קצת ילדותי אבל...

לילה

30/01/2010 1000 צפיות אין תגובות
קצת ילדותי אבל...

ופתאום הייתי שם.
במקום שכולם חולמים להיות בו. הרגשתי טוב. בעננים.
הרגשתי שכולם אוהבים אותי. כאילו השמיים נפתחו במיוחד בשבילי שאראה מה יש מעבר להם.
כאילו מישהו סוף סוף באמת אוהב אותי.
אבל רק כאילו.
וכרגיל, משהו הוציא אותי משם.
מישהו,או משהו. אז לא, אני לא באמת הייתי שם
האמת? אני רק אני. יובל, נערת רחוב ענייה.
ילדת רחוב, קבצנית תקראו לזה איך שתרצו.
אז נכון, זה לא סיפור מיוחד. זה הסיפור שלי. הדרך שלי לאושר.
אבל כשחושבים על זה, זה מה שהופך אותו למיוחד.
אז הכל התחיל ביום גשום.
סתם עוד יום. אבל כמו שאמרתי קודם, זה מה שהופך אותו למיוחד.
התעוררתי לקול רעם.

התנערתי. לרגע הייתי בטוחה שאני עדיין בחלום.השמש והגשם, שיחדיו יצרו קשת, על רקע העיר הציורית, היו כה יפים. רציתי שהכל ימשיך להיות כך, שהיום הבא לא יגיע ושלא אצטרך לנשוא את המבטים שראומרים "הו, איזו מסכנה" אני שנאתי את זה. שנאתי את היום-יומיות, את השגרה הבלתי פוסקת של רעב, של עוני, של קבצנות . הרגשתי רע שהייתי צריכה להתקיים על אחרים. כשאימי הייתה בחיים, תמיד הייתה אומרת לי לא לשים לב. הרי עדיף להיות בחיים על חשבון אחרים מלמות, נכון? אך כעת לא הייתי בטוחה כל כך. אוקי, אני מניחה שעד עכשיו גם אתם חושבים שאני מסכנה ומסתכלים על המסך במבט כזה. אבל אני מתחננת שלא תעשו את זה. זה לא נעים שלא לדבר על לא מנומס. אבל אני לא מכירה אותכם. אולי אתם לא נומסים? בכל מקרה, נעבור לסיפור. אז כמו בכל יום רגיל הלכתי לרחוב הראשי. עוברים שם הרבה אנשים, מה שאומר הרבה כסף. ולא, אני לא קבצנית. אני מציירת אנשים בתמורה לכספם. אימי קנתה לי עפרון ונייר בכסף שהרוויחה באחד הימים. ואלו היו מותרות בשבילנו, שהרי אנו היינו עניות. אז נפגשתי עם המון אנשים וציירתי אותם. אולי שמעתם על שדרות האומנים בפריז? שם אני בדרך כלל עובדת. עברו מולי המון אנשים. וציירתי המון ציורים. איש אחד עם זקן. אישה יפה עם המון נמשים. ילדה קטנה שסבלה משיעול. ועוד כל מיני טיפוסים. ואז ראיתי אותו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך