אגם הברבורים- פרק 7: פרק אחרון

ירח מלא עלה בשמי הממלכה השקטה. לא היה איש ברחובות האפלים ובסמטאות. הרוכלים סגרו מזמן את הביתנים, והלכו אל ביתם לאכול ולנוח. המתח נישא באוויר. אף אחד לא ידע מי היא בחירת ליבו של הנסיך. אף אחד חוץ ממנה.
היא שחתה באמצע האגם וחיכתה לרגע המתאים בו תוכל להפוך שוב לבת אדם. משהו הציק לה בפאתי מוחה, אבל היא נפנפה זאת בחוסר עניין. היא לא רצתה שדבר יפריע לה בלילה המאושר. היא חייכה לעצמה, בסתר ליבה, משום שברבורים אינם יכולים לחייך. היא צחקה, ודמעות של שמחה זלגו על לחייה, אבל רק בדמיונה, משום שברבור אינו בוכה.
הירח היה בדיוק מעל האגם הגדול, נראה כאילו הוא נוגע בו, אבל לא בדיוק. אודט שחתה אל המים הרדודים. הכדור הלבן והמוכר אפף אותה שוב בחום. כנפיה התארכו לאט והפכו לידיים. רגליה איבדו את קרומיהן וקיבלו שוב אצבעות. נוצותיה התקבצו למקום אחד והפכו לשיערה הזהוב.
היא חייכה לעצמה כשהשינוי הסתיים. היא הייתה מוכנה לנשף. שמלתה הפשוטה שאותה לבשה באותו הערב על הצוק נראתה לבנה כמו ביום ההוא, והיא התעופפה ברוח הקרירה והמרעננת.
היא עצמה את עיניה ודמיינה את הנסיך מכריז עליה כעל אשתו. מכריז עליה כעל אהבתו היחידה. היא פקחה את עיניה, כאשר ביטחון בוער בהן והחלה ללכת יחפה אל הארמון.

