אפריל- פרק שני ^^

פרק שני-

אבא ואימא נפרדו ממני בחיבוקים בכניסה למבנה אפור בעל שלוש