אוצרות האלים – סודות המקדש העברי (פרק שני)

שער ראשון – בבל

פרק 2

ספינות המלחמה הצרפתיות פרושות היו על פני הים ביוצרן טבעת חנק גדולה. כמעט חודשיים חלפו מאז הטיל צבאו של נפוליאון את המצור על העיר אך עדין לא נראו בקיעים ראשונים בחומותיה הגבוהות, שנבנו על שרידי חומה צלבנית ושוקמו על ידי דאהר אל עומר' כחצי מאה לפני כן. ראשו הכרות של מיילי דה-שאטו, השליח הצרפתי שנשלח לדרוש את כניעתה ללא תנאי של עכו, תלוי היה על מעל לראשי חייל ההנדסה של הלגיון שהחלו מתפרשים על החוף ליום נוסף של חפירות ופיצוצים. חומר הנפץ שברשותם הלך ואזל והחפיר העמוק שהקשה את הגישה אל החומה הקל מאוד את מלאכת הצלפים האלבנים שהיו הפרוסים לרוחבה.
מרחק כמה מאות מטרים משם עמד המצביא על חרטום אחת מספינותיו. נוכחותו מלווה בצמד כפילים לבושי כחול ולבן על גבי שתי ספינות נוספות. על אף שגובהו היה ממוצע בחר נפוליאון בכפילים אשר היו נמוכים ממנו בצורה משמעותית. ההיסטוריה תזכור אותו אולי כגמד אבל לצלפים מנגד תהיה מלאכה קשה בהרבה וכפילים טובים קשה היה למצוא. הודעתו מאתמול בלילה ולפיה באם יצלח כיבושה של ארץ ישראל היא תוחזר לידי היהודים, חיזקה עוד יותר את תשוקתו של יריבו לראות את הראש הצרפתי שלו מעטר את החומות. מה שלא הגדיל את סיכוייהם של כפיליו, שהיו נמוכים גם ככה, לטעום את ארוחת הצהוריים.
לשמחתו הרבה הייתה שעת הבוקר הזו שקטה יחסית. ספינות המלחמה הבריטיות, ה'טייגר' ו'התזאוס' שהועמדו בקצוות המנוגדים של הנמל עדין לא הגיעו למיקומם. עיקר נזקם היה ברעש שהקימו, ובשיבוש הקשר בין הלוחמים הצרפתים כולל היכולת לערוך שיחת חולין על גבי הסיפון. לולי צלח בידיו של הגנרל סידני לתפוס כמה שבועות לפני כן את ספינותיו של קפיטן סטנדלה הצרפתי ועליה תותחי המצור הכבדים, הייתה מלאכת העמדת הפנים של נפוליאון קשה הרבה יותר.
"שניים מאנשי לא חזרו אתמול מהרחצה" פתח ז'אן קלוד, בעודו מגיש למפקדו כוס ברנדי מלאה.
"אתה יודע שאני לא נוטה לשתות לפני ארוחת הצהוריים" השיב מסניף את ניחוח הברנדי המשובח בעודו בוחן את חרכי הירי הרבים שבחומה "הרי הוריתי לאנשיך לרחוץ רק עם רדת הלילה".
"הצלפים של ג'אזר הגבירו נוכחותם גם בלילה. ישבן אנשיך זוהר בחושך בניגוד גמור לזה הערבי השזוף"
נפוליאון קבר חיוך "עדין לא אמרת לי מה אנחנו חוגגים" חקר, בעודו טועם קלות מהכוס שבידו. טעמו של הברנדי היה נפלא.
"מה היה מסב לך כעת אושר יותר מכול?"
"מלבד לילה בחברת זוז'פין?"
"יודע אתה שאני איש מעשה אך קוסם אינני" השיב ז'אן קלוד מרוקן את הכוס שבידיו.
"הפתע אותי ידידי היקר" הפטיר נפוליאון "רק אל תאמר לי בבקשה שאתה צריך עוד זמן. בקש ממני הכול רק אל תבקש ממני עוד זמן"
ז'אן קלוד חייך בהנאה, מילותיו האחרונות של מפקדו הרימו לו להנחתה. הוא השתהה מעט לפני שהמשיך, נותן למתח באוויר לעשות את שלו "פייר והיהודי עברו את החומה" אמר לבסוף בוחן את הבעת פניו של מפקדו.
