אהבה מסוכנת- פרק 3

דניאלוש-סטייל 11/05/2013 830 צפיות תגובה אחת

עצרתי את המכונית בבלימה, ובאותו הזמן ידי זזה במהירות לכיוון לוח ההילוכים.
כריסטינה לא אמרה תודה או ערב טוב ויצאה מהמכונית במהירות, בלי לומר הרבה מילים.
יותר נכון, בלי לומר אפילו לא מילה. היא הייתה עצבנית, בדיוק כמוני.
פשוט לא סבלתי אותה. בלתי נסבלת, והכרתי כ"כ הרבה אנשים בלתי נסבלים, אבל היא רמה חדשה.
נשארתי במכונית כמה דקות, ואז נשמתי עמוק ונכסתי לבית. היא כבר הייתה בחדר שלה, שמעתי את המוזיקה רועמת מהקומה השנייה.
צחקתי כששמעתי אותה צורחת, אולי המוזיקה נועדה כדי להסתיר את העובדה שעצבנתי אותה כהוגן, אבל זה לא ממש עזר לה. יש לי שמיעה טובה מדי.
נכנסתי למטבח, ועוזרת הבית השמנמנה, חנה, חייכה אליי בחביבות. בחיי שאני אוהב את האישה הזאת. היא כמו אמא שנייה.
"איתי! איך היה?" היא חייכה, קורצת.
"זוועה, אני לא יכול לסבול אותה." אמרתי.
"היא די בסדר כשמתרגלים אליה." היא אמרה. לא היה לי מה להגיד, לפי מה שהבנתי, חנה גידלה את כריסטינה במקום האמא הנוטשת.
"כנראה שייקח לי הרבה מאוד זמן להתרגל אליה." אמרתי ולקחתי את כוס מיץ התפוזים שהיא הושיטה לי.
"אתה רעב?" היא שאלה.
"לא כ"כ, אני רציך להתקשר לאמא שלי, לשאול איך היא, את יודעת." אמרתי.
"אני יודעת, סיפרת לי." היא אמרה ואני תהייתי מתי הספקתי.
הכרתי את חנה רק לפני יומיים, בראיון העבודה פה.
"אני אלך לחדר שלי, תודה חנה." אמרתי ונישקתי לה ללחי.
נכנסתי לחדר שלי ולחצתי על החיוג המהיר לאמא שלי.
חייגתי, וחייגתי, אבל אף אחד לא ענה. התחלתי להילחץ. אמא לבד בבית והיא יכולה להרגיש רע בכל רגע נתון. המחשבה הזאת הלחיצה אותי.
התקשרתי מספר פעמים, רצוף, אבל אף אחד לא ענה.
יצאתי מהחדר שלי ומיהרתי לכיוון המכונית. לא עניין אותי כלום עכשיו. בכניסה פגשתי את ירון שחזר מהעבודה.
“קרה משהו, אתה נראה ממהר מאוד.” הוא אמר כשראה את ההבעה על פרצופי.
“אמא שלי לא עונה.” אמרתי.
"זה רע מאוד, סע.” ירון אמר וחייך אליי. “ תעדכן אותי.”
“כן.” אמרתי וכבר הייתי במכונית. היא דהרה קדימה ואני לא ייחסתי חשיבות למהירות התנועה. בפעם הראשונה בהרצליה פיתוח הכבישים היו כמעט ריקים.
עברתי ברחובות המוכרים, עד שהגעתי לדירה של אמא שלי. לא טרחתי לדפוק ופתחתי את הדלת עם המפתח שלי.
נכסתי לבית, מסתער, לחוץ.
“אמא? אמא?! “ אמרתי.
נכנסתי לחדר השינה שלי, והאוויר התרוקן מהריאות שלי בבת אחת. היא בסך הכל ישנה.
נשמתי לרווחה והתיישבתי עם הגב אל המיטה. היא התעוררה.
“איתי?” היא שאלה.
“אמא, הפחדת אותי כ"כ.” אמרתי ונשמתי עמוק.
“מה קרה מתוק שלי?” היא שאלה.
“רציתי לברר איך את, מה שלומך, את יודעת, כי מעכשיו אני לא אהיה בבית, אבל לא ענית לי. דאגתי לך כל כך.” אמרתי והחזקתי את ידה חזק.
“אז התיישבתי במכונית של ירון וטסתי לפה.” הסברתי לה.
“למה לא ענית?” שאלתי.
“שמתי את הפלאפון על מצב שקט. רציתי לישון. לא חשבתי לרגע שתתקשר.” היא משכה באפה. הרמתי במהירות את מבטי אליה. היא בכתה.
“אמא, אל תבכי.” חיבקתי אותה.
היא הייתה כ"כ חלשה ועצובה, ועכשיו גם בודדה. הכימוטרפיה רק גורמת לה להרגיש רע. פחדתי להשאיר אותה לבד.
“אמא, הכל יהיה בסדר את תראי.” אמרתי והרגשתי כמו קלישאה מהלכת. כן בטח. הכל יהיה טוב ויפה וסוסים עפים, יש שלג אדום, ודובי גריזלי הם צמחוניים. האמת שאפילו אני כבר לא האמנתי שהכל יהיה בסדר, אבל הייתי חייב להאמין.
אמא שלי לא תמות!
"אז, איך היה אצל ירון? “ היא שאלה וניגבה את עיניה. אמא שלי הייתה כ"כ רגישה, כל דבר גרם לה לבכות, אבל אחרי כמה דקות היא יכולה לחייך שוב. אהבתי את זה.
“היה טוב אצל ירון, אבל הבת שלו בלתי נסבלת.” אמרתי לאמא שלי, אני חושב שאמרתי ואומר את זה לכל מי שרק רוצה לשמוע.
“למה?” אמא שאלה והסתכלה עליי במבט מהורהר.
“את באמת שואלת, היא פשוט מפונקת.” אמרתי וקולי סטה מהמסלול הרגיל, ונשמע צרוד במיוחד.
“למה?” אמא שאלה שוב.
“אמא, את באמת לא יודעת אצל מי אני עובד? זה האיש הכי עשיר בארץ, סביר להניח שבהן שלו תהיה מפונקת, במיוחד כשאין לה אמא.” אמרתי.
“אתה רוצה להגיד לי שאתה עובד אצל ירון לוין?” היא שאלה והסתכלה עליי במבט המום.
“כן, אז איזה עוד ירון חשבת שיעסיק אותי, וייתן לי כ"כ הרבה כסף בשביל לנהוג, וגם יכריח אותי לגור בבית שלו למקרה שהבת הקטנה והמעצבנת שלו תרצה לצאת לטיול לילי באוטו?” שאלתי.
אמא משכה בכתפייה.
טוב אמא, אני חייב ללכת. כל דבר קטן את מרימה טלפון, נכון?” אמרתי.
היא חיבקה אותי ואז כיסיתי אותה בשמיכה, ויצאתי מהבית.
הנהיגה חזרה לווילה הענקית היתה רגילה יותר, לא חציתי את המהירות המותרת,והבטח שלא נהגתי כמו מטורף בכביש.
לא התחשק לי לחזור לווילה הזאת. תחושת הבית שהייתי צריך לא הייתה שם, אז פשוט הגדלתי את הדרך שלי, נסעתי בסיבובים, אבל גם הסיבובים ההאלה נגמרו, ואני מצאתי את עצמי בחדר הזר שלי, שוכב על המיטה בעיניים עצומות.
*****
כריסטינה שכבה על המיטה, ודפדפה במגזין אופנה, מסמנת בטוש שחור את הדברים שהיא רוצה.
החולצה הכחולה שהרגע ראתה גרמה לה להסתכל שנייה על הדף, ואז לעשות עוד עיגול שחור.
היא נאנחה כשראתה שמלה לבנה, סטרפלז, והקיפה גם אותה.
החיוך נמתח על פניה כשאביה, ירון, נכנס לחדר.
“מה קורה כריס? עסוקה בלסמן לי מה לקנות שוב?” הוא צחק אחרי שהציץ על המיטה וראה את המגזין הפתוח והטוש עליו, פתוח גם הוא.
“כן,פחות או יותר.” היא חייכה ואז החוך נמחק מפיה והיא גררה את אביה לספה בצד החדר.
אבא, אני צריכה לדבר איתך.” הודיעה.
“זה קשור לאיתי?” הוא שאל.
“כן.” היא אמרה והתיישבה.
“מה קרה?” הוא נאנח. לפעמים לא ידע אם נוהג בה נכון או לא. היא הייתה כ"כ מפונקת.
