אהבה מסוכנת- פרק 4

עצרתי שוב, בבלימה. היא מלמלה משהו לא ברור ויצאה מהמכונית, עומדת מחוץ לדלת.
“מה?” שאלתי והסתכלתי עליה.
“נו, תצא, מה אתה מחכה?” היא אמרה כאילו זה ברור מאליו.
“בשביל מה?” שאלתי.
“כדי לעזור לי, או שאתה חושב שאני ארים את כל השקיות לבד!” היא אמרה.
לא, לילדה פשוט אין גבולות. חצופה כמוה אין. פשוט קרצייה! אני לא איש משקולות, לא שחסר שלי, אבל אני הנהג שלה, לא משלמים לי לסחוב לה את השקיות המלאות בגדים.
“אני אדבר עם אבא שלי, הוא יוסיף לך במשכורת.” היא אמרה. כמה קל בשבילה להגיד את זה אפילו בלי לחשוב. כ"כ מתאים לה, היא גדלה בלי בעיות כלכליות, היא לא יודעת מה זה כשצריך לקנות תרופות שעולות יותר מהחיים שלך.
פתחתי את הדלת של המכונית ונעלתי אותה בלחיצת כפתור.
היא כבר התחילה להתקדם, נכנסת לחנות הראשונה. עמדתי בכניסה, וחיכיתי שתצא,
היא הציצה מהדלת שנייה אחר-כך.
“נו! מה לוקח לך כ"כ הרבה זמן.” היא אמרה ונראה ששוב, הכל נראה לה מובן מאליו.
“מה?” שאלתי.
“מה מה?! אתה נכנס?” היא שאלה.
“למה לעזאזל את צריכה אותי איתך? אולי את גם רוצה שאני אהיה בתא ההלבשה שלך ואלביש עלייך את החולצה. מה את ילדה קטנה?” אמרתי.
“לא, סתם רציתי שתתן חוות דעת, אבל במחשבה שנייה אתה צודק, בטוח שיש לך טעם נוראי.” היא אמרה והעבירה מבט על הבגדים שלי.
“מה רע בטעם שלי?” שאלתי.
“בחיי, אם הייתי יכולה הייתי מחליפה לך את כל הבגדים בארון.” היא אמרה.
“אוקיי, עד כאן. רוצה דעה,תקבלי דעה, כנסי כבר.” אמרתי.
היא גיחכה ונכנסה, ואני אחריה.
כבר אחרי החולצה השלישית הצטערתי שנכנסתי. זה היה סיוט. פעם זה לחץ לה, פעם זה היה גדול, פעם הצבע היה 'זוועתי' ופעם אחרת זה עשה לה חזה קטן. מהר מאוד איבדתי סבלנות.
“מה אתה אומר?” היא שאלה. לא טרחתי להסתכל עליה, ורק מלמלתי " יפה.”
“אבל אפילו לא הסתכלת.” היא אמרה.
“מה צריך להסתכ-” התחלתי ועצרתי אחרי כמה שניות. היא הייתה לבושה בשמלה כחולה, צמודה מאוד בהתחלה, ורופפת בסוף. על רגליה היו נעלי עקב קטנטנות, שיערה היה אסוף ברישול וקפץ לכל עבר, ועכשיו גם שמתי לב לגובה שלה.
היא נראתה טוב. טוב מאוד.
“זה באמת יפה.” אמרתי, ואני חושב שראיתי אותה מחייכת בפעם הראשונה.
היא הסתובבה אליי ונכנסה לתא המדידות שוב, ואז יצאה עם שמלה אדומה, על רגליה נעליים לבנות.
כל המראה הזה חרמן אותי לא מעט, וגרם לי לרצות להסתכל פחות ולהגיד בקוצר רוח "יש לך עוד הרבה?” כמה וכמה פעמים.
“חכה, זאת רק החנות הראשונה", המוכרת אמרה לי בזמן שכריסטינה הייתה בתא המדידה.
“ איך את יודעת?” שאלתי.
“ כי זה ככה כל חודש\ חודשיים, היא קונה המון בגדים, לובשת כל הגד אולי פעמיים, ואז תורמת הכל לנזקקים.” המוכרת אמרה.
“כריסטינה תורמת לנזקקים?” שאלתי.
“כן, לרוב לנשים. אתה יודע, נשים חד הוריות, נשים מוכות, נשים מכורות לסמים במוסד גמילה. בקיצור, כל מי שאין לו.” המוכרת אמרה.
“את בטוחה שאנחנו מדברים על אותה אחת?” שאלתי.
“כן. היא לא כ"כ מפונקת כמו שהיא נראית.” המוכרת אמרה בהערכה.
“כן, בטח.” פלטתי.
“כן, אני רצינית. היא עושה באנונימיות, אפילו אבא שלה לא יודע.” היא אמרה.
“אז איך את יודעת?” שאלתי.
“כי אני עוזרת לה.” היא ענתה וחייכה. “דורין.” היא אמרה והשיטה לי את ידה.
חייכתי ונישקתי לה על הלחי.
“אני באמת מיותרת פה, נכון?” כריסטינה אמרה בפרצוף חמוץ, לבושה שוב בסט הכחול.
היא עמדה עם כרטיס אשראי ביד, וחייכה חיוך ציני.
“את מוכנה?” שאלתי והסתכלתי עליה.
“כן, יצא לי החשק לקניות.” היא אמרה וניגשה לעמדת התשלום.
“אממ, תכניסי לשקית את הסט האדום, השחור, ואת זה תחשבי ככה, אין לי כוח להחליף.” היא אמרה והושיטה לדורין את כרטיס האשרי.
“את הבגדים שנשארו פה, ואת אלה שנתתי לך לפני שלושה ימים תתרמי.” היא אמרה.
“לאן?” דורין שאלה. כריסטינה שיחקה בשיערה, חושבת.
“איפה זה היה בפעם הקודמת?” היא שאלה.
“לנשים המוכות.” דורין אמרה ועיקמה את פרצופה בעצבות.
“אוקי, אז תתרמי לשם שוב.” כריסטינה אמרה ואז לקחה את כרטיס האשראי מהידיים של דורין ויצאה שלי להגיד מילה נוספת.
“היא תמיד ככה?” שאלתי, למרות שהייתי בטוח בתשובה.
“לא. היא בדרך כלל מסתדרת איתי טוב.” דורין משכה בכתפייה.
“אז זה בגללי. היא פשוט רותחת כשמישהו אחר מסתדר איתי חוץ ממנה.” אמרתי וחייכתי לדורין, ואז יצאתי אחרי כריסטינה מהחנות.
“לאן עכשיו?” שאלתי כשהיא עמדה וחיכתה לי.
“אני צריכה לקנות כמה דברים וכאן אתה נכנס לתמונה.” היא אמרה ואז פתחה בהליכה נמרצת לכיוון חנות גדולה בשם "גווני הדמיון”. זה שם מוזר.
נכסתי לחנות וריחות חזקים עפו ישירות אל אפי.
סביבי עמדו לוחות ועליהם בלוק בד גדול, וסטנד העמידה שלו, מעץ, מחזיק אותו. היו שם מברשות מכל הסוגים, מהקטנטן ביותר, עד הגדול ביותר.
היו שם צבעים שבחיים לא ראיתי, בכל הגוונים. מהכחול החזק, לצהוב הבהיר.
היו שם כל מיני סוגי חומרים. צבע טרי, צבעי גואש, צבעי פסטל, צבעי שמן, אקריליק, וצבעי פנדה. היו שם עפרנות פחם בכל מני צבעים, ופימו, ופלסטלינה, וכל דבר שרק רציתי.
היא עמדה בכניסה לחנות, והמוכר ניגש אליה, מחייך.
“כריס! מה קורה?” הוא שאל אותה.
“הכל טוב.” היא ענתה ונישקה לו ללחי.
“חזרת לקנות כמה דברים?” שאל.
“כן, נגמר לי האקריליק והגואש, וגם צבעי השמן, והפנדה. אני צריכה צבע לבן ושחור, ואני צריכה חמישה בלוקי בד גדולים.” היא אמרה. לא ידעתי שכריסטינה מציירת.
“אה, אני גם צריכה 2 סטנדים, האחרון שקניתי נפל ונשבר.” היא עקמה את פרצופה.
“הגיעו אליי צבעים חדשים, חומר לא מוכר בארץ, את רוצה לנסות?” הוא שאל.
“ממה הוא עשוי?” היא שאלה.
“זה אקריליק מעורב, חלק על הבד.” הוא אמר. ואני לא הבנתי כלום, זה היה סינית בשבילי.
הלכתי אחריה, כשהיא נגררת אחריו. הם נעמדו ליד בלוק לבן והוא הגיש לה מכחול ובקבוקון קטן, בצע אדום. היא טבלה את המכחול בעדינות לתוך הצבע ואז העבידה קו מהיר על הבד.
“אהבתי.” היא אמרה וחיוך נמתח על פניה.
“תוסיף את זה לרשימה.” היא אמרה והושיטה לו נייר עם כל מה שהכתיבה לו מקודם.
“אוקי, את מחכה נכון?” הוא שאל.
“יש לי ברירה?” היא צחקה והתיישבה על כיסא לבן שהיה שם.
נעמדתי לידה. “לא ידעתי את מציירת.” אמרתי.
“אתה לא יודע עליי הרבה דברים.” היא אמרה בקול קר.
“כן.” הסכמתי. וטוב שכך.
“מה את מציירת?” שאלתי.
“כל מיני, מדי פעם משהו שונה.” היא מלמלה.
“אה. מוזר, לא ראיתי ציורים בבית שלכם.” אמרתי.
"כי הם לא נשארים בבית שלנו. אני מביאה אותם למקומות שונים, בתי יתומים, מוסדרות שונים, כל מני מקומות. יום אחד אני אהיה ציירת גדולה.” היא אמרה.
הייתי מופתע ללא ספק. לא חשבתי שכריסטינה תעשה משהו כזה. לפי מה שחשבתי עליה, היא ידעה רק לבכות, לקטר, ולהסתמך על אבא שלה.
“למה דווקא ציירת?” שאלתי.
“לא יודעת, זה מרגיע.” היא מלמלה שוב. לאן נעלם כל הביטחון שלה?
חיכיתי בסבלנות עד שהיא תסיים לשלם, ואז לקחתי את השקיות הענקיות מידיה ושאלתי שוב.
"זהו?"
"כן, נוסעים הביתה." היא ענתה בטון הרגיל, הצייצני שלה והתקדמה ביהירות לכיוון המכונית.
יש לה מצבי רוח. זה פשוט נורא.
היא נעמדה ליד המכונית, מחכה.
ניסיתי להכניס את הסטנדים הענקיים שלה לצד האחורי של המכונית, הבגאז', אבל זה לא הלך.
"עזוב, תשים את זה בכיסאות מאחורה." היא אמרה.
"ואיפה את תשבי?" שאלתי.
"ברור שמקדימה." היא אמרה ולפני שהספקתי להוציא מילה היא כבר נכנסה לתא שליד כיסא הנהג.
הכנסתי את כל הדברים שלה ואז נכנסתי גם אני למכונית והתנעתי.
המכונית לא השמיעה אפילו רעש קטן. גיחכתי בקול, מהורהר. למה שתשמיע? זאת בטח מכונית שרק נקנתה.
כריסטינה התעלמה ממני, ופתחה את החלון.
"תחגרי חגורה." אמרתי.
היא הרימה את מבטה אליי ואז עיקמה את פרצופה וחגרה.
גם זה היה מוזר, היא אפילו לא התווכחה. משהו קורה כאן.
נסעתי במהירות לבית שלה, לפני שתשנה את דעתה, וחניתי.
היא יצאה מהמכונית ולקחה שתי שקיות מהכיסאות מאחורה, ונכסה הביתה.
לקחתי גם אני כמה, לחצתי על הכפתור בשלט הרחוק ל המכונית, היא צפצפה ואז נכנסתי גם אני הביתה, אבל כריסטינה נעלמה.
לא ראיתי אותה בשום מקום, רק את חנה שישבה ושתתה תא.
"היי חנה. את יודעת לאן היא הלכה?" שאלתי.
"או, היא קנתה את החומרים שלה, היא אמרה שהיא צריכה כמה…" חנה מלמלה ואז הסתכלה עליי.
"תעלה למעלה, אתה תזהה את החדר שלה מיד, ושלושה חדרים ליד נמצא הסטודיו שלה." היא אמרה והצביעה על הקומה העליונה.
סטודיו? הו, אלוהים, יש משהו שאין לילדה הזאת?!
התחלתי לעלות, וכמו שחנה אמרה, ישר זיהיתי את החדר שלה, כי על הדלת היו מודבקות מיליוני תמונות שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, עשירים כמוה. התמונות היו מודבקות בצפיפות ולפעמים גם רק הגוף, ללא התמונה המרובעת הרגילה. לא נראה אפילו חלק קטן מהדלת.
הסתכלתי סביבי והתקדמתי שלושה חדרים. הדלת הייתה פתוחה, וכריסטינה עמדה בפנים.
היא עמדה עם הגב אליי, וידיה על מותניה ונראתה חושבת. אחרי כמה שניות היא זזה וגררה כמה תמונות מכוסות בבד לבן הצידה.
הקירות היו מצויירים בצורה מרהיבה, במיליוני צבעים, ובאמצע הקיר היה גרפיטי ענק.
"אתה תחכה עוד הרבה זמן?" היא שאלה.
"מה?" אמרתי.
"השקיות שלי אצלך." היא אמרה.
"אף אחד לא אמר לך להשאיר אותם אצלי." עניתי ושמתי אותם בעדינות על הרצפה.
"אני יכול לראות?" שאלתי והסתכלתי על תמונה שעמדה על סטנד, מכוסה בבד לבן וגדול.
"לא, זה עוד לא גמור." היא אמרה.
"אה." אמרתי
"טוב, עוף מפה." היא אמרה.
"תדברי יפה, עד שהתחלנו להסתדר!!" יריתי לעברה.
"מי אמר בכלל שאני מסתדרת איתך? אני לא אסתדר, לא רוצה להסתדר, וזה לא ייקרה אף פעם, אז אל תפתח אשליות." היא אמרה והניפה את היד שלה באוויר, מול פרצופי.
"את פשוט כ"כ תינוקת!" אמרתי, מעוצבן.
"ואתה חתיכת שמוק, אידיוט." היא ענתה והרימה סטנד באוויר, ייצבה אותו על הרצפה ושמה עליו בלוק בד.
"ציירת גם כן! מי יקנה ממך ציור? את פשוט סיוט של כל אחד." אמרתי.
"אני סיוט? אתה דבוק לי לווריד!" היא אמרה.
"תאמיני לי שאם הייתי יכול הייתי עף מפה מזמן." עניתי.
"אתה יכול! מי אמר שלא?!" היא ענתה.
"מצטער לאכזב אותך אבל לא כולם נולדו עם כפית של כסף בפה." אמרתי.
"חבל, זה יכול להיות מאוד טעים!" היא ענתה.
"אידיוטית." אמרתי והתיישבתי על כיסא לבן ורך.
"תקום, מה התיישבת?" היא שאלה.
"אני לא זז מפה, תלמדי מה זה להיות דבוק לווריד של מישהו." עניתי.
היא רקעה ברגליה, ומלמלה לעצמה, ואז הסתובבה עם גבה אליי, והרימה במשיכה אחת את הבד שלבן שעל הציור.
הפה שלי נפתח והעיניים שלי נפערו מההלם.
אין מצב שהיא ציירה את זה!