אנה..-1-

היא פקחה את עייניה ונאנחה "עוד יום חדש, תחזיקי מעמד" , היא יצאה לכיוןן המטבח והתארגנה. כששתתה את הקפה של הבוקר ודמיינה לעצמה איך החיים היו מרגישים אם היה אחרת, צלצל הטלפון וקטע את מחשבותיה והחזיר אותה למציאות העגומה שלה.
"בוקר טוב, תתארגני ותרדי למטה, אני מחכה." אמר הקול המחוספס שבקע מן הטלפון, "5 דקות שם" סיננה בעצבנות וניתקה את הטלפון.
"כנסי, אל תפחדי" אמר, אך היא הזדעזעה בכל פעם מחדש ממראהו. "אנה, כנסי מיד!" הרים את קולו ומשך בידה, והיא נכנסה בלית ברירה.
"אנה, הגענו, את צריכה לנקות את כל הבית הזה ולא לסרב לאף בקשה של המארחים" סינן ואנה הזעיפה את פניה, בדרך כלל הם מתנהים אליה כמו לזונה, אבל המצב שלה לא מותיר לה אחרת.
אנה נכנסה לחצר המטופחת ודפקה על הדלת, הדלת נפתחה במהירות והיא ראתה גבר צעיר בגילה בערך "שלום, את אנה?" שאל וסימן לה להיכנס לתוך הבית "כן" ענתה ובחנה אותו.
הוא נתן לה מפתח קטן ביד ואמר "אנה אני חייב ללכת אני אחזור בעוד שעתיים, נקי את כל מה שנראה לך מלוכלך או מבולגן ואם תסיימי את יכולה ללכת לנוח בחדר הקטן" אנה הנהנה במהירות, היא לא הייתה רגילה שמישהו עוזב בזמן שהיא מנקה, בדרך כלל כולם מזמינים אותה כדי להנות ולא כדי לדאוג שהבית נקי.
אנה שמה מוזיקה נעימה וניקתה חדר – חדר וכשהגיעה למטבח נפתחה הדלת והגבר נכנס "אנה בואי רגע" אמר בקולו הנעים "כן אדוני?" אמרה והוציאה כדורי צמר קטנים מחולצתה "אין צורך לקרוא לי אדוני, אני בן" אמר בחיוך רחב "סליחה, כן בן מה רצית להגיד?" אמרה וחייכה את החיוך הכי יפה שלה "רק רציתי להגיד תודה."