הוא עמד מחוץ לארמון. קרוב אליו, אך מחוץ לטווח ראייתו של כל אדם או משרת. הוא חיכה שאודט תגיע. היא ידע שתגיע. היא אהבה את זיגפריד.
כשחשב על כך הוא השפיל את עיניו לקרקע ובעט באבן קטנה. הוא עקב בעיניו אחר האבן שעפה אל מקום המואר באור הירח וראה את אודט הולכת ללא פחד אל כניסת הארמון, כשחיוך מתנוסס על פניה החלקות והעדינות.
בלי לחשוב הוא יצא ממקום מחבואו והלך לכיוונה. הוא נעמד מולה והסתכל אל תוך עיניה, שעכשיו שידרו פחד גדול.
"אני לא אפגע בך." הוא שמע את עצמו אומר כמעט בלחש.
היא לא ענתה לו, אלא הלכה צעד אחד אחורה כמבקשת לברוח ממנו. הוא השפיל שוב את עיניו אל הקרקע. הוא ידע שהיא מפחדת ממנו, כולם פחדו ממנו, אף על פי שלא עשה דבר רע.
"אני מבטיח שלא אפגע בך. זו שבועת קוסמים." הוא אמר בשקט והרים את עיניו בציפייה.
נראה כאילו היא נרגעה מעט, אבל פחד עדיין נראה בעיניה.
"רק רציתי לדבר איתך מעט, לשאול לשלומך." הוא אמר וחייך אליה חיוך קטן שלא חש את שיניו.
"שלומי.. שלומי בסדר." היא אמרה וחייכה אליו חיוך מאולץ.
"איך את מרגישה? הכל בסדר? את שמחה?" הוא שאל אותה, מכניס את כל רגשותיו לשלוש השאלות הקצרות הללו.
"אני בסדר." היא ענתה לו קצרות.
"את רוצה ללכת ממני, אני יודע." הוא אמר בשקט והלך צעד קטן אחורה, "אבל בבקשה, תני לי רק הזדמנות קטנה לדבר איתך, אני מבטיח שתלכי אל הנסיך ברגע שתרצי."
אודט לא זזה ממקומה, ופון רוטברט פירש את עובדה זו כהסכמה לשיחה קצרה. בתוך ליבו הוא צהל מאושר על ההזדמנות הקטנה שניתנה לו.
"אני יודע שאת שונאת אותי," הוא פתח בקול מפייס, "אבל אני מבטיח לך שרק ניסיתי לעזור. לא רציתי לאבד… לא רציתי שתהרגי את עצמך." הוא תיקן את עצמו במהירות.
"רצית להציל אותי? רצית לעזור לי?" היא שאלה כלא מאמינה, "הפכת אותי לחיה. הפכת אותי ליצור אומלל המועד לציד והתעללות." היא אמרה כמעט בצעקה.
עיניים מעטות של משרתים שעמדו בפתח הארמון פנו אל שניהם, אך הם לא עשו דבר על מנת להרחיקו משם.
"אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות. ראיתי שהלכת אל קצה הצוק. ידעתי שאין לי שמן לבוא ולהצילך, אז עשיתי את הדבר היחיד שיכלתי. עשיתי קסם. אני מצטער שפגעתי בך, לא התכוונתי. רציתי שתהיי מאושרת בחיים, ולא מאושרת במוות."
"אם רצית לעזור לי, אז למה לא שינית אותי בחזרה לבת אדם כאשר זיגפריד ביקש זאת ממך?" היא שאלה בתוכחה.
"לא היית באמת מאושרת. הקשבת לזיגפריד כי הרגשת בודדה יותר מאי פעם. הקשבת לו כי רצית חבר, ולא כי היית מאושרת באמת. היית מנסה לקפוץ לאגם מראש הצוק שוב, אם הייתי משנה אותך אז."
"ועכשיו תוכל לשנות אותי?" היא שאלה בשקט, בכל צרוד מעט מדמעות.
פון רוטברט הביט בעיניה הדומעות.
"בשבילך הכל." הוא מלמל והרים את ידיו לאוויר. הוא עשה תנועות מהירות וקטנות. אור בהיר אפף את אודט לכמה שניות ונעלם. "זהו." הוא אמר בשקט וחייך אליה חיוך מקווה.
"ת.. תודה." היא אמרה וחייכה אליו חיוך קטן, הפעם לא כל כך מאולץ. "ברשותך.." היא התחילה.
"כרצונך." הוא חייך אליה וזז מדרכה.

