אלא החיים [= פרק 4+5

"שלום דנה" נכנס הרופא.
"שלום" אמרה לו.
"בנות, תוכלו לצאת לרגע, אני צריך לדבר עם דנה" אמר.
"הן.. יכולות להישאר" אמרה.
"בסדר.. אז ככה…………."

——————————————-

פרק 4 :

"בסדר.. אז ככה, מחר את תעברי ניתוח בבטן שלך, ואני לא אשקר, הוא מסוכן. אני יודע שאת כבר מספיק בוגרת על מנת להבין את המצב הקשה בו את נמצאת. הניתוח ייקח הרבה זמן, משהו כמו שעתיים שלוש, ואנחנו נרדים אותך באמצעות זריקה כדי שלא תרגישי כלום. את תתעוררי רק לאחר חמש שעות.
הניתוח, במידה והוא יצליח, ישאיר לך סימן בבטן של צלקת אך זוהי צלקת שתעבור עם הזמן והבטן שלך תחזור להיראות כרגיל. במידה והניתוח לא יצליח, יכול להיגרם נזק גדול בבטן. אני רוצה שתביני, שאם הניתוח לא יצליח, זה לא יהיה באשמתנו אלא באשמת גופך, כלומר, רק אם גופך חזק מספיק, את תשרדי את הניתוח.
במידה והניתוח יצליח חלקית, כלומר גופך יחזיק מעמד עד הסוף אך הניתוח לא יהיה מוצלח לגמרי, הצלקת בבטן תישאר לכל החיים.
הנזק שיכול להיגרם בבטן, אם הניתוח לא יצליח, הוא נזק חמור שעלול לגרום לזיהומים ואת תצטרכי לעבור המון טיפולים על מנת שתוכלי לרפאות את הפצע הגדול בבטנך.
כפי שאת רואה, לחייך הימינית חבושה, וכאשר נוריד את התחבושת את תיראי צלקת די גדולה על הלחי, ש.. שלא תעבור.
זו צלקת לכל החיים.
לצערנו, לא ניתן לטפל בצלקת על הלחי..
רגלייך והפצעים שנגמרו לך, יעברו בעוד כמה חודשים ולבינתיים, אסור לך ללכת עם מכנסיים צמודים מכיוון שהפצעים הם חיצוניים.
ברגעים שיכאב לך ברגליים, עלייך למרוח משחה על הפצעים וזה יעביר את הכאב.." אמר.
"אני… אני… לא ימות נכון?" שאלה בעודה בוכה.
"לא, חמודה. אין סיכוי שכזה. את צריכה להגיד תודה. את ילדה מאוד אמיצה וחזקה. מיקרים כאלה, לא היו לי הרבה, אך אני יודע שרוב הילדים שטיפלתי בהם במצבים כאלה או דומים, לא החזיקו מעמד ורובם נפטרו, רק מהמחשבה על כל המצב הזה.
תהיי חזקה ואת תעברי את זה, נכון?" הסתכל על עיניה הירוקות שנצצו.
"אני מקווה.. שאני.. שאני מספיק חזקה" אמרה. כולנו בכינו. אני לא בכיתי על מה שדנה הולכת לעבור, אלא על מה שקרה לה.
למה היא? מה עשתה הילדה המושלמת הזאת שהיא צריכה לסבול כל כך הרבה?!
אין לכם אפילו מושג, עד כמה שהיא חשובה לי ואני אוהבת אותה.
היא לא עשתה רע לאף אחד, תמיד רק ניסתה לעזור, ובעיקר, הייתה חברה טובה.
"בטח שאת חזקה. תמיד תהיי.. ואת תעברי את זה" אמרה לה שני.
כמה זמן עבר…
כמה זמן…
5 חודשים…
אמא בעוד חודש, תלד.
ודנה?! עברה את זה. ברור שהיא עברה, אני ידעתי שתעבור.
הניתוח הצליח והצלקת בקרוב, תיעלם. בפניה יש צלקת ענקית שמשתרעת על כל לחיה הימינית.
רגליה החבושות, גם כן בקרוב, כבר יהיו בריאות לגמרי.
מסכנה, כמה היא סבלה.
הילדה הכי יפה שיש, עם הפנים של בובת החרסינה הקטנה, עם תלתלים ג'ינג'יים שרק אלוהים יודע מאיפה הגיעו, כי לאף אחד ממשפחתה אין צבע כזה של שיער. העיניים האלה, החיוך, איזו ילדה מושלמת.
והצלקת הזאת? רק הרסה אותה. היא מספרת לנו שהיא מפחדת להסתכל על עצמה במראה.
היא כל כך הרוסה. החיוך שלה, כבר לא יחזור לפניה.
היא בדיכאון כל היום, לא יוצאת מהבית, כלום.
הילד הזה, רני, עוד לא נתפס. המשטרה מחפשת אחריו.
ואת האמת, שאת דנה, זה לא כל כך מעניין. יתפסו, לא יתפסו, היא רק רוצה שפניה יחזרו להיות כמו שהיו.
"אולי נצא היום?" שאלתי את הבנות בדרך חזרה מבית הספר.
"לא מתחשק לי" אמרה דנה.
"נו.. בבקשה.. כמה זמן לא יצאת איתנו! אנחנו נהנה..
בבקשה.." אמרה עדי.
"לא מתחשק לי" אמרה שנית.
"נו.." ניסתה שני.
"באמת שלא בא לי" דנה כל כך עקשנית.
"טוב, אז אנחנו ניקח אותך בכוח" חייכתי.
"לא, בנות!" אמרה דנה וצחקנו כולנו.
הרגשתי שהזמן זז לאט, לאט..

פרק 5 :

צלצול פלאפון נשמע ברקע.
'.. זו האהבה הראשונה ואני נותן לך את הכל, רק אני יכול..
רק איתך הכל מושלם את האושר בעולם, את הכל בשבילי..'
"שלי!" חייכתי והוצאתי את הפלאפון מהכיס.
על הצג של הפלאפון המהמם שלי היה רשום- 'עמרי אהבה שלי' והייתה תמונה שלנו מתנשקים.
"הנה החיים שלי!" חייכתי ועניתי.
"מאמי?" שאל.
"התגעגעתי אלייך כל כך.." אמרתי.
"ואני אלייך.. רוצה להיפגש היום בערב..?" שאל.
"אה.. א.. אני…" לא ידעתי מה לענות כיוון שאמרנו שנצא אני והבנות, וזו גם הפעם הראשונה מאז הרבה זמן שדנה תצא איתנו וזה חשוב לי להיות איתה ברגע הזה.
"מאמי.. כבר מלא זמן לא התראינו כי את היית עסוקה בדנה, דנה, דנה כל הזמן.. מה איתי?!" אמר.
"אני יודעת אבל.. טוב.. א.. טוב, בסדר" אמרתי.
"כן?! יופי! ב-10 אני אוסף אותך. ביי יפה שלי" אמר וניתק.
"אז מתי נצא היום?" שאלה עדי.
"אה.. בואו ב-10 וחצי…" מיד אמרתי.
"למה 10 וחצי? אף פעם לא יצאנו בשעה הזאת" אמרה שני.
"כן.. אבל.. זה הכי טוב" אמרתי.
"שיהיה.." אמרה עדי.
מיד כשדנה נכנסה לביתה, דיברתי עם הבנות.
"שמעו, אני צריכה לעשות משהו אז אתן תיקחו את דנה מביתה וניפגש בגינה, בסדר?" אמרתי.
"אה.. סבבה" אמרו. נפרדנו לשלום ונכנסתי הביתה מותשת.
"שלום, בובה" חיבקה אותי אמא.
"הופה אמא.. איזה מצב רוח" חייכתי ומזגתי לעצמי מיץ.
"כן, אני מאושרת, תמיד. כך צריך להיות" קרצה לי וביקשה ממני לערוך שולחן לארוחת צהריים. ארוחת צהריים של יום שישי היא הכי כיפית שיש. כולם בבית, אוכלים ביחד, מדברים. הכי כיף.
בערב, אני תמיד יוצאת, לפעמים גם אחותי מיה. לפעמים אבא הולך לראות משחק כדורגל עם חברים וכך יוצא שלרוב רק בארוחת הצהריים כולנו ביחד.
אז כן, יום שישי היום וכולם בבית.
"מותק, תקראי לאחיותייך ותביאי את תום" אמרה לי אמא.
"מיה, דניאל, קים!!" צעקתי.
"לא ככה!" התעצבנה אמא.
"בסדר, בסדר" אמרתי ועליתי במדרגות.
מזל שיש לי חדר משלי, כי עם הייתי עם מיה, הייתי מתה!
אני לבד בחדר, מיה לבד, התאומות בחדר ביחד ותומי גם לבד.
"בואו לאכול" אמרתי למיה שהייתה בחדר עם התאומות ושיחקה איתן. מיה הוציאה לשון והתאומות אחריה.
"אני לימדתי אותן" צחקה מיה ותפסה בידיהן. הן דחפו אותי ויצאו מהחדר. הייתי בהלם, כמה שאחיותיי גדלות מהר.
"תומי, יפה אחד" חייכתי אל הקטן שהרכיב פאזל בחדרו.
"אתה רעב, תותי?" שאלתי. איי, כמה שהוא חמוד, אני מתה עליו!
"כן!" צחק וקם מהרצפה. הוא תפס בי וירדנו לסלון.
"שלום, ילדים!" אבא הגיע הביתה. הוא התיישב לידינו.
ישבנו בשולחן ואף אחד לא דיבר, זה היה מוזר.
"אז.. איך היה בבית ספר?" שאלה אמא.
"אנחנו למדנו לכתוב את האות ר'" אמרו התאומות, שרק בכיתה א'.
עוד מעט הן יהיו בנות 7.
"חילקו לנו את המבחנים בחשבון, קיבלתי מאה!" מיה חייכה חיוך של חנפנות לאמא.
"מעולה!" צחק אבא.
"ואיתך, לירני?" שאלה אמא.
"היה בסדר.. אני.. היום יוצאת" אמרתי.
"עם מי?" שאלה אמא.
"אה.. עם.. הב… עמר.. אה.. את האמת ש… עמרי והבנות" לאחר
שחשבתי שעה מה להגיד בסוף אמרתי את כולם.
"עמרי והבנות?! ממתי אתם יוצאים כולם ביחד?!" אמא הייתה קצת בהלם כיוון שבחיים לא יצאתי עם הבנות ועם עמרי ביחד.
"לא יודעת. היום.." חייכתי.
"בסדר גמור. מה איתך מילי?" שאלה אמא את מיה.
"לא יודעת. ניראה לי שהיום אני יישאר בבית" הודיעה.
השעה 10 הגיעה. כבר הייתי מוכנה. לבושה בג'ינס חדש שאמא קנתה לי וחולצה שחורה נופלת כזאת מעלפת שקניתי בכסף שסבתא הביאה לי ליום ההולדת. נעלי העקב השחורות שלי וזהו.
וטאצ' אחרון, עשיתי קצת בייביליס בשיער.
התאפרתי כמובן. מושלמת שכמוני [:
ב-10 אני ועמרי יצאנו. אל תשאלו אותי מה אני מתכננת לעשות כי אני בעצמי אינני יודעת.
עוד חצי שעה עליי לפגוש את הבנות בגינה ואני ועמרי בכלל הולכים לכיוון השני.
"רוצה גלידה?" שאל.
"שוקולד עם פצפוצים" חייכתי.
הוא נתן לי נשיקה והלך לגלידרייה. הוא השאיר אותי כמה מטרים ממנו, יושבת על הספסל. השעה הייתה 10:22 ולא ידעתי מה לעשות. הייתי חסרת אונים.
"קחי מאמי" נתן לי את הגביע.
"אה.. אני.. תכף חוזרת. שכחתי משהו ממש חשוב בבית!" אמרתי והתחלתי לרוץ בלי לחכות לתשובה של עמרי. את האמת שלא ממש שיקרתי. הלכתי הביתה כדי להחליף את הנעליים הלא נוחות האלה ומיד משם רצתי לגינה.
ראיתי את הבנות מחכות לי.
"היי" חיבקתי אותן.
"איחרת" אמרה שני.
"כן.. לא.. לא הספקתי" התנשפתי.
"יש לך לכלוך של גלידה ליד השפתיים" צחקה עדי.
"אה?" לא הבנתי. מיד נפל לי האסימון וניקיתי את פי.
"מאיפה לך גלידה?" שאלה דנה.
"סתם.. אבא שלי הביא הביתה.." אמרתי בהיסוס.
"רוצות ש.. שאני אלך להביא לנו שתייה?" שאלתי.
"מאיפה תביאי עכשיו שתייה?" צחקו.
"מ.. מהמרכז. שמה.. יש.. יש שם קיוסק" אמרתי.
"למה ללכת עד שם?!" צחקו שוב.
"אני.. פשוט.. אני הולכת להביא לנו" אמרתי והתחלתי לרוץ.
זה היה מתיש. הלכתי וחזרתי, הלכתי וחזרתי וכל פעם בתירוצים אחרים. לא החזקתי את עצמי יותר.
"אה.. אני.. צריכה לחזור הביתה" אמרתי לעמרי.
"מה?! רק 12 בלילה.. ממתי את חוזרת בשעה כזאת?!" שאל.
"אמא שלי.. היא.. היא אמרה לי לחזור עכשיו" אמרתי.
"טוב, מה קורה לך?!" התעצבן.
"כלום, באמת שכלום" אמרתי.
"שיהיה.. ללוות אותך?" שאל.
"לא! זה.. זה בסדר.. תודה. לילה טוב מאמי אוהבת אותך" נישקתי אותו. הוא כזה מקסים..
רצתי אל הבנות.
"אני.. צריכה לחזור הביתה" אמרתי להן.
"מה קורה לך?! כל הזמן את הולכת וחוזרת ושוב הולכת וחוזרת. מאיפה?!" התעצבנה שני.
"זו את שרצית שנהיה היום כולנו ביחד.. בשבילי" אמרה דנה.
"אני יודעת.. פשוט.. זה כנראה לא היה היום המתאים" אמרתי.
"צודקת" לפתע נשמע קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את עמרי.
"עמרי?! אה.. אני…" לא ידעתי מה להגיד.
"מה קורה פה?!" שאלה עדי.
"כן, אולי תסבירי לנו לירן?" הסתכל עליי עמרי בפנים זועפות.
"א.. א.. אני.. ל.. לא.. א…" לא ידעתי מאיפה להתחיל ואיך לסיים.
"דברי כבר!" התעצבנה דנה.
"כן.. אני.. טוב נו.. א.. זה פשוט ש.. קבעתי לצאת איתכן ואז עמרי התקשר אליי לקבוע. מצד אחד, זו הפעם הראשונה שיכולנו להיות אנחנו הבנות ביחד מאז הרבה זמן וזה היה לי חשוב כיוון שמזמן לא ביליתי איתך, דנה ורציתי להיות לצידך ולשפר את המצב רוח שלך.
ומצד שני, כל כך הרבה זמן הייתי עסוקה בך, דנה, ולא התייחסתי לעמרי ונורא רציתי שהוא ידע שאני אוהבת אותו ורוצה לבלות איתו גם. בקיצור, לא ידעתי עם מי ללכת וזה מה שקרה בסוף, שרצתי מעמרי אליכן, מפה לשם, משם לפה.." ניסתי להסביר.
ידעתי שהם לא יבינו.. זה היה ברור מאליו שהם ישנאו אותי ובעיקר, שעמרי ייפרד ממני.
"איזה חמודה.." חייכה אליי שני.
"אה?!" הסתכלתי עליה במעין בלבול.
"איזה חמודה.. ש.. שניסית ככה לסדר את זה שכולנו נהיה מרוצים" הוסיפה עדי.
"תודה.." אמרה לי דנה.
עמרי חיבק אותי ולחש לי באוזן "אוהב אותך".
חשבתי שזה יהיה לגמרי אחרת, שהם ישנאו אותי.
אבל כנראה, שהם חברים אמיתיים.
עברו כמה שבועות, לא הרבה, והכל השתפר.