אבודה⭐️

אבודה

פרק 1
שכבתי על הדשא הלח והתבוננתי בשמים הכחולים שנישאו מעליי. הם היו ריקים מעננים וכבר התחילו להחשיך. העצים רשרשו כשהרוח עברה בהם והאוויר היה חמים. הכל היה כל כך מושלם, שכמעט לא הייתי מסוגלת להאמין שמשהו יכול ליהיות רע אי פעם. קמתי, מנערת את העלים מבגדי. ׳הגיע הזמן לחזור..׳ חשבתי. עברתי בין השיחים, בשבילים המתעקלים, מחפשת איך להאריך את הדרך הביתה. הכל היה כל כך טוב על ההרים, והרגשתי ששום דבר לא יכול ליהיות אסון כשאני פה, כי הכל כל כך שליו ויפה. פשוט.. מושלם. ביקרתי בהרים כל יום. לא היו לי חברים, כי בבית הספר נחשבתי מוזרה ומתבודדת. האמת היא שלפעמים אני חושבת שלעולם לא אצטרך חברים. אני מעדיפה ליהיות לבד. משפחתי היתה קטנה ומשעממת, אז בכל הזדמנות שהגיעה, רצתי למרחבים הפתוחים, לדשא שדגדג את רגלי והשמים שהבטיחו לי שהכל יהיה בסדר. אבל היום, למרות הבטחתם של השמים, הרגשתי משהו לא כשורה. כשירדתי מההר, שמעתי סירנות סביב ביתי וידעתי שמשהו נורא קרה, מכיוון שאף אחד אף פעם לא מגיע לאיזור המבודד בו הקימו הורי את הבקתה שבה גרנו. עוד סיבה נהדרת לכך שאין לי חברים, אני משערת. דילגתי בין האבנים במהירות , מנסה למצוא נקודת תצפית לביתי. ראיתי ניידות משטרה החונות סביב ביתי. תהיתי מה יכול היה ליהיות כל כך נורא, שהורי, שונאי הרעש, הזעיקו משטרה. כשהגעתי לפתח ביתי, יצא שוטר לבוש מדים והתקדם לכיווני. ״אמא?? אבא??״ קראתי. לא היתה תשובה. השוטר ניגש אליי בהבעה עצובה. הוא דיבר אליי, מילים ריקות. אמר שהוא מצטער, אבל לא קניתי אף מילה. ׳הכל הצגה׳. חשבתי. ׳מאמנים אותם להביע צער.׳ התבוננתי באופק ולפתע זינקתי ממקומי. רצתי למעלה, להרים, לגבעות, למקום שאהבתי כל כך. ידעתי ששום דבר לא יכול ליהיות נורא שם. הבטתי לשמים שהיו שחורים כזפת, חסרי כוכבים לחלוטין. ״אבל הבטחתם לי!׳׳ צעקתי. לא היה אדם בסביבה בכדי לשמוע את בכיי, וכך נרדמתי על הדשא הלח מתחת לשמים השחורים וחסרי התקווה.