אבוד – פרק 8 – ויולטה

המשכנו ללכת, השקט במסדרון לא היה אירוע רגיל. זאת הייתה השעה החמישית להיום ושכבות ט', י' ויא' התפזרו לכיתות. רק לשכבת יב' הייתה שעת ארוחת הצהריים ורוב השכבה נמצאה בשעה הזאת בקפיטריה לשם זואי, תום ואני עשינו את דרכינו.
כשהגענו לגרם המדרגות תום נפרד מאיתנו, אותי הוא חיבק בעזרת יד אחת ולזואי הוא נתן נשיקה מהירה על השפתיים, מלמל " נתראה אחר כך " לפני שהתחיל לרדת במורד המדרגות כדי לא לאחר לאימון בבייסבול.
זואי תפסה את ידי, מושכת אותי בעדינות למעלה גרם המדרגות. כשלא זזתי היא הסתובבה אלי, מבט שואל על פניה.
" שכחתי לשאול את גברת גומז משהו לגבי השיעורים" אמרתי, משחררת את היד שלי
" אני אבוא איתך" הציעה זואי.
הנדתי הראשי. "לכי לקפיטריה. אני אצטרף עוד מעט"
זואי משכה בכתפיה והחלה לעלות במדרגות. במקום לחזור על עקבותיי פניתי שמאלה. האמת היא ששיקרתי לזואי. הבנתי בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות בשיעורי הבית ולא הייתי צריכה לשאול את גברת גומז כלום. סתם לא אהבתי את הקיפטריה. כולם היו כל כך רועשים ואני לא אהבתי רעש.
עשיתי את דרכי במסדרון ובחרתי להיכנס לאחת הכיתות הריקות. התיישבתי מול אחד הכיסאות והוציאתי ספר ותפוח מהתיק שלי. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז שהתחלתי לקרוא כששמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.
"הלו ?" עניתי בלי להסתכל על הצג
" איפה את ? את משחזרת קרבות של מלחמת העולם הראשונה עם גברת גומז? " קולה של זואי נשמע ספק עצבני ספק משועשע.
צחקתי בשקט ועניתי "לא "
" אז מה את עושה שם כבר כמעט חצי שעה? בואי . מגישים היום פיצה." זואי לא חיכתה לתשובה ממני וניתקה את השיחה מיד.
נאנחתי בזמן שהנחתי סימנייה בספר, החזרתי אותו לתיק וזרקתי את ליבת התפוח לתוך פח שעמד במסדרון. החלטתי לקחת את דרך הקיצור לקפיטריה כי לא רציתי לתת לזואי עוד סיבות להתקשר לבדוק איפה אני.
כשעברתי במסדרון שהיה שייך למחלקת האומנות שמעתי צחוק בוקע מאחת הכיתות. ניחשתי שאלה היו סתם תלמידים ונכנסו לשם כי הסיכויים שאחד המורים פתח במופע סטאנד אפ היו קלושים. כשעברתי ליד הכיתה הרועשת הסתכלתי על מי היה בתוכה למקרה שאוכל להשתמש בו כתירוץ כדי למשוך זמן. ג'ון הופקינס וכמה מחבריו. הם עדיין צחקו בקול על משהו שלא ידעתי מה הוא. "עבריין נמלט… אתה גדול ג'ון!" אמר אחד החברים של ג'ון, עדיין צוחק בהיסטריה. הרמתי גבות. למי הביריון הזה מציק עכשיו ? פתחתי את הדלת עוד קצת בלי שהם ירגישו וראיתי את מתאו איתם. הוא ישב בקצה השני של החדר, ספר פתוח מולו על השולחן. מתאו לא נראה לי כמו מישהו שנתן לאחרים להציק לו אך זה לא נראה כאילו הוא עשה משהו כדי להעיף אותם מהגב שלו. ניחשתי שהוא פשוט פחד ממעמד המלוכה שהיה לג'ון בבית הספר הזה . לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה אחרת ללמה הוא יושב שם ושותק. הסתכלתי עליו במשך כמה שניות והחלטתי שאני לא יכולה פשוט לא להגיב למה שקורה שם. דחפתי את הדלת ונכנסתי לכיתה. ג'ון והחבורה שלו הפסיקו לצחוק בשניה ששמו לב שנכנסתי.
" מה קורה פה ? " שאלתי, עדיין מופתעת שהתערבתי שלא כהרגלי.
ג'ון הרים גבה, מופתע לכמה שניות, ואז חייך חיוך גדול. " אז למתאו שלנו יש חברה אמיצה שמגנה עליו." כמה מחבריו צחקו. מתאו גלגל את עיניו, סגר את הספר, הכניס אותו לתיק והרים את התיק כדי לתלות אותו על כתפו.
" אתה מתבייש מתאו? למה ? כולם יודעים שרק גברים אמיתיים מתחבאים מאחוריי החצאיות של חברות שלהם." הצחוק רק התגבר. עכשיו מתאו עמד מול ג'ון. הוא היה הרבה יותר גבוה מג'ון ותהיתי איך ג'ון ממשיך לעמוד מולו בלי להרגיש מאויים מגובהו והשרירים המרשימים שבלטו מתחת לחולצתו השחורה.
" זוז " אמר מתאו. הוא נשמע כמעט משועמם.
" אתה כבר עוזב מתאו? רק התחלנו לדבר." ג'ון לא נתן למתאו לזוז ושניים מחבריו חסמו את הכניסה.
" אתה יודע שויולטה שלנו היא ילדה טובה ?" ג'ון הפנה את ידו לכיווני. לאן הוא חותר? " היא יודעת שאתה עבריין, גנב וסוחר סמים?" יכולתי רק לנחש את ההבעה המופתעת שעלתה על פני עכשיו. " אני מנחש שלא" אמר ג'ון גיחך בשביעות רצון.
"זוז " הפעם מתאו נשמע יותר מאיים. הוא נראה עצבני. בגלל שג'ון אמר את האמת והוא לא רצה שכולם ידעו? ג'ון וחבריו זזו ומתאו יצא מהחדר , אני אחריו.
" מתאו ! מתאו חכה רגע ! " קראתי, מתקשה לעקוב אחריו
"מה ?!" הוא צעק אחרי שהסתובב לבסוף.
"זה נכון ? " הייתי חייבת לדעת.
הוא גיחך ללא הומור ונראה כמו סוג של שילוב בין פגוע ומיואש.
" יופי…" הוא סינן, מסתובב וממשיך ללכת במורד המסדרון.
רציתי לדפוק את המוח המפגר שלי בקיר . "רגע " קראתי, חושבת על מה אני יכולה להגיד כדי לתקן את מה שאמרתי ומתקדת לכיוונו בריצה קלה.
" אף אחד לא לוקח את מה שג'ון אומר ברצינות" זה לא היה בדיוק נכון אבל זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו תוך כדי לחץ.
מתאו עצר לשנייה כאילו כדי לקלוט את מה שאמרתי ואז התחיל ללכת שוב, מניד את ראשו לשלילה ומלמל " כאילו שמישהו כאן יכול לחשוב בכוחות עצמו"