אודט הלכה במהירות אל פתח הארמון. המשרתים הנידו בראשם לשלום והיא קדה קידה קטנה לעברם וחייכה. היא נכנסה פנימה והסתכלה על האולם הגדול שבו בילתה בתור ילדה קטנה עם חברה הטוב הנסיך זיגפריד. תמונות מהעבר רצו במוחה. שניהם מחליקים על מעקה המדרגות ונופלים אחד על השנייה בצחוק מתגלגל, שניהם יושבים לשולחן ואוכלים עוגת תותים ענקית, כאשר פניהם מרוחים בקצפת לבנה.
היא צחקקה לעצמה בשקט והחלה לרדת במדרגות, אך היא נעצרה באחת. היא הביטה לעבר הבמה הקטנה שעליה נמצאו המלך, המלכה וזיגפריד. ליד זיגפריד עמדה אישה בעלת שיער בלונדיני ארוך שהסתכלה על הנסיך בעיניים קורנות. זיגפריד חייך אל הקהל באושר.
"וכעט ברצוני להודיע לכל תושבי הממלכה, שבחרתי את מלכתי. בחירת ליבי היחידה עומדת פה לצידי. היא אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותה, ויותר. אני מבקש מכם, רחשו לה את אותו הכבוד שאתם רוכשים לי ולמשפחתי." אמר זיגפריד ונישק את האישה.
הקהל מחא כפיים במרץ והריע לזוג הטרי. כולם צחקו וחייכו באושר לנוכח בחירתו של הנסיך. נראה כאילו כולם אהבו את האישה ההיא.
אודט יצאה במהירות מהארמון, כשדמעות זולגות על פניה ללא מעצורים. היא רצה אל האגם בלי לחשוב על דבר מלבד פניהם של זיגפריד והאישה השנייה צמודים אחד לשני באושר.
זה היה צריך להיות האושר שלה, זה היה צריך להיות הנסיך שלה, החתונה שלה. היא לא ידעה מי היא האישה האחרת, אבל לא היה לה אכפת.
היא רצה ורצה, עוברת על פניהם של אנשים מעטים שיצאו להליכה במזג האוויר הנעים של הלילה. רגליה צעקו במחאה על חוסר המנוחה, אבל היא לא עצרה. היא הרימה את פניה למעלה וראתה את קצה הצוק. ההחלטה כבר התגבשה במוחה, וללא חרטות היא הגבירה את מהירות ריצתה. היא לא התכוונה לעצור.
"אודט!" נשמעה צעקה מלאה בכאב מהחלק התחתון של הצוק. היה זה קול מוכר, אבל לא הקול שרצתה לשמוע.
"אודט!" נשמעה צעקה נוספת מאדם מוכר אחר שלא רצתה לראות.
"אודט!" נשמע עוד צעקה מיוסרת ממש מאחוריה. זה היה הקול שרצתה לשמוע, אבל היא כבר לא יכלה לעצור, היא לא הצליחה לגרום לרגליה להפסיק לזוז. שריריה עבדו והיא המשיכה להתקדם אל הקצה.
לפני שנפלה הספיקה להסתובב ולראות את זיגפריד מאחוריה מנסה לתפוס אותה ללא הצלחה, ואת אביה ואת פון רוטברט ממש מאחוריו כאשר דמעות בעיניהם.
היא נפלה מטה למשך זמן שנראה לה כמו נצח. פניו של זיגפריד נחרטו במוחה, והיא המשיכה לבכות. גופה פגע במים בקול שבירה חזק. המים עטפו אותה ברכות, ובועות אוויר דגדגו את פניה בדרכן מעלה אל האוויר. היה חשוך, והיא ידעה שלא תראה עוד את קרני השמש, או את בוהק הירח.
הדבר האחרון שעשתה לפני שעיניה נעצמו בחוסר אונים היה לדמיין את האושר שלה. את האושר שהיה צריך להיות שלה ואבד. היא דמיינה את עצמה במקום האישה האחרת צמודה לשפתיו של אהוב ליבה.

"זו אשמתך!" צעק זיגפריד על פון רוטברט שעמד על קצה הצוק, ועל פניו זולגות דמעות.
הוא לא ענה.
"למה שינית את אודיל?" צעק שוב זיגפריד.
"לא שיניתי אותה!" צעק פון רוטברט בחזרה בקול שבור. "צבעתי את שיערה. אתה החלטת שזו תהיה אשתך. אני לא עשיתי דבר." אמר פון רוטברט יותר בשקט, מנסה להרגיע את עצמו.
"היא נראתה בדיוק כמו אודט!" צעק זיגפריד.
"היא לא." נאנח פון רוטברט, "עיניה של אודט אפורות, ועיניה של אודיל כחולות, אודט גבוהה יותר מאודיל, ושיערה ארוך יותר. הדבר היחיד שעשיתי היה לשנות את צבע שיערה על פי בקשתה האישית."
"שנה אותו בחזרה בבקשה?" נשמע קול חלוש מאחוריה אביה של אודט.
פון רוטברט הרים את ידיו לאוויר והוריד אותן באחת. שיערה של אודיל התכהה בהדרה והפך בחזרה לצבעו המקורי והשחור.
"אתה לא טיפש." אמר זיגפריד בשקט, "ידעת מה יכול לקרות, ונענית לבקשתה של אודיל בכל זאת. דמה של אודט נמצא על ידיך." הוא אמר והלך בחזרה אל הארמון.

דמעותיו של פון רוטברט התחדשו. הוא הסתכל אל המים שלקחו את אודט. "זה מה שרצית נכון?" הוא שאל את האוויר וקפץ למים.
גופו פגע בחבטה עזה במים. האוויר יצא מריאותיו באחת ומים נכנסו במקומו. הוא עצם את עיניו, נותן למים לשטוף את דמעותיו ואת יגונו.