אני-פרק ראשון
"את חותכת?" לואיס, אחד האנשים בכיתה שאני הכי שונאת הציק לי, "אז את חותכת?" שאל כאילו שהוא לא יודע, הוא עצמו הפיץ את השמועה הטיפשית הזאת.
"כבר אמרתי-לא.
לא, לא, לא, לא, לא, ועוד 100 לא!!" אני מתחילה ממש להתעצבן, הוא שואל אותי שאלות דומות לזה כל יום ואני עוד יושבת לידו, לצערי, בכל השיעורים.
"אז איזו מן פריקית את?!" הוא צועק וכולם שומעים, "פריקית-צעצוע" מצטרף זאק ושניהם צוחקים צחוק חזק מכל הלב.
"בכלל לא אמרתי שאני פריקית." אני פולטת בעצבנות, אין לי משהו אחר לומר, ויש בי תקווה קטנה שזה ייגרום להם לחשוב ש-'כן, הריי אנחנו התחלנו לקרוא לה ככה! אז למה שהיא באמת תהיה כזאת?!'
אבל אני מצפה מהם ליותר מידי.
"בטח," שניהם אמרו באותו הזמן וסוף סוף עזבו אותי לנפשי.
"את מבינה?" אני שואלת את ליז, נערה שהכרתי במקרה לא מזמן.
"כן, אני בינה ועוד איך." היא אומרת ומגלגלת קצווה של שערה הצבוע כולו בכחול.
"זה ממש מציק לי, הם כל הזמן קוראים לי בשמות, מפיצים עלי שמועות טיפשיות, בלי שאני אאשר אפילו משהו אחד כל הדברים שאמרו." אני אומרת ומרגישה הקלה.
מאז שהכרתי את ליז, הרבה יותר טוב לי, היא תמיד מקשיבה ועוזרת.
"אל תשימי לב עליהם, תהיי אדישה." היא אומרת ולוגמת מבקבוק הקולה שבידה שנייה.
"אני לא יכולה, את יודעת שממש קל לעצבן אותי." אני אומרת, שונאת להודות במאפיין הגרוע הזה שלי.
"תראי, אני לא חושבת שאת צריכה לקחת את זה ללב." היא אומרת ורואה לפי הבעת פניי שאני לא מסכימה איתה, לייתר דיוק לא מבינה אותה.
"בכל מקרה, תזכרי שהכינוי שנותנים לך לא משנה את מי שאת." היא אומרת ומצפה ממני לתגובה, אבל אני לא יכולה להגיב.
זה הריי נכון.
"כן, את צודקת." אני אומרת בשקט, ובגלל שאין לי מה לעשות אני מסתכלת על כל החנויות בקניון שבו אנחנו הולכות.
ליז זורקת את בקבוק הקולה שלה כשהיא מרוקנת אותו לגמריי וגוררת אותי לאחת מחנויות הבגדים, "בואי!" היא מאיצה בי ללכת ופשוט גוררת אותי לתוך החנות.
"תראי-איזו-חולצה!" היא אומרת כשהיא מחזיקה חולצה שחורה שכתוב עליה משהו שאני לא מתאמצת לקרוא.
"מה את עושה?" אני צועקת כשאני רואה שהיא מחביאה אותה בתוך התיק.
"שקט, אל תיצעקי! את רוצה שייקלטו אותי?!" היא לחשה והסתכלה עלי.
"אבל,"
"בלי שום אבל.
חוץ מזה, עכשיו גם את שותפה." היא גוררת אותי לעבר היציאה ולוחשת לי, "תפילי משהו שקרוב ליציאה." התכוונתי פשוט ללכת, אבל אז אני במקרה מפילה איזה מכנס שהיה מקופל קרוב מאוד ליציאה ומתחילה ההזעקה, בנתיים ליז יוצאת מהחנות.
"מה זה?!" אני שומעת את הקול הכועס של המוכרת.
"אוי לא…" אני אומרת בשקט.
תגובות (1)
גאד, תמשיכי!!!