הנושמת
מקווה שתהינו מהפרק הראשון :)

אמנזיה – פרק 1.

הנושמת 06/02/2014 1239 צפיות 4 תגובות
מקווה שתהינו מהפרק הראשון :)

'"אולי אוקיי יהיה ה"תמיד" שלנו?" הוא אמר אחרי נצח.
"אוקיי" אמרתי.'
"רייצ'ל!!!!" צרחה קטעה את קריאתי, אוף. הספר הזה פשוט מדהים, זו הפעם השמינית שאני קוראת אותו, והוא תמיד מציף אותי בעצב, האהבה שלהם הייתה מדהימה, אני גם רוצה אהבה כזאת.
"מה קרה?" הרמתי את עייני הירוקות אל פניה של אנדי. חיוכה הכובש היה, כהרגלו, על שפתיה.
היא התיישבה על ידי, שמה את התיק מאחורי כתפה ונשענת עליו, עוצמת את עיניה ונהנית מהשמש.
"עוד פעם הספר הזה?" היא שאלה עם עיניים סגורות. חייכתי חיוך צידי קטן, אנדי היא לא בדיוק הטיפוס שקורא ספרים. היא אף פעם לא הבינה את האובססיה שלי לקריאה, ולספר הזה ספציפי. לא נורא, כל אחד והדעה שלו, זה לא שהיא עכשיו תשרוף לי את כל הספרים.
"לא נמאס לך לשאול את השאלה הזאת?" שאלתי אותה, מתגרה בה. הסתכלתי עליה מגדילה את חיוכה ומזיזה את ראשה לימין ושמאל, כמו אומרת 'מה אפשר לעשות איתך?'. עיניה נשארו עצומות.
"את יודעת ממה באמת לא נמאס לי?" שאלה, עיניה לא נפתחו אף לא פעם אחת במהלך השיחה.
"כן, מהשמש. זה כל כך כיף, לשכב על הדשא, להקשיב למוזיקה ולקרוא את הספר המדהים הזה" אמרתי, מוסיפה את החלק של הספר כדי להתגרות בה.
"את לא תוותרי על זה, אה?" שאלה והתרוממה, מושיטה את ידה אליי בכדי לעזור לי לקום.
"לא" אמרתי ותפסתי את ידה, נאנחת שאנו צריכות לחזור. היה כל כך כיף בשמש..
טוב בואי, המשמרת שלנו תכף מתחילה ואת לא רוצה לאחר שוב" אמרה והתקדמנו אל הבניין, תיקינו על גבינו, בפנים המדים שלנו – מלצריות.
אהבתי את העבודה שלי, ריחות הבישולים, העובדים הנחמדים, המוזיקה השקטה. זה היה די נחמד.
לא הייתי צריכה לעבוד, להורים שלי לא חסר כסף וגם קיבלתי מלגה ככה שאין לי ממש הוצאות על לימודים, אך אהבתי לעבוד. זה העסיק אותי, זה העביר לי את הזמן, אני אוהבת את זה, אני מקבלת על זה כסף, אז למה לא?
נכנסנו לשירותים, נכנסות לתאים ומחליפות את החולצות שלנו למדים שלנו, מפטפטות מעט על אה ודה.
אספתי את שערי הגלי והכהה מעט לקוקו גבוהה וחיכיתי שאנדי תצא, כי ברור שמיס יוניברס לא יכולה לצאת אל העולם מבלי לדפוק הופעה.
וכמובן, היא יצאה, עם החולצת לוגו – מדים, שלנו, ועם סקיני, ונעלי ספורט של נייק – "גם נעליים פשוטות לא יכולות להיות באמת פשוטות" – אך שערה היה עדיין מפוזר על גבה. נתתי לה את הגומיה השנייה שלי, כי היא תמיד שוכחת להביא אחת. היא אספה את שערה המתולתל והבלונדיני לקוקו הדוק ומסודר.
ככה היא, תמיד תהיה הטופ של הטופ. אבל אני חייבת להודות, אני חולה עליה.
"אז שנזוז?" שאלה אחרי נצח שהיא בודקת שהכל יושב כמו שצריך.
אני רק התקדמתי אל הדלת והיא באה אחריי, מחייכת את חיוכה הכובש לכל עבר ומסובבת את כל מבטי הבנים, בעוד אני רק מנסה להתעלם מכך שאין אף לא מבט אחד שמופנה אליי, רק אליי.

"נתראה מחר" אומר לי ברודי,אני מחייכת חיוך צידי קטן. איזה זיכרון דפוק יש לו.. אנחנו עכשיו עצרנו ליד בייתי. ברודי תמיד מסיע אותי הביתה. עוד לא עשיתי טסט אז אין לי רישיון, לא נורא, חודש הבא אני עושה.
"מחר אני מתחילה קולג', אני לא עובדת" אני אומרת. הוא דופק את ידו על מצחו, צחקתי.
"אני נשבע לך קניתי לך מתנה לתחילת הלימודים. היא אצלי בבית אבל שכחתי להביא אותה" אמר במהירות וניסה לתרץ. אוי נו באמת.
"ברור ברודי, ברור" אמרתי בנימה עוקצנית, הוא חייך אליי חיוך צידי של 'את יודעת שאין מה לעשות איתי' והוא צודק, אין מה לעשות איתו.
"טוב בסדר. אבל תגידי לי איך היה?" שאל ואני פתחתי את הדלת.
"ברור, ביי ברודי" אמרתי, נתתי לו נשיקה בלחי, יצאתי מהרכב, סגרתי את הדלת והתקדמתי במעלה השביל אל הבית. אמרתי שלום לאחי ולחבריו ששהו בסלון, והתקדמתי אל חדרי. לקחתי בגדים, והתקדמתי אל המקלחת, אני צריכה להחליף דורדורנט.
לאחר כחצי שעה של מקלחת, יצאתי והתנגבתי, התלבשתי ויצאתי.
הלכתי אל חדרי, לוקחת את הטלפון ואת האוזניות.
התיישבתי על המיטה, מדליקה את המוזיקה, לוקחת את הספר "אשמת הכוכבים" ומתחילה לקרוא מאיפה שהפסקתי.
'"אולי אוקיי יהיה ה"תמיד" שלנו?" הוא אמר אחרי נצח.
"אוקיי" אמרתי.'


תגובות (4)

אשמת הכוכבים ;-;
אני כל כך מחכה לסרט (וחסר להם אם הם בטעות הרסו אותו!)
תמשיכי!

06/02/2014 11:43

תמשיכי!!!
אני מאוד ביקורתית, שונאת שגיאות כתיב, וסיפורים גרועים פוגעים בי באופן אישי.
אבל שלך לא עשה את זה! תאמיני לי שזו מחמאה מאוד גדולה.

06/02/2014 13:06

תמשיכיייייי, וכמו מיכאל, גם אני ביקורתית ואני נכנסת רק לסיפורים שהשם שלהם מעניין אותי ואם הסיפור לא מעניין אז אני מרגישה רע שהם בזבזו שם כזה טוב על סיפור כזה רע… זה סיפור מקסים ואני מאוהבת :) -5-

06/02/2014 13:25

תמשיכי

07/02/2014 04:39
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך