בית ספר למרגלים פרק 17
"לינוי" שמעתי קול חלוש. הסתכלתי וראיתי שזה עמית הוא התעורר…
"עמית התעוררתה מהקומה" אמרתי שמחה, ומחבקת אותו חיבוק קטן וחלש כדי לו להכאיב לו.
"קומה?"שאל לא מבין, אחרי שהשתחררתי החיבוק.
"כן, היתה בקומה 25 שעות נורתה. אתה לא זוכר?" שאלתי.
"איך אפשר לשכוח. מה עם המשימה?" שאל.
"הצלחנו לעצור אותם אבל הם ברחו" אמרתי מאוכזבת.
"אוי פאק" אמר מעוצבן.
"לא נורא, זה עבר כבר. העיקר שאתה בסדר" אמרתי, מחיכת חיוך קטן.
"אולי נקיים את הדייט שהיה אמור להיות היום. עכשיו כאן?" שאל לאחר כמה דקות של שתיקה.
"אני ישמח לכך. אבל איך?" שאלתי.
"מה הבעיה? את כאן אני כאן, האוכל המגעיל ממזנון בית החולים כאן. אני חושב שזה יספיק לבנתיים. אה, ואפשר לראות סרט במחשב הנייד שלי" אמר מחיוך, ואני צחקתי.
"אוקי" אמרתי, אך הרגשתי אשמה כי באותו רגע נזכרתי בנשיקה שלי עם אורי, הרגשתי אשמה כי רציתי שהיא תקרה שוב, רציתי באותו רגע לצאת לדייט עם אורי אוף.. אני בנאדם נורא.
היה ממש נחמד ב'דייט' הזה ראינו את הסרט הטעות הגדולה במחשב הנייד שלו, הסרט היה ממש מצחיק. והאוכל במזנון של הבית חולים לא כזה נורא. טוב הוא נורא, אבל עדיין היה כיף. ובקושי חשבתי על הנשיקה עם אורי.
חזרתי לארגון עם חיוך קטן על הפנים. עמית ישתחרר רק עוד שבוע או פחות תלוי במצבו עד אז.
נכנסתי לחדרי וראיתי פתק על המיטתי. אוף זה מאורי, טוב אני צריכה לזרוק את הפתק, לקחתי אותו וזרקתי לפח שזה לא יטריד אותי.
"וואו בלי לקרוא אפילו, ככה לזרוק לפח" שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי וראיתי שזה אורי עומד בכניסה לחדר…
תגובות (2)
תמשיכי! :)
תמשיכייייייייייייי