אנשי האוטובוס פרק 7

הסתכלתי על הידיים שלנו משולבות זו בזו לרגע ואז העלתי את המבט אל הפנים שלו, הסתכלתי לו בעיניים, פעם ראשונה שאנחנו מחזיקים ידיים בצורה כזאת.
"אני שמח שהכרתי אותך" חייך אחרי שאמר.
"גם אני"

____________________________

'נו תגיד את זה כבר' חלפה בראשי מחשבה, 'תגיד את זה, תגיד אני אוהב אותך'.
אבל במקום, הוא עזב את ידי, והרים את גבו מהדשא "בואי נחזור" אמר, כשהוא מסתכל עליי, מצפה שאני אקום ואעזור לו לשבת על הכיסא.
"אוקי" קמתי, ונתתי לו תמיכה כדי להחזיר אותו ליוסי.
"את יודעת מה?" הוסיף לאחר שישב על הכיסא, "בואי נלך אלייך".
הייתי מופתעת מהמשפט הזה, כי הריי ידעתי שהוא לא אוהב להסתבך עם יוסי.
"אתה בטוח שאתה רוצה?" שאלתי.
"כן כן, בוודאי. נחגוג על זה שהחלמת" חייך.
"אוקי, אז אני אתקשר לאמא שלי כדי שתבוא לאסוף אותנו" הבאתי להוציא את הטלפון מהכיס שלי, והוא עצר אותי עם ידו.
"בואי ניסע באוטובוס" אמר, "הריי את לא פוחדת כבר, והמון זמן לא הייתי שמה וגם את לא, בשביל מה להטריח את אמא שלך".
"אבל אתה יודע שהיא לא מרשה" עניתי לו.
"נכון, אבל למה שזה יקרה פעמיים?" אמר, "ואני בטוח שהיא תבין, וכשנגיע לבית שלך, אני מבטיח להסביר לה. הריי, זה חלק מההחלמה הנפשית, אנחנו צריכים להוכיח את זה לעצמינו, שאנחנו מסוגלים להיכנס לשמה שוב".
הוא היה כמעט משכנע, ולי החלו פעימות לב חזקות. אולי אני לא מוכנה עכשיו?
"טוב" אמרתי טיפה חוששת והתחלתי לגלגל את יוסי לכיוון היציאה מן הגן, אל התחנה. פעימות הלב שלי האיצו במקצת, וכאשר כבר הגענו לתחנה, כבר יכולתי לשמוע אותן.
התיישבתי על ספסל התחנה.
"את מתרגשת?" הוא שאל מחוייך.
"מאוד, אני מרגישה כאילו הלב שלי רוצה לצאת החוצה" גיחכתי, ניסיתי להרגיע את עצמי עם הגיחוך הזה, אך זה לא כ"כ עזר.
"אל תדאגי, אנחנו ניהיה בסדר, מבטיח" הוא שוב חייך. כ"כ מוזר שביום שהכרנו הוא לא חייך בכלל ועכשיו, הוא לא מפסיק. המילה 'מבטיח' גרמה לי להירגע מעט, אבל זה עדיין לא מנע מליבי להשמיע את פעימות הלב, ולהרגיש אותן בכל חלקי גופי.
"הו, הנה האוטובוס" הוא אמר.
קמתי מהספסל, אל כיסאו של בן, כבר הרגשתי סחרחורת לחלוטין. ניסיתי לדחוף את הכיסא.
נקודות שחורות התחילו להופיע בתמונה ששידרו עיניי. ומאז אני לא זוכרת כלום.