שיר
כתבתי את הסיפור הזה בהשראה מסספר שקראתי לו מזמן, ואני מקווה שתאהבו אותו ואני כבר כותבת פרק המשך לסיפור (: תודה לכל מי שקורא את הסיפור ואני אשמח שתגיבו ותביעו את דעתכם על הסיפור, גם אם יש לכם הערות עליו, אני אשמח לשמוע...(: קריאה מהנה! (:

אני אמצא אותו ואהרוג אותו פרק 1

שיר 05/02/2012 729 צפיות 9 תגובות
כתבתי את הסיפור הזה בהשראה מסספר שקראתי לו מזמן, ואני מקווה שתאהבו אותו ואני כבר כותבת פרק המשך לסיפור (: תודה לכל מי שקורא את הסיפור ואני אשמח שתגיבו ותביעו את דעתכם על הסיפור, גם אם יש לכם הערות עליו, אני אשמח לשמוע...(: קריאה מהנה! (:

"דיוויד?" שאלתי, אבל לא נשמע אף קול חוץ מדממה מוחצת. "דיוויד?" שאלתי שוב, קצת מבולבלת. אמנדה לא הרגישה טוב, אמרתי לו בבירור לא להוציא אותה, גם לא לקופת חולים, התחלתי לכעוס. "דיוויד!" קראתי עכשיו בכעס. הוא הוציא אותה? במזג אוויר כזה? עם 39 מעלות חום? ידעתי שלא הייתי צריכה לתת לדיוויד להישאר איתה, התור לספרית היה יכול לחכות. נכון, שנינו ההורים שלה, אבל אני הכי סומכת על עצמי שאדע איך לטפל בה כשהיא חולה. התחלתי לפתוח דלתות בחדרים, אולי אמנדה ישנה ודיוויד הלך לנמנם, הוא הרי לא מתעורר משום דבר שהוא ישן, לכן יכול להיות שהוא פשוט לא שמע אותי שקראתי בשמו. פתחתי את הדלת של החדר שלנו וצרחה נפלטה מהפה שלי.
על הרצפה, שכב מחוסר הכרה, לפחות זה מה שחשבתי, דיוויד. הוא שכב על הבטן, החולצה שלו הייתה ספוגה בדם, וגם הראש שלו דימם. אבל למרות המראה המזעזע הזה, מה שזעזע אותי יותר היה מה שעל המיטה. אמנדה, התינוקת היפיפייה שלי, שכבה על המיטה כמו מלאך קטן, וכל גופה הקטן היה ספוג בדם של עצמה. השיער הבלונדיני שלה השתרע סביבה בחלק הקטנטן שהיא תפסה, של המיטה הזוגית שלי ושל דיוויד, ועיניה היו עצומות. בניגוד אל דיוויד, לא יכולתי לשקר לעצמי שהיא רק מחוסרת הכרה.
צרחתי שוב פעם, ובלי לחשוב על דיוויד בכלל, רצתי לאמנדה. תפסתי אותה במהירות ובדקתי אם יש דופק, פעימות לב, משהו! אבל מצאתי רק דממה. ניסיתי לעשות הנשמה, אפילו שבכלל לא ידעתי איך עושים, אבל זה היה מאוחר מדי. החדר התחיל להסתחרר, העולם התחיל להתמוטט עליי. הכול היה שחור, ניסיתי להיאבק אבל זה היה מאוחר מדי כשצנחתי מעולפת על הרצפה.
זה היה רק סיוט, אמרתי לעצמי. שום דבר לא אמיתי, הכול בסדר. נאנחתי. החלום היה כל כך ממשי, כל כך חי. טוב, אני מיד ארוץ לאמנדה הקטנה רק כדי להרגיע את עצמי, החלטתי, וקמתי. צרחתי שוב פעם. לא, זה לא היה סיוט, כי דיוויד הספוג בדם עדיין שכב על הבטן על הרצפה, ואמנדה היפיפייה שלי שכבה על המיטה, דוממת. לא נתתי לעצמי להתמוטט עוד פעם, הכרחתי את עצמי לקום ולבדוק את דיוויד. דיוויד, בעלי, האהבה שלי לכאורה. דיוויד.
אני ודיוויד הכרנו בקולג', שנינו היינו צעירים, טיפשים, יפים ומאוהבים. מאוהבים ברעיון של האהבה. אני לא זוכרת בדיוק איך הכרנו לגמרי, אבל אני רק זוכרת שלילה אחד במסיבה פרועה, דיוויד לקח אותי למרפסת ונישק אותי. שנינו היינו שיכורים,נואשים להיות מאוהבים, ובלי ששמתי לב בכלל, מאותו יום הפכנו להיות דיוויד וג'ני, הזוג הלוהט של הקולג'.
