Ȳâň
אז כן, הוא היה קצת קצר, אבל מותח לא? מקווה שתגיבו ותקראו!

אטום ~ פרק 4

Ȳâň 31/03/2014 800 צפיות 4 תגובות
אז כן, הוא היה קצת קצר, אבל מותח לא? מקווה שתגיבו ותקראו!

חיכיתם לו והנה הוא בא!
מצטער שהפרק מ-מ-ש קצר, פשוט אין לי הרבה זמן וכוח עכשיו חחח…
פרק 5 יהיה יותר ארוך. תהנו!

החיילים והילדים הסתכלו עליי במבט חושד ומוזר, התחלתי להזיע והייתי צריך
לעשות משהו כדי לא למשוך תשומת לב.
"מחנה וואנסטוף?! ואוו סוף סוף! זה המחנה המרהיב ביותר ששמעתי עליו מיימיי!"
אם לא בכוח, אז במוח… פשוט צריך לכסות בשקר חדש.
"כל הכבוד על התלהבות בחור צעיר!" אמר החייל
ברור שלא התכוונתי לכך, אני לא יכול לעבור למחנה, שם תיחשף זהותי – זה בטוח.
ואם מישהו לא יחשוף אותי, אני אחשוף את עצמי, בטעות, איכשהו, בכל דרך!
אולי כשאני אלך לשירותים, הרי כן – גם אני יהודי וכמו כל היהודים עשיתי ברית מילה.
עד כמה שזה נשמע מגעיל, זה נכון. חודשיים במחנה נאצי זה יותר מידי בכדי להיחשף,
והדבר היחיד שעשיתי הוא להוריד את הטלאי, זהו!
אולי הטלאי לא עליי, אבל הוא כן בתיק שלי. אני צריך למצוא צריך לאבד אותו,
לגרום לו לנסוע רחוק מאוד כדי שלא יחשדו שהוא קשור אליי.
לאן? לאן?

"איזה יופי!"
"זה כל כך גדול! אני כבר רוצה להיכנס לבקתות!" צעקו כל הילדים בשמחה לאחר שירדנו
מהמכוניות והמשאיות.
"זה ממש יפה!" אמרתי בלי שום כוונה.
"כל הילדים, 10 שניות וכולכם בשורה!" צעקו החיילים
הסתדרנו במהירות עם פחד ממה שיצפה לנו, או לי.
"היום, ה- 2.4, הוא היום שלכם. היום שבו תתחילו את חייכם החדשים!
נתחיל בזה שתכירו אחד את השני –
בכל בקתה יש שלושה מיטות קומותיים, זאת אומרת 6 מקומות לילדים.
יש לכם דקה להתחלק לקבוצות של 6 ."
"זה לא היה ברור? מעכשיו!"
הילדים החלו להסתובב ולהתחלק, אני כמובן לא ידעתי עם מי להיות,
אני לא מכיר כאן אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי. אף פעם לא ראיתי את הילדים האלה קודם,
אבל בכל זאת אני חייב למצוא מישהו להיות איתו…
"אפשר להיות איתכם?" ניגשתי אל קבוצת ילדים ושאלתי אותם
"ברור!" הם ענו בשמחה
"מה שמך?"
"לי קוראים ארמיס… ארמיס… ארמיס! ארמיס…."
"מה? מה? מה.. מה? מי זה?"

"ארמיס? ארמיס? אתה מרגיש בסדר?"
"אנה, תביאי לו בבקשה מים."
קולות זרים דיברו משום מקום והרגשתי כאבים ולחצים במקומות שונים.
"ארמיס? אתה מרגיש טוב יותר?"
"כואב לי…"
"זה בסדר, רק תנוח."
לפתע ראיתי את ההוריי בבית של אנה באנגליה.
יש לה בית גדול מאוד והיא גרה לבד, אבל זה בכלל לא משנה. מה אני עושה פה?
"איפה אנדי.." ניסיתי לשאול בגימגומים
"אני חושבת שהוא איבד את הזיכרון! אברהם, תעשה משהו!"
"אני מנסה לעשות כמייטב יכולתי, תסבירי לו הכל ואולי הוא יזכר.
העיקר שהוא זוכר שאנחנו המשפחה שלו."
"אנדי הוא… זה קרה לפני חודשיים פחות או יותר, אתה ואנדי יצאתם החוצה לפארק,
ונוצר מצב שלא יכולתם להיכנס הבייתה, הגרמנים כיסו את הרובע בגדר…
טוב אני מצטערת, זה יותר מידי בשבילך." אמרה אימא
"לא! תמשיכי, ותספרי לי את הסיפור הנכון, בלי התחמקויות!" אמרתי בכעס
"בסדר, איך שתרצה. למזלינו הצלחנו לברוח מהמשאיות שלקחו אותנו והתחבאנו
כמה שעות ליד פחי זבל עד שכל החיילים כבר עזבו את המקום והלכו רק אנשים ברחוב.
אז אני ואבא שלך היינו ברחוב והיה לנו כסף כדי לישון באכסנייה קרובה,
שכרנו שם חדר לכמה שבועות… כמובן בתור גרמניים, ומצאנו אותך בחדר שהיה לידנו,
פוחד, על המיטה. סיפרת לנו שאנדי הלך למצעד ואת כל הסיפור המלא שקרה,
מכך הבנו שאנדי נסע עם החיילים, בתור ילד גרמני למקום כל שהוא.
החלטנו להגר לאנגליה, ולמרות הקשיים והמלחמה הצלחנו להגר באונייה סודית."
לקחתי קצת אוויר וניסיתי להבין את כל מה שקורה פה.
מה זה היה כל מה שקרה לי? חלום? זה פשוט הזוי!
"ארמיס? אתה בסדר?"
"בן כמה אנדי?"
"מה?" שאלה אימא
"בן כמה אנדי…"
"בן 16… הכל בסדר?"
"מה התאריך היום? מהר!"
"20.5, יש איזשהי בעיה?" כולם הופתעו מהשאלות שלי בחשש
"אין לנו הרבה הזמן! בקרוב המחנה יסתיים, חייבים להגיע לגרמניה!"
"מה?!"


תגובות (4)

ווהו תמשיכי!

31/03/2014 19:49

    חחח אני בן ^_^

    31/03/2014 20:13

    אוי זה הרגל! תתרגל אני יכתוב לך בלשון נקבה!

    31/03/2014 20:16

    חחחחחחחח טוב נו

    31/03/2014 20:42
סיפורים נוספים שיעניינו אותך