מיגלו

פרק 1

מטוקו תמיד שמע סיפורים אודותיו. זאב כל אכזר שהמקומיים בכפר ירוס באתיופיה האמינו שנשמתו של הקולה, השד הנורא, התגלגלה בו. הם קראו לו מיגלו, “זה שהורג”. בלילה מול המדורה כשזקני השבט היו מספרים על היצור המבחיל, מטובו תמיד הסתכל לכיוון היערות תוהה האם יללות הרקע של הרוח לא היו בעצם קולותיו של מיגלו מזהירות את זקני השבט מלספר את סודותיו. כשהיה צעיר הוא פחד ממנו חושד שמאחורי כל שיח ועץ ל יד ביתו נמצא הזאב חורש את אובדנו, אך ככל שהתבגר סקרנותו גברה עליו עד שהחל לנדוד ביערות במשך ימים שלמים מחפש אחריו. אביו מעולם לא היה מרוצה מבנו, מטוקו היה כבר בן 9 ואמור היה לעזור לאביו לרעות את עדרי הצאן. אך הילד נהג לברוח, נעלם ללא עקבות עד שימים מספר לאחר מכן היה חוזר לביתו ומקבל את עונשו מידי אביו. בלילות שלאחר מכן, היה שוכב בפינתו מסתכל מבעד לחריצים בסכך ורואה אין ספור כוכבים, הוא ישב וחשב על העולם שהכיר ובין דמעה לדמעה על פצעיו שעדיין לא הגלידו הוא תהה עם מיגלו יודע על קיומו ועל הפחד והסקרנות שמושכת אותו אליו.

——————————————————

פרופסור וינשטיין התקדם במהירות במסדרון, עוקב אחרי החייל שלא נראה להוט במיוחד להסביר לו על מה המהומה. הוא לא אהב את הסיטואציה שאליה הוא נקלע. מזה זמן מה הוא אקטיביסט פוליטי ודעותיו הפולטיות במיוחד אלו שנוגעות לסמכויות הצבא הקנו לו לא מעט אוייבים בדרגי השלטון והצבא. הוא החשיב את מחאתו כלגיטימית וחוקית. אך כאשר הסתיימה המלחמה רבים החשיבו אותו כבוגד. למרות שלא ציפה לזרי דפנה, הוא עדיין קיווה שאנשים יבינו שנעשה עוול היסטורי וחייבים היו לתקן זאת. אך הציבור לא היה מוכן לסלוח, הוא איבד את מקום עבודתו באונבריסטה העברית ונאלץ להחליף את מספר הטלפון שלו בכדי להפסיק את ההטרדות הבלתי פוסקות. הוא לא התחרט על מעשיו, אך הוא החל לתהות אם המחיר האישי לא היה גדול מדי. למרות זאת הוא עדיין התקשה להאמין שהצבא יהיה מוכן ללכת מרחק כה גדול כמו לאסור אותו בכדי למנוע ממנו לומר את דעותיו. החייל עצר, “הגענו", הוא הצביע לכיוון הדלת.

—————————————————-

וורקה הסתכלה על הנוף המדברי שעבר במהירות מול עיניה. היא ראתה מכוניות בעבר, אך היא מעולם לא נסעה על אחד. ההרגשה הייתה מפחידה ומרגשת כאחד. הקפיצות בדרכי החצץ והאבן לא הטיבו אם אימה. “תחזיקי מעמד אמא, אנחנו נגיע בקרוב", ברקה הסתכלה על ילדתה הצעירה עם חיוך וליבה נכמר. היא כמעט איבדה תקווה כאשר אבדו בניסיון לחצות את הגבול, היא כעסה על עצמה שעשתה את הדרך המסוכנת הזו עם ביתה. התקווה נעלמה מעיניה והיא רצתה לחזור על עקבותיה, אך בדרך נס הם פגשו בדרכם גבר נוצרי, בתחילה היא חשדה ופחדה ממנו. אך לבסוף השתכנעה שרצונו לעזור, הוא הציל אותם ועזר להם לחצות את הגבול לסודן. היא הסתכלה לעבר הירח שליווה אותה ואת ביתה במהלך המסע ותחושת התקווה חזרה אליה, “כמו החסידה, כמו החסידה”.