דיוויד היה בחור טוב, הוא גם נראה טוב ולא חסר לו שכל במוח, אמא שלי השתגעה עליו ובעצם, היו לנו כל הנתונים להיות זוג. אבל רק פרט שולי וקטן הפריע למערכת היחסים המושלמת שלנו. אף פעם לא באמת אהבתי אותו. טוב אולי זה לא נשמע טוב, כן אהבתי אותו, תמיד נהניתי איתו, תמיד היה מצחיק איתו ואף פעם לא השתעממנו יחד. אבל פשוט לא הייתי מאוהבת בו, כשראיתי אותו לא הרגשתי פרפרים בבטן ואת הלב שלי מקפץ בחזי, והתרגשות נעימה בכל גופי, כמו שקרה לי בצעירותי בהתאהבויות שטחיות למדי, אבל אמיתיות לפחות.
אבל כבר התרגלתי אליו, כולם הכירו אותנו בתור דיוויד וג'ני, ולמעשה גם אני כבר הכרתי את עצמי ככה. לא יכולתי לדמיין את עצמי עם מישהו אחר, מישהו שהוא לא דיוויד. עברו כמה שנים, התבגרתי, והתחלתי לחשוב ברצינות על מערכת היחסים שלי עם דיוויד. אחרי הרבה מחשבות, הבנתי שאני לא צריכה להיות איתו. אני אוהבת אותו, אבל לא מספיק בשביל שנישאר יחד, ואם לא אפעל במהירות בסוף באמת לא אוכל למצוא מישהו אחר. כולם חשבו שנתחתן, אני משערת שגם דיוויד, אבל התחלתי להתחיל לחשוב על פרידה, עד שיום אחד זה קרה.
המחזור שלי איחר בכמה שבועות, לא מצאתי לכך הסבר הגיוני כי מאז שהייתי בתיכון המחזור שלי מדויק כמו שעון שוויצרי, והלכתי לרופאת הנשים שלי. היא המליצה לי לקחת בדיקת הריון, לא העליתי לרגע בדעתי שזאת הסיבה, אבל החלטתי שאין לי מה להפסיד. התוצאות היו חיוביות. הייתי בהלם. בלי לחשוב על ההשלכות של זה, סיפרתי לדיוויד על כך. לא ידעתי איך הוא יגיב, אבל להפתעתי ברגע שגיליתי לו, בארוחת ערב בבית שלנו, הוא השתגע משמחה. הוא התחיל לדבר במהירות ובכלל לא הבנתי מה הוא אומר, עד שהוא רץ לחדר שלנו וחזר עם קופסה קטנה עטופה בקטיפה אדומה. כמעט התעלפתי. הייתי ממש על סף התעלפות כשדיוויד הוציא את הטבעת ולחש את המילים. הוא אמר שהוא קנה את הטבעת לפני כמה שבועות, וחיכה להזדמנות המושלמת, והוא חושב שהיא הגיעה עכשיו. הוא שמח שאני בהיריון! הרי מרגע שגיליתי על כך חשבתי על אימוץ והפלה, והנה הוא שמח.
ולרגע, חשבתי על כך ברצינות. אני בגיל המתאים, עם הבנאדם המתאים, ובעצם, למה לא? מיששתי את הבטן שלי ובפעם הראשונה ממש הרגשתי את הילד הקטן שלי שם בפנים. איך אוכל בכלל לתת את הילד שלי, האוצר שלי, למישהו אחר? ואיך אוכל… להרוג אותו? המחשבה זעזעה אותי שחשבתי על הפלה. זה התינוק שלי, האוצר שלי, אני רוצה אותו. ואני הרי צריכה מישהו לצדי. לכן שאמרתי כן לדיוויד, הרגשתי שאני אומרת בעצם כן לאמנדה, שאז בכלל לא ידעתי שזאת היא.
התינוקת שלנו, היא מה שאיחד בין דיוויד וביני, גרם לי להתגבר על החסרונות של דיוויד, ולהשלים עם העובדה שאף פעם לא אהיה מאוהבת בו באמת, ולגדל את אמנדה שלי, שהפכה למלאך קטן שמלאו לו שנתיים רק לפני ימים ספורים. ועכשיו המלאך שלי שוכב דומם על המיטה ללא רוח חיים, והבנאדם שהיה לצידי תמיד בשנתיים המדהימות ועם זאת הקשות, של גידול אמנדה, שכב גם הוא מת על הרצפה, אף שעדיין הכחשתי לעצמי שהוא מחוסר הכרה.
הלכתי לבחון את דיוויד, הפכתי אותו על גבו, מנסה להתגבר על תחושת הגועל והחרדה שבהיפוך הגופה של דיוויד, וגיליתי את מה שידעתי ממילא. דיוויד היה דומם כמו עץ. במקום שבו פעם לב חי עכשיו הייתה דממה כמו במדבר, וכל מה שנשאר מדיוויד שלי, המצחיק, היפה, שתמיד היה מלא בשמחת חיים, הוא גופה דוממת.
רציתי רק לקרוס על הרצפה, לתת לעצמי לאבד את ההכרה שוב פעם, לברוח מהמציאות המזעזעת הזאת. בפעם הראשונה עלתה המחשבה שהייתה אמורה לעלות בי מהרגע שראיתי את גופותיהם של היקרים לי מכול. מי רצח אותם ולמה? האם לדיוויד היה סכסוך כלשהו עם מישהו? האם המישהו הזה הגיע לכאן ורצח אותו, ואת אמנדה? לא היה רובה או סכין בשום מקום, כך שלא סביר להניח שדיוויד התאבד והרג איתו את אמנדה שלי, מה שאומר שמישהו היה כאן, רצח אותם, וברח. אבל איך? אני מבחינה בפעם הראשונה בחלון הפתוח בקצה החדר. יכול להיות שהוא פשוט ברח מכאן? אני שואלת את עצמי והולכת לעבר החלון. יש לנו בית פרטי, החדר שלי ושל דיוויד בקומה הראשונה, אין שום בעיה לקפוץ מכאן למטה בלי לקבל אף מכה קטנה או שריטה.
הסתובבתי חזרה לחדר, והבטתי בגופות הדוממות. הרגשתי כאילו אני עומד להתעלף שוב, דבר די מפתה כרגע, ולכן החלטתי להתקשר במהירות למשטרה לפני שאתעלף שוב, כי מי יודע מה יהיה מצבי שאתעורר ואם אהיה מסוגלת להתקשר למשטרה. הרמתי את הטלפון והבטתי בגופות של אהוביי, מבועתת. דם היה מרוח בכל מקום. הצטמררתי.
"הלו?" נשמע קול של בחורה צעירה מהטלפון. "רצחו את בעלי ואת הבת שלי.רחוב פרים שמונה עשרה. תגיעו" ניתקתי ישר אחרי שסיימתי את דבריי. זה כל מה שהייתי מסוגלת לומר, כי הרגשתי כאילו אני עומדת להתמוטט שוב. החדר התחיל להסתחרר סביבי בצורה מדאיגה. התמוטטתי על המיטה הזוגית שלי ושל דיוויד, לצד אמנדה הקטנה, והתעלפתי שוב.
רגע לפני שאיבדתי שוב את ההכרה, נשבעתי לעצמי שאני אמצא את מי שהרג את אמנדה שלי. את המלאך הקטן שלי. אני אמצא אותו. ואז אני אהרוג אותו.


תגובות (9)

לא ממש אני אהבתי את הסיפור

06/02/2012 05:54

אהבתי מאוד:) :)
תמשיכיי

06/02/2012 06:11

היי שיר החביבה תמשכי בבקשה מהר לכתוב אהבתי מאד את הסיפור תודה ממני בקי ♥

06/02/2012 06:27

ואו את כותבת מדהים.
יש לך סגנון מאוד מיחוד.
תמשיכי בהקדם!

06/02/2012 06:54

אהבתי!!♥♥♥

06/02/2012 06:55

וואו ! אני עדיין בהלם ! את כותבת פשוט מדהים ! תמשיכי את יצירת המופת הזו תכף ומיד !

06/02/2012 07:13

ואוו! איזה צמרמורת!
סיפור אדייייר!!!
תמשיכי מהרר!

06/02/2012 07:23

תודה רבה לכולם אוהבת אתכם!!!!

06/02/2012 12:09

ואני עובדת כרגע על פרק שני הוא יפורסם כנראה בהמשך השבוע!! (:

06/02/2012 12:13
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך