אוצרות האלים – סודות המקדש העברי

שער ראשון – בבל

פרק 1

עץ הדולב הגדול הטיל צל אלכסוני בחורצו את ערבות האחו האין סופי. למרגלותיו נחה דמות שדופה עטוית בלויים ובוץ. כפות רגליו המחורצות של האיש סיפרו סיפור מסע ארוך ומפרך במיוחד. פה ושם ניכרו סימני דם שהתייבש על שוקיו וירכיו של העלם הצעיר, עדות מכוערת לשיחיי האטד השטניים שהמתינו בנתיב מנוסתו.
ריסיו הכבדים צנחו מטה בעייפות חסרת רחמים נאבקים בזעם בנסיונותיו האחרונים להישאר ער. בעזרת אישוניו, ההולכים ונעשים צרים, בחן סרח את אגרופו הקפוץ בתחושה מעורבת של ניצחון וייאוש. קולות רמים מילאו את ראשו, מתערבבים בקריאת עורב על ענף סמוך, עת עבר אט אט אל עולם החלום ושוב היה הוא בין בבלים.

השיירה הארוכה עצרה על גדות נהר החידקל מתפרסת לרוחבו על מנת להרוות את צימאונן של החיות. סוסי המלחמה היו הראשונים לנעוץ את ראשם הפראי בתוך הזרם השוצף שוטפים מפרוותם את תלאות המסע הארוך מכנען. אחריהם, רומסים כמעט את רוכביהם, מיהרו גם הגמלים אל הנהר מקדימים במקצת את ראשי הצאן והבקר. עד אור הבוקר יוותרו מהם בודדים בלבד, הלילה יאכלו שרי המלחמה וסגניהם עד שתתבקע בטנם.
סנצר קירב את נאד היין לשפתיו היבשות כשלפתע הופרע שאון המים הזורמים על ידי רעש חזק וטורדני. שרשרת העבדים האין סופית, שהשתרכה בעקבות הצבא, רקעה בשארית כוחותיה ברגליה העייפות. כמעט שלושה ימים חלפו מאז לגמו מים לאחרונה ותחושת היובש והמחנק שבגרונם גברה אפילו על פחדם מתגובת הבבלים לחוצפתם מחרישת האוזניים.
"הניחו להם לשתות" רעם קולו של סנצר אל עבר מפקד המשמר, "לא גררנו אותם עד לפה כדי למות על גדת החידקל" רטן, בעודו חוזר למלאכת לגימת יין הרימונים.
מגע שיכר הרימון צרב את שפתיו וגרונו אך הוא בחר להתעלם מכך בקבלו את תחושת טישטוש החושים בזרועות פתוחות ועייפות. איש מסעות גדול לא היה, אך הזדמנות כמו זו שנפלה בידיו, לבזוז את אוצרות המקדש העברי, הייתה הזדמנות שלא-תחזור בשנית.
מראה בבואתו הזחוחה של סנצר צרבה את הכרתו של סרח באימה מטלטלת. הוא הקיץ לרגע בוחן את זרועותיו. סימני החבל הותירו את חותמם היטב. משנעצמו עיניו בשנית שוב היה קשור על גדות הנהר העצום ביותר שראה בחייו. בניגוד לאחיו העבריים שהיו עסוקים סביבו ברקיעה נמרצת, היה סרח עסוק בלהתיר את כבליו.
עם הינתן פקודתו של מפקד המשמר להניח לשרשרת העבדים ללגום מן המים כבר היה סרח משוטט חופשי בינות לאחיו, זוחל בין רגליהם המפלסות דרכם אל הנהר. גרונו היבש להט ככבשן אך רגליו הזריזות נשאו אותו אל עבר הכיוון ההפוך בדיוק.
המון האדם סיפק מחסה למנוסתו עד שהצליח להיעלם מעבר לשיחי אטד עצומים שהתנשאו באמצע הדרך בין מחנה העבדים לקדמת צבאו העצום של נבוכנצר. כשחזל שוב אל מחוץ לשיח הגדול הייתה זו כבר שעת לילה מאוחרת. אוזניו עקבו אחר הקולות שהלכו ודעכו במחנה הבבלי סימן לכך שהיין הרב והבשר עשו את שלהם. שובל הדם שהותירו רגליו הפצועות היו עדות לקוציו האימתניים של האטד אשר אירחוהו בחוסר רצון מופגן. אך ראשו של סרח היה נתון כבר לדברים אחרים לגמרי.
בניגוד גמור למיקומו הטבעי, היה הלילה אוהלו של סנצר אחד האוהלים המבודדים ביותר במחנה. קירבתם לבבל השרתה בו ובחייליו תחושת ביטחון והרצון לברוח משאון הלוחמים הלומי היין הרחיק אותו הרחק ממקומו הטבעי במרכז המחנה. ליבו של סרח הלם בחוזקה. זיעה קרה מילאה את מצחו עת הפך במוחו דרכי הסחה שונות אשר נפסלו בזו אחר זו עקב טבעת החיילים ההדוקה שכיתרה את האוהל. על אף שכל הלוחמים במחנה הוזמנו לחגיגות ניכר היה בפניהם הרציניות ובעמידתם הזקופה של שומרי האוצר שהם לא הורשו לקחת בכך חלק. לבסוף הבחין סרח כי שוליו המזרחיים של האוהל נשקו כמעט לנהר. צלילה ארוכה תביא אותו למרחק קטן ביותר מהיריעה, הייתה זו האפשרות היחידה ידע. כששלף לבסוף את ראשו מבעד למי הנהר חשב לפתע שאין לדעת כמה שומרים נוספים יפגוש מצידה השני היריעה.
מחשבה זו התחלפה עד מהרה בתחושת דחיפות עצומה. עת הציף האדרנלין את גופו המזנק. ידיו נאחזו בגדת הנהר דוחפות אותו מבעד לשולי הבד הכבד. עיניו המופתעות מצמצו באחת עם התחלף החושך של הנהר באורם הבוהק של עשרות מנורות שמן בוערות. לרווחתו של הגנב היה האולם הגדול ריק מאדם. מבחוץ כמעט ושכח שאון המולת ההמון החוגג. סרח ידע כי עליו למהר. הוא חלף במהירות על פני ערימות השלל, פוסח על מטילי הזהב, אבני החן ואוצרות הכסף השונים שנצנצו לאורן של מנורות השמן. עיניו השחורות סרקו את החדר במהירות בחפשן אחר רמז כלשהו למקום הימצאות מבוקשו. הייתה זו מנורת שמונת הקנים שהסגירה לבסוף את שחיפש. הוא חצה את האוהל במהירות כשהבחין לפתע בדמותו השרועה של שומר האוצר. סנצר שכב על מצע עבה של עורות בחלקו הדרומי של האוהל. לצידו מוטל היה נאד היין הרימונים ריק לצד כמה צלחות אכולות למחצה של בשר כבש ואורז. פיו התקמר לכדי חיוך שטני בעוד עיניו השתויות מתגלגלות לעולם שכולו חלום. זמן להסס לא היה לגמרי בבחינת מותרות. ידיו הזריזות נטלו את שביקש בתוחבם את השלל אל תוך כיס מכנסיו הרטובים.
כשצלל שוב גופו אל תוך מי הנהר תחושת הקלה עצומה מלאה את גופו הרזה. הגדה הנגדית הייתה ריקה מאדם ובחסות החשיכה מצא את עצמו עד מהרה הרחק מאורות הלפידים של המחנה העצום.
ממרומי גבעה סמוכה העיף מבט אחרון בבני עמו המובלים אל הגלות. רגליו כאבו רק מעצם המחשבה על המסע הארוך חזרה. אך גם מחשבה זו לא הצליחה למנוע משביעות הרצון למלא את חזהו הקטן. המשימה הבלתי אפשרית, שהטיל עליו על ערש דווי הכוהן הגדול, כנגד כל הסיכויים – צלחה.