פניו של נפוליאון נותרו חתומות "אם כך נצטרך להמתין ולראות האם, כפי שתמיד טענתי, כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הגנרל."
* * *
הלפיד המאולתר בער באיטיות ביוצרו טבעת אור מהפנטת על קירות המרתף, אלומת האש הגדולה הודפת לצדדים בקושי רב את החושך. בראש צעד היהודי ממלמל פסוקי קודש מהתנ"ך, בעקבותיו, במרחק ביטחון סביר, צעד לו פייר פיו מלא קללות כרימון. משימות שונות ומשונות עבר בחייו בשירות מפקדו אך הסודיות הרבה שאפפה את משימתם היום ונוכחותו יוצאת הדופן של מלווו הצליחו להוציא אותו משלוותו הרגילה. אחרי הכול היהודים אמורים להיות בצידו של מגנה הערבי של העיר.
גרם המדרגות הצר התפתל במורד המרתף עד שנעצר במה שנראה היה כחדר מזווה צלבני גדול. פייר זיהה את מגע ידם האדריכלי של הגרמנים אשר ניכר היטב בקשתות ובעיטורי הקיר הרבים. ללא ספק היה זה פעם חדר מזווה של אציל רם דרג כלשהו שננטש כלאחר יד עם פלוש צבאותיו של צאלח-הדין אל העיר.
היהודי סקר את קיר המטבח המזרחי בעבירו את כף ידו המגששת לבנה אחר לבנה ממשיך למלמל פסוקים דת עלומים. פייר שחיבתו לדת הייתה כמעט קטנה כמו זו שרכש למרתפים חשוכים חייך בספקנות מאוסה. העובדה כי נפוליאון בעצמו התעקש על נוכחותו הצמודה העידה שכפי הנראה רב הנסתר מהגלוי במשימתם היום גם אם עד כה נראתה חסרת פשר לחלוטין.
"תצטרך לעזור לי כאן" פנה לפתע היהודי לעברו בצרפתית קלוקלת, מקיץ את החייל מהרהוריו.
פייר התקרב. ידיו של האיש מונחות היו על גבי אחת הלבנים שדמתה דימיון מושלם למאות הלבנים האחרות שסביבה.
"כשאומר לך דחוף את הלבנה הזו פנימה" הורה לו.
הוא הניח את כף ידו על המקום שהורה לו היהודי, מבחין בתוך כך בהתרגשות הרבה שאחזה בשותפו.
"אתה מאמין בבורא עולם" שאל אותו.
פייר שקל לרגע אם להשיב כלל לשאלתו המוזרה כשלפתע קרס לנגד עיניו קיר הלבנים הצלבני לפנים.
"אני חושב שכדאי שנמהר" אמר לבסוף מתאושש מהמחזה המוזר ידו הימנית מושטת לפנים כאוחזת בלבנה הבודדת. היהודי חייך.
ריח כבד של טחב קיבל את פניהם של השניים בעוברם למצב זחילה. המערה, שנחפרה שנים רבות לפני שבנה המרתף ממנו באו, כוסתה בסבך קורי עכביש, עדות לזמן הרב שחלף מאז דרכה רגל אדום במקום. פה ושם התפצלה המחילה לימין או לשמאל מעכבת את זחילתו הנמרצת של היהודי במעט, אך מבלי לאלצו לעצירה של ממש. גבותיו הסבוכות של פייר הורמו בשל כך יותר מפעם אחת אך בשלב זה בחר לשתוק.
צינה אופיינית לעומק הרב בו שהו עטפה אותם. עד כה התנהל מסעם לבטן האדמה בלא תקלות והצרפתי החל כבר מהרהר בבוז ברעיונות האימים ששתל במוחו כשלפתע כבו לפידיהם באחת. השניים קפאו במקומם. בעודו מגשש אחר המצת ידע פייר שהחושך הביא איתו משהו נוסף.
משהו התקדם על קרקעית המערה מתקרב אל השניים במהירות.
"נחשים" אמר היהודי "והרבה מהם"
* * *
שעת הלילה המאוחרת לא הכהתה את מוחו החד של נפוליאון. ספון היה הוא בתאו הופך בראשו בנתונים האחרונים שהתאספו. שמועות חדשות אודות התקוממות במצרים, כמו גם מחלת הדבר הארורה שתקפה את חייליו הבהירו לו, מעל לכל ספק שהזמן שוב אינו ניצב לצידו. שמועה משמחת אודות מותו המיוחל ממכת שמש של אנטואן דה-פיליפ, קצין התותחנים הבוגד שערק לשורות האויב, הכהתה רק במעט את התחושה שהכישלון הפעם קרוב בהרבה משמחת הניצחון לה הורגל.
יומיים תמימים חלפו מאז בישר לו לראשונה ז'אן לוק כי פייר והיהודי חצו את החומה בדרכם אל האוצר. יומיים תמימים בהם יכלו למות במיתות שונות ומשונות אשר המשותף לכולם היה ירידתן לטמיון של שנים רבות של תכנון. לו רק הקשיב לעצתו של ז'אן לוק בדבר אמינותו של היהודי יתכן והדברים היו נראים אחרת. אחרי הכול טבען של בוגדים הינו לבגוד שוב. אנחת ייאוש נדירה עזבה את פיו. כל כך הרבה חיילים צרפתים שילמו בחייהם על מסעו המופרח ממצרים לכאן. לו רק יכול היה לחבק עתה את גופה השברירי של ז'וזפין,חשב, היה טעמה של התבוסה מר הרבה פחות.
קול נקישה חרישי קטע את חוט מחשבותיו. בפתח עמד ז'אן לוק הופך בידיו שק עור קטן בצורה מופגנת.
"חשבתי להפריע לך עם זה" אמר עיניו הנבונות בוחנות את תגובתו המופתעת של אדונו.
"הם חזרו?" נבח נפוליאון פניו החיוורות מתמלאות שוב חיים במהירות.
"הם חזרו" השיב בחיוך. זורק לעברו את השק הקטן שבידיו.
"תיפח נפשי! כל זאת לא היה לחינם בכל זאת…."
ז'אן קלוד סגר את הדלת מאחוריו מבריח את המנעול.
"ופייר והיהודי?"
"למעט כמה חבורות שניהם בריאים ושלמים" השיב קלוד.
"אם כך הורה למפקדי המצור לקפל את אנשינו. מחר נצעד דרומה" מתיר בזהירות רבה את החבל שסגר את שפתות השק שבידו.
"ההסטוריה תשפוט את המצור הזה ככישלון חרוץ ואותך כפחדן" חייך ז'אן קלוד.
"לבו של פוליטיקאי חייב להיות בראשו, אך מהי ההיסטוריה אם לא אגדה שכולם הסכימו עליה?" השיב נפוליאון בביטול, עישוניו מתרחבים בהשתאות לנוכח תכולתו המהפנטת של השק הקטן.
* * *
היה זה זמן לפרידות ופייר לחץ את ידו של היהודי בחום. ללא תושייתו במעמקים, ידע, היה כבר מזמן מאכל לעכברושים כגורל רבים מקודמיהם.
"כיצד אמרת קוראים לך" תהה פייר.
היהודי חייך "נחמן" אמר "אך תלמידי מתעקשים לקרוא לי: רבי נחמן" השניים התחבקו קצרות.
" רבי נחמן מברסלב, תמיד סברתי שהדת היא כלי יעיל להשתיק את האנשים הפשוטים" הודה נפוליאון בגילוי לב.
נחמן חייך "בדיוק בשל כך סבורים רבים שהפקדתי את גורל המין האנושי בידיו של האדם הלא נכון"
"ואתה? מה אתה סבור?" תהה נפוליאון
"גורל כולנו בידי שמיים." השיב נחמן בחיוך רפה, "פיך וליבך שווים אני חש ולכן סבור אני שתעמוד בהבטחתך"
נפוליאון חייך גם הוא, מסיר את כובעו הגדול לאות מחווה.
רבי נחמן חמק אל תוך החשיכה בעוד שיירתו ה'מובסת' של נפוליאון מתחילה לצעוד דרומה בדרך החוף, מותירה מאחור את חומותיה הבצורות של עכו. פצועים רבים נישאו על גבם של גמלים ופרדות כברת דרך קצרה עד שתינתן לרופאיהם הפקודה להרוג את כל מי שנראה היה שלא יעמוד בתלאות המסע חזרה לצרפת.