אהבה ושנאה הגבול הדק. -פרק 1-

׳סליחה׳ מלמלתי לאחר שנתקעתי בו. איכס. הוא צחק ׳סליחה׳ אמר בקול רך והחל להרים את ספרי מן הרצפה. ׳תעזוב את הדברים שלי!׳ צרחתי והעפתי אותו מן ספרי. ׳סליחה רק ניסיתי לעזור׳ מלמל בשקט, היה לו מבט מוזר בעיניים! מאוד מוזר. ׳דיויד בוא כבר׳ קרא לו דניאל ושניהם הלכו אל החצר. ׳לורן את בסדר?׳ שאלה רוני ונעמדה לידי מתחילה ללכת ומגבירה לאט את קצב הליכתה בכדי להתאים להליכתי 'מה? אממ כן.. כן' מלמלתי לא בטוחה מה שאלה כיוון שהייתי כה שקועה במחשבות עמוקות על התנהגותו הלא אופיינית של דיויד, מלך השכבה.
'מה עובר עלייך?' שאלה רוני בעצבים ונעצרה בסוף המסדרון הארוך של בית הספר 'כלום נו מה את רוצה ממני?' שאלתי בעצבים לאחר שנטפלה עליי כמעט כל הדרך אל סוף המסדרון. 'כלום אולי קצת מידע מהחברה הכי טובה שלי?!' צרחה רוני בעצבים והניחה את ידה על המותן בעצבים 'רוני תסתמי כבר! לא קרה כלום' צרחתי גם אני בחזרה והלכתי משם במהירות, בתוך שניות ספורות הגעתי אל הכיתה וצלצול בית הספר נשמע בכל מקום. 'בוקר טוב תלמידים. שבו בבקשה. היום מצטרף תלמיד חדש. אורי שלום.' אמרה המורה ופתחה את הדלת. בדלת נכנס ילד יפה תואר בעל שיער חום ועיינים תכולות כמו הים. 'השם ישמור' מלמלתי לעצמי מסתכלת בפלאפון מנסה לסדר את מראי. 'אורי תשב בבקשה ליד לורן' אמרה המורה והצביעה עליי 'שיט' מלמלתי והכנסתי מהר את הפלאפון לכיס ' אהה אממ היי' גמגמתי בחיוך מפגר. סתומה! נזפתי בעצמי במוחי. 'חחח היי' החזיר לי תשובה וחייך חיוך גדול ומדהים. אחרי שעתיים משעממות של היסטוריה נשמע הצלצול 'לורן?' קרא אורי ועצר אותי בדיוק ביציאתי מן הכיתה הריקה. 'כן?' החזרתי תשובה בחיוך גדול מביטה שוב בפניו היפות. 'אני אשמח אם תוכלי לעשות לי סיור בבית הספר, אחרי הכל אני חדש פה.' ענה לשאלתי 'כן ברור!' מלמלתי מאושרת ששאל אותי ולא את האחרות.
'זו הקפיטריה' אמרתי והצבעתי אל עבר המקום האחרון בסיור שלנו. 'פה אתה אוכל. בוא יש גם הסבר בקפיטריה.' מלמלתי מוסיפה לדברי בעוד שנינו נכנסים אליה. 'זה השולחן של המקובלים. אסור לשבת בו או בארבעת השולחנות מסביב, אלא אם דיויד או ליאל הם החברים הכי טובים שלך! ברור? ושלא תסבך אותי בצרות' אמרתי מזהירה ומצביעה אל עבר השולחן שכמו תמיד היה נדמה כי אור זרקורים היה מופנה אליו, כאילו כולם חייבים לראות את החדר. 'מי אלו דיויד וליאל?' שאל אורי וקטע את מחשבותי 'מלכי השכבה כמובן.' השבתי בזריזות בעוד שנינו מתקדמים בתור לקבלת האוכל. 'חייבים לאכול פה, מי שלא אוכל נענש. היום יש חביתה, סלט וטוסטים זה האוכל הכי טעים… אומייגד' מלמלתי מפסיקה את משפטי ובוהה בערימת הפנקייקים המונחת בסוף שולחן האוכל. 'פנקייקים' מלמלתי מושכת את אורי אל עבר הערימה בעוד הוא מנסה לקבל טוסט. 