקר המאוחרות יותר כשהחלו הלקוחות לצבוא על דלתו, אז היה זקוק למנהלת החשבונות שתחבר ותסכם בספרות קילו וחצי בצל יבש, צרור שמיר ושורש פטרוזיליה עם חצי קילו גזר וקג אחד של קישואים ותגבה את התשלום וגם תחזיר את העודף, כשהיה בכך צורך. את מחירי הפירות והירקות לא מוטל קבע, רק רוחמה המנהלת. לפעמים התבלבל ומכר סחורה מסוג א׳ במחיר של סוג ב׳ ועורר בכך את חמתה של רוחמה שעמדה על המשמר והקפידה לתקן את שגיאותיו התכופות.
״אתה מוכר בהפסד, בפחות ממה שקנית!״ נהגה לגעור בו בכל פעם שנאלצה לחשב מחדש עם עט ונייר את מה שהיה מוטל מנסה לחשב במוחו הדל, ותמיד משום מה היה הסכום לתשלום שדרש מוטל נמוך יותר, לטובת הלקוח.
בשעת הצהריים אהבה רוחמה לעלות לדירתם להפוגה קצרה ולמנוחה. משירדה שוב, ניגשה ישירות למגירה שמתחת למשקל הלבן חוזרת וסופרת באיטיות, מגלגלת באצבעותיה את המטבעות שהצטברו בתוכה-לירה וחצי ועוד עשרים ושלוש אגורות. ״עוד שתי אגורות וכבר נגיע לרווח היומי של ארבעים וחמש אגורות. יום רביעי הוא היום הטוב בשבוע. כולם מקדימים לעשות את קניות השבת שלהם״. היתה ממלמלת לעצמה בשביעות רצון בלתי מוסתרת.
מוטל לעומתה, היה איש שיווק מצטיין שהבין היטב ללבותיהם של לקוחותיו וגילה אמפתיה רבה לבחירותיהם לסחורה סוג א או ב׳ מתוך התחשבות ורגישות למצב כיסם, כמובן. הוא לא היה זקוק למחלקת שימור לקוחות כדי להשיב אליו את הקונים הקבועים שלו כמו שנאמר : הוא ידע להתאים שור לקונהו וחמור לאבוס בעליו. וכך עשה, למשל, כשראה מוטל את אמא מתקרבת לעבר הצריף. הוא דחף בזריזות את הסחורה סוג ב׳ הרחק הרחק פנימה מאחור שלא תבחין בה אפילו כשהיא נכנסת, כי הכיר היטב את העדפותיה והקפיד להציג בפניה רק את החצילים המבריקים, את התפוחים האדומים הבוהקים כמשוחים בווקס, את האגסים הריחניים כריח הפרדס ואת החסה הטרייה והעסיסית. ורוחמה כהרגלה לא ריחמה ולא חסה על כספה וגבתה ממנה מלוא הסכום ללא הנחת סלב כמקובל בימנו, כי למוטל בלעדיות בכל השכונה כולה. הוא האחד והיחיד וכי מי יוכל לו? ורוחמה גם היא אחת ויחידה, שהרי חשוכי ילדים היו השניים ובכל זאת דאגו ליום סגריר, דאגת יתר, כדברי השכנים. השמועה על הונם המצטבר והולך של בני הזוג פרשה לה כנפיים במהירות ברחוב הראשי של השכונה ומשם הגיעה עד לסימטאותיה הנסתרות ועד לאוזניהם הקשובות של אותם בני חבורת בנדיטים שנהגו להתפרץ לבתים בלילות, אך בחרו לפרוץ לדירתם של השניים דווקא בשעת שיא של זרם הלקוחות בצריף. לאור היום גילו להפתעתם את האוצר המוטמן בתוך שקית בד מזוהמת מתחת לאותו מזרון סוכנות דוקרני שעליו המשיכו עדיין לישון בדיוק כמו לפני עשור כשעשו עלייה מפולניה.
כשהגיעו השוטרים למקום כבר היה מאוחר מידי. הפורצים ובידם שקית הבד המלאה נעלמו כלא היו שם מעולם, כאילו נבלעו בתוך האדמה שהניבה את הפירות והירקות סוג א' שמכר מוטל בצריפו.
רוחמה החלה לסבול מתחלואים שונים ומשונים שהתגברו מיום ליום בעקבות שיברון הלב שחוותה והעבירה את ימיה הבאים בין קופת החולים ובית המרקחת, בין ביקור אצל הרופא לבין ביקורו שלו אצלה לצד מיטתה ומיעטה לשמש עוד כחשבת הירקונית.
ולמוטל, שמעולם לא העריך את המושג 'חסכונות', לא היה שמץ של מושג באילו סדרי גודל וסכומים מדובר ואף לא העז לשאול את רוחמה על כך. אולי לא ידע על קיומה של שקית המטמון בכלל? אולי היה זה רק סודה של רוחמה בינה לבין עצמה? או שמא היה הארוע בטל בששים בעיניו?
מוטל שתק אך המשיך כהרגלו מימים ימימה להחביא את אוצרותיו שלו – סלסלת תותי השדה – מפני כל אותם ילדים לקקנים מתחת לדלפק העץ, שלא יהיו נגישים מידי לאצבעותיהם החטטניות. כשרוחמה היתה שקועה בחישובים ובכתיבת צעטאלה (פתק החשבונית) היה מגניב לפי תות אחד אדום ומתוק כאות להערכה על שירותי הסבלות שהענקתי לאמא, כפי שנהג לעשות עם כל ילדי השכונה שהתלוו אל הוריהם למסע הקניות שלהם, קורץ לעברי בעין עייפה ומחייך בפה נטול שיניים.

בשעות הערב, משבושש לעלות לביתו, היתה רוחמה נעמדת בחלון ביתם שבקומה השנייה, מאיצה בו להצפין היטב את מרכולתם שנותרה, כדי למכרה כסוג ב׳ ביום המחרת, ולנעול היטב את החנות על סורג ובריח בקוראה לעברו: ״מוטל א דו קימסט נישט אריין און שטיב אריין, פאמאח איך שויין די טיער״ – (אם לא תעלה הביתה, אנעל מייד את הדלת), איום שממשה לא אחת והותירה את מוטל בבדידותו בצריפו החשוך כל אותו הלילה.
בוקר אחד בתחילת הקיץ נשמעו זעקות רמות וצרחות אימה מדירת השניים ורוחמה פרצה בבהלה לחדר המדרגות של בניין הדירות פרועת שיער ויחפה, לגופה כותנת הלילה הפירחונית שלה וקראה בכל כוחה: "הצילו! מוטל לא מתעורר! הוא שוכב במיטה ולא זז, שכנים! שכנים! בואו מהר מהר!
בשעות הצהריים המאוחרות התקיימה הלווייתו של מוטל בבית העלמין העירוני וריח של ריקבון חריף עלה מצריף הירקונית במשך שבעת ימי האבל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך