אלא החיים [= פרק 7

ה"כינוסים" האלה, בדרך כלל, הם כינוסים רק כאשר יש הודעה ממש ממש חשובה להודיע.
"כולם פה?" העבירה מבט אמא על כל הילדים שישבו די לחוצים, מולה. אבא כסס ציפורניים מרוב לחץ אך אמא שמרה על רוגע.

——————————————————–

"אז.. אני.. אני יודעת שנורא קשה לכולנו ככה עם המון ילדים בבית, וההוצאות הפכו לגדולות יותר, ונורא קשה לטפל בשישה ילדים. למרות שלירני כבר גדולה גם היא צריכה שישמרו עליה ויטפלו בה ושידאגו לה. אבל.. אני ואבא, הבטחנו אחד לשנייה ביום נישואינו משהו שאינכם יודעים עליו. אני ואבא רצינו שישה ילדים, בדיוק.
וזה מה שהשגנו. יש לנו שישה ילדים מקסימים ומדהימים שאנחנו אוהבים המון. מלבד השישה ילדים האלה, אני ואבא הבטחנו שנאמץ גם ילד. זה דבר שהיה, כלומר, עדיין, חשוב לשנינו ואנחנו החלטנו שבקרוב נאמץ ילד.
זה.. משהו שחשבנו עליו המון והגענו להחלטה שאכן, זה מה שנעשה.." הסבירה אמא. כמובן שתומי ומיה לא הבינו כלום. התאומות גם כן לא כל כך התייחסו. אני ומיה היינו פשוט בהלם.
"אני לא מבינה מה אתם צריכים עכשיו עוד אחד!" התעצבנה מיה.
"מיוש.. זה דבר שאי אפשר להסביר. אני בטוחה שאנשים יחשבו עלינו שאנחנו משוגעים, שאנחנו רוצים עוד ילד בנוסף לכל הבלגן שהולך פה, אבל זה משהו שמבחינת אמונה ודרך חיים חשוב לנו, לשנינו. וזה הכל.. אני מצטערת שאני אומרת את זה, אבל גם אם נאה לכם וגם אם לא.. אנחנו מאמצים ילד!" אמרה אמא.
"אמא, אתם לא מוכנים לחכות קצת?.. כאילו, אני מבינה שאתם רוצים עוד ילד וזה אבל.. מה הקטע עם עוד מעט… מספיק קשה לכולנו עכשיו אז למה עכשיו ולא עוד כמה זמן?" שאלתי.
"לא חומד.. עכשיו" אמרה אמא. לא כל כך הבנתי מה הלחץ שלהם לאמץ ילד, עכשיו, הרגע אבל ידעתי שלהתנגד, אני לא אוכל אז לא ממש התעסקתי בזה.
"בעוד כחודשיים, כשכל התהליכים יגמרו, אנחנו נלך למקום שממנו ניקח את הילד. כלומר.. הילד כבר ייבחר במהלך החודשיים האלה.
ו.. אתם תבואו איתנו לבחור.." אמרה אמא.
"לא רוצה!" התעצבנה מיה והלכה.
"לא חייבת!" צעקה עליה בחזרה. לאמא נורא קשה עם מיה.. היא בגיל כזה שהכל מתהפך, מצבי רוח ובעצם, מתחילים לגדול.
"בקיצור, בעוד כחודש וחצי נלך לבחור את הילד.. יש בית יתומים כזה.. טוב, לא ממש בית יתומים.. זה מין מקום של ילדים מגילאים 10 עד 15 ששמה חיים ילדים יתומים או ילדים שננטשו… אנחנו רוצים לקחת ילד בגיל שלך, לירן.. מה אתם אומרים?" שאלה אמא.
"אומרים.. זה רק אני.." הסתכלתי על הארבעה שבכלל לא הקשיבו.
"מה את אומרת?" חייכה אליי אמא.
"תעשו מה שאתם רוצים" אמרתי. לא כל כך התחשק לי באותו הרגע להביע דעה.
בארוחת הערב, מיה נשארה בחדר ונעלה את עצמה. שמעתי אותה בוכה המון ושמה ב"פול ווליום" את המוזיקה הדיכאונית שהיא שומעת. אמא בכלל לא ניסתה להתקרב לחדר ולצעוק עליה שתנמיך כי כבר לא היה לה כוח לריב איתה.
החודש וחצי עבר במהרה..
מיה די התרגלה לרעיון שבנוגע להחלטה הזאת, היא לא יכולה להביע את דעתה. היא כל כך התנגדה לזה אבל אמא ואבא בכלל לא הרשו לה להגיד מילה.
יום חמישי היום. בשעה 12 וחצי נלך לבית היתומים הזה ו"נבחר" את הילד. מה זה לבחור ילד? לא בוחרים ילד. זה משהו שאמור לבוא באהבה, זה לא משהו שבאים מסתכלים ואומרים "הנה, אותו אני רוצה".. אמא הרשתה לנו לא ללכת לבית הספר היום. מיה הלכה בכל מקרה כי היא לא רצתה לבוא איתנו ל"בחירת" הילד.
מאי ותומי נשארנו אצל סבתא שלי מצד אמא ודניאל וקים גם כן רצו לבוא, אז אמא הרשתה.
אמא, אבא, אני דניאל וקים נסענו לכיוון בית היתומים שהיה מרוחק מאוד מהשכונה בה אנו גרים, בערך שעתיים נסיעה.
מיה התקשרה אלינו כשסיימה את יום הלימודים שלה והתלוננה שהיא גם רצתה לבוא. ככה אמא ענתה לה:
"לכי לסבתא, היא הכינה לך ארוחת צהריים. ואת זאת שלא רצית לבוא אז עכשיו זו בעיה שלך נכון מיה? אנחנו נבוא לאסוף אותך כשנחזור.. תכיני שיעורים בינתיים. להתראות" הטון שבו אמא דיברה היה עצבני.
"בנות, תקשיבו. את הילד שנבחר לאמץ למשפחתנו, לא יבוא איתנו היום הביתה אלא רק בעוד כשבועיים וחצי כיוון שעלינו עוד לסגור את כל התהליכים ולחתום על המסמכים.. בעוד כשבועיים וחצי נבוא לכאן שוב וניקח אותו עמנו. אני מבקשת מכם, כשנגיע לשם, אנחנו נלך למשרד המנהלת של המקום- גברת ליסה מרוז- והיא תשוחח עמנו על כל אחד מהילדים. נא להתנהג כמו שצריך" הסבירה לנו אמא.
כשהגענו, סוף כל סף, מולנו היה בניין גדול שנראה כמו טירה ועליו בשלט גדול "מרוז" שזהו שם משפחתה של המנהלת. כנראה שגם ככה קוראים לבית היתומים.
"שלום וברוכים הבאים" קיבלה אותנו הגברת. היא נראתה כל כך נחמדה. כשנכנסנו, נדהמנו לגלות בית יפהפה, גדול וצבעוני.
"בואו עמי למשרדי. מיד כשנסיים לשוחח תכירו את כל הילדים" אמרה המנהלת והובילה אותנו למשרדה. זה היה ממש מוזר. הייתה דממה בבית. לא ציוץ אחד.
התיישבנו במשרדה והתחלנו לדבר.