'אויש סליחה אני לא רגילה לזה..' מלמלתי מפסיקה את משפטי באמצע 'רגילה למה?' ניסה להבין למה התכוונתי 'שאני בלי החברה הכי טובה שלי.. לשעבר' מלמלתי ברוגז משנה את מבטי לזעוף. 'סליחה אני עדיין קצת עצבנית בוא נלך לשבת' מלמלתי מתנצלת בעודי מתקדמת מהר אל עבר שולחני בפינת חדר האוכל ואורי נגרר אחרי. 'היי לורן' צרח דיויד אך אני התעלמתי 'בואי שבי איתנו' המשך וקרא שוב 'לא תודה' השבתי בעצבים מחייכת חיוך מתגרה וממשיכה להתקדם. 'אז..' פתחתי בשיחה עם אורי בעוד שנינו יושבים ואוכלים מן הפנקייקים. 'אתה תישן פה או בבית?' שאלתי מקווה שיענה שפה אך התשובה המרה לא איחרה לבוא 'לא, לא אני ישן בבית.. את ישנה… פה?' שאל בחשש 'כן' מלמלתי מחייכת חצי חיוך ומושכת בכתפי. 'איפה?' שאל מכווץ את מצחו בחוסר הבנה. 'בבתי המגורים פה ממול.. עדיף על הבית.. יש לי בריכה ושתי קומות. הכי כיף לבד בתכלס..' עניתי בחיוך והבטתי בו כאילו מה שאמרתי הרגע היה כה מובן מאליו שהייתי בהלם שלא הבין. 'אולי אני גם אבוא לישון פה.' השיב בחיוך וצחקק מעט 'מעולה! הבית לידי התפנה שלשום! רוץ למזכירות לתפוס אותו' החזרתי צוחקת וקמה מן הספסל ובאותו הזמן גם אורי מה שגרם לנו לצחוק עוד יותר. הנחנו את המגשים מעל פח האשפה הענק ויצאנו מן הקפיטריה אל המזכירות.
'שלום אני רוצה לקחת חדר.' מלמל אורי בשקט 'אז אתה חדש כאן נכון?' שאלה אוריה המזכירה וצחקה. 'כן' השיב בביישנות 'קח זה המפתח לבית. לורני תלווי אותו בבקשה זה צמוד לבית שלך.' הוסיפה וחייכה, אליי הפעם. 'בכיף. יאללה בוא' השבתי וחייכתי. 'מתי הדברים שלך יגיעו?' שאלתי מכווצת את מצחי ומביטה אליו בשאלה. 'עוד חצי שעה..' השיב בחיוך 'טוב אז בוא בינתיים אליי' החזרתי וחייכתי פונה בפנייה שמאלה על מנת להגיע אל ביתי. 'יש לי שאלה' מלמל בחשש 'מה?' השבתי בחשש גם אני 'למה אמרת שעדיף כאן מאשר בבית?' שאל בלחש חושש 'אממ.. כי..כי..אממ.. אמ..א..של..י.. אמא שלי… לא משנה' גמגמתי נאנחת 'סליחה' השיב בחיוך מתנצל בעודי פותחת את דלת הבית. 'אז מה הקטע שלך ושל דיויד?' שאל וצחקק מעט 'היינו פעם חברים,הכי טובים, ואז הוא נהיה מקובל.. ושכח ממני' השבתי בחיוך של לא אכפת לי.
אחרי חצי שעה של דיבורים אורי קיבל שיחת טלפון שבישרה לו שחפציו הגיעו. יצאנו יחד מכניסים הכל אל הבית ומתחילים לנקות. 'שים כבר מוזיקה' צרחתי מביטה לשמים מחכה. הוא שם את המוזיקה 'תודה לאל!!' צרחתי צוחקת. התחלתי לטאטא את הבית ואורי שטף אחרי. לפתע החלקתי על הרצפה ואורי אחרי. הוא נפל עליי. הרגשתי את נשימותיו החמימות מעל שפתיי. לפתע שפתינו נצמדו. מתוך איסטנקט התרחקתי מעט וקמנו שנינו. הוא התקרב אליי שוב, מצמיד את שפתיו לשלי בעוד לשונו חודרת אל פי מחלה לחקור אותה בקפדנות. רגע אבל, אני עדיין אוהבת את דיויד! או שלא? אוי ויי מה הולך איתי?! הצילו!