אין שם- פרק 3

ראיתי מכתב מאבא ובו הוא כתב:
"קטי היקרה,
אני בא!!!"

אלו היו ארבעת המילים שהוא כתב לא הבנתי מה הן אומרות או מה נעשה. בכל שאר היום בכיתי, לא ידעתי מה לעשות. נכנסתי לפייסבוק וראיתי שהרבה ילדים מהשכבה שלי שאלו איפה אני וכו'. לא עניתי לאף-אחד מהם אפילו לא לחברות הכי טובות שלי.
בסביבות חמש בערב מישהו צלצל בפעמון של הבית, בהתחלה לא הבנתי מיזה אבל אחרי שהסתכלתי דרך העינית ראיתי פנים מוכרות שאני כל כך אוהבת. זה היה אבא שלי 'מעניין מה הוא עושה פה?'. אבל אז הבנתי את פרוש המילים ופתחתי את הדלת. כשפתחתי את הדלת קפצתי על אבא בחיבוק דוב ענק!
אני:" אבא מה אתה עושה פה?"
אבא:" אני בא לקחת אותך"
אני:" מה?!"
אבא:" את חוזרת איתי מחר בצהריים לרוסיה ושם את תחייהי איתי ועם אמך החורגת ואחיך החורג"
אני:" אני לא יודעת……………." אמרתי אבל אז חשבתי שגם ככה אין לי מה לעשות פה או עם מי להיות פה אז הוספתי:" טוב, אני אבוא"
אבא:" יופי, תארגני מזוודות" הוא אמר ונכנס לדירה.
הלכתי לארגן מזוודות ויצא שיש לי 5 מזוודות גדולות מלאות. טוב, אבל בכל זאת אלה כל בגדיי. אחרי שסיימתי ראיתי שהשע כבר 11 בלילה והייתי עייפה אז התקלחתי והלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי והלכתי לארגן לי תיק לנסיעה ובו שמתי את המחשב הנייד שלי וספר כדי שיהיה לי מה לעשות במטוס.
אבא:" קטי, את מוכנה?"
אני:" כן, בוא נצא" אמרתי ושנינו יצאנו לבחוץ לחכות למונית שהזמנו.
אחרי שהגענו לשדא תעופה ועברנו את בדיקת הדרכונים הלכנו לדיוטי פרי אבל לא רציתי לקנות כלום. חיכיתי בכסאות ובינתיים בזמן שחיכיתי פתחתי את הפייסבוק וכתבתי סטטוס:" ביי ביי ישראל, לתמיד. לא לשמור על קשר!"
אחרי שכתבתי את הסטטוס מיד היה לי מלא תגובות אבל אני לא ראיתי אף אחת מהן.
כיביתי את המחשב והלכתי לאבא שלי. אמרתי לאבא שלי שצריך לעלות למטוס והוא הסכים איתי אז שנינו עלינו על מטוס. מיד אחרי שעליתי על המטוס לרוסיה נרדמתי וחלמתי על החיים החיים החדשים שיהיו לי ברוסיה. לא ידעתי מה יהיה שם אבל ידעתי רק שני דברים. הראשון שמפה אין דרך חזרה והשני שממחר אני מתחילה חיים חדשים.