“אני באמת לא מבין מה הוא ענה לך כריס? את אפילו לא נותנת לו הזדמנות.” הוא אמר.
“אני לא רוצה שהוא יהיה הנהג שלי, הוא כ"כ מעצבן, ושחצן, ו…ו..” היא אמרה.
“ו…מה?” ירון השלים אותה.
“והוא מטומטם, אני לא רוצה את הנהג הזה.” היא אמרה.
“כריס, את לא יכולה להמשיך ככה, את ממש מפונקת.” ירון נאנח.
“אוי! בגלל זה אני שונאת אותו. הוא מכניס לך רעיונות לראש, ממתי אתה כ"כ מקפיד על החינוך שלי?” היא התפרצה.
“מתוקה, יהיה לך מאוד קשה בחיים, אני לא תתמיד אהיה שם כדי לעזור לך.” הוא אמר.
“כשלא תיהיה שם נדבר, בנתיים אתה פה.” היא אמרה בעקשנות.
“מתוקה, אני לא יכול לפטר אותו ככה סתם, הוא צריך את העבדוה הזאת ואין לי שום סיבה לפטר אותו, והאמת שאני גם לא מעוניין. איתי הוא אחלה בחור.” ירון אמר, חותם את דבריו ויוצא מהחדר.
“אוקי, אם הוא לא עף בדרך הטובה, הוא יעוף בדרך הרעה.” היא אמרה ולקחה את הפלאפון שלה מהשידה.
*****
פתחתי את עיניי במהירות, לאור הדפיקות שעל הדלת.
“מה קרה?” מלמלתי ופתחתי את הדלת.
לקח לי הרבה זמן להירדם בלילה.
“תתלבש! מה אתה עומד מולי עם בוקסר?” כריסטינה צפצפה.
“מה את רוצה?” שאלתי.
“אני רוצה לצאת לקניות, אתה אמור להיות מוכן!” היא קרעה ברגליה.
“אוקי,החנויות לא יתפוצצו אם אני אתארגן 10 ד'ק.” אמרתי וסגרתי את הדלת. היא פתחה אותה ונכנסה.
“את לא יודעת מה זה פרטיות?” שאלתי, עצבני.
“למה העיניים שלך נפוחות? אתה חייב לשים מסכה.” היא מלמלה.
“מה אני נראה לך?” התעצבנתי עוד יותר. אני לא מתעצבן מהר כ"כ אבל היא גרמה לי לאבד עשתונות מהר.
“אתה באמת רוצה שאני אענה?” היא אמרה.
“טוב,עופי.” אמרתי,
“תשמור על הפה.” היא הניפה אצבע עם טבעת כסף כבדה למראה.
תפסתי לה את היד.
"את שפוט בלתי נסבלת." אמרתי.
"ואתה קוץ בתחת." היא ענתה חזרה.
"מה את יודעת? חתיכת-." אמרתי ובלתיאת עצמי.
"חתיכת מה?!" היא אמרה והניפה את היד שלה באוויר, לכיוון הפרצוף שלי. היא לא הספיקה להנחית את הסטירה כי תפסתי לה גם את היד השנייה.
“תצאי, יותר טוב לך?” שאלתי, נושם עמוק.
“ואם לא בא לי?” היא שאלה.
“אוקיי, את רצית את זה.” מלמלתי ושלחתי יד לכיוון הבוקסר.
“אל! אני יוצאת.” היא אמרה וברחה מהחדר במהירות.
צחקתי ונכנסתי למקלחת, מדליק מים חמים.

אחרי 15 דקות כבר הייתי מוכן, וחיכיתי לפרינססה בתוך המכונית.
“אמרת לי להיות מוכן והתעכבת שעתיים!?” אמרתי כשהגיעה.
“ששש! כמה אתה מדבר,תתחיל לנסוע.” היא אמרה.
“לאן?”
“למרכז הרצליה, איפה שהחנויות.” היא אמרה.
לא אמרתי מילה ופשוט התנעתי.
הצצתי אליה מאחורי המראה, והיא דפדפה במגזין מלא עיגולים. הבנתי שזה מה שהיא מתכננת לקנות, וגלגלתי את עיניי.
מזל שאני לא אישה.


תגובות (1)

תמשיכי

11/05/2013 11:05
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך