אנגי, חייכי כבר פרק 1 חלק 1

זה היה החדר הכי קטן שאנגי (השתמשתי בדמיות מהסיפור הקודם) יכלה לתאר לעצמה. הוא היה כ"כ קטן! היו בו רק מיטה, כיסא, שולחן כתיבה ושלושה קירות. חדר האמבטייה שלה היה יותר גדול ממנו.
"נו, מה?" שאלה אמא בזמן שהסיטה את הוילון הירוק מהחלון.
"מאוד יפה," שיקרה אנגי.
היא לא רצתה לאחזב אותה. גם ככה היה לה קשה.
לולא המצב הכספי האנוש לא הייתה שולחת את ביתה לפנימייה לעולם.
"נכון," אמרה אמה.
משום מה, אנגי נזכרה בערב הקודם, בו אמא שלה ישבה בחדרה ובכתה. היא לא ידעה שכל הזמן הזה אנגי הסתכלה עליה ובכתה יחד אתה. הדמעות הציפו את ליבה, למרות שלא ידעה למה.
"אלוהים," נזכרה במלותיה העדינות, "עשה שלבתי יהיו חיים טובים. יותר מאלה שיש לה עכשיו."
על עצמה היא לא אמרה דבר. אמה מעולם לא דאגה לעצמה. אולי רק בתשעת החודשים בהם הייתה בהריון. גם אז היא דאגה יותר לעובר.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אנגי ישבה לבד בחדרה. היא חשבה לבקש מאימא לכבוד יום הולדתה כמה שיפורים בחדר:
את הכיסא הרעוע להחליף בפוף וורוד, להחליף את המצעים לוורודים ואת הוילונות לצבע תכלת.
ואולי גם להוסיף כמה תמונות של ים ופרחים על הקיר.
וגם, אם יתאפשר, לקנות שטיחון בצבע תכלת, בדיוק בצבע של הוילונות.
אבל היא ידעה שאמה לא תוכל לקנות לה את הדברים הללו, ורק תתעצב יותר.
אנגי התחילה לבכות.
כל כך קשה לה לפעמים… אי אפשר לסבול את זה.
מה יהיה על דיינור? הילד שכל-כך אהבה, והיה החבר הראשון – והיחיד – שלה?
מה יהיה על שוקו? האוגר שלה? היא כ"כ אהבה אותו… לפתע היא סטרה לעצמה.
"אנגי," אמרה לעצמה, "די. תירגעי. את כזאת סנובית! את חושבת רק על עצמך ועל מה שיהיה טוב לך!"
בנוגע לדיינור, חשבה, אין מה לעשות. תצטרכי לחיות בלעדיו. אם הוא אוהב אותך הוא יבין. בנוגע לשוקו, אמא תטפל בו. פה בחדר לא יהיה לו מקום, וכמו שהוא היה החבר היחיד שלך ככה הוא יהיה החבר של אמא.
את צריכה להיות חזקה בשבילה ולהראות כמה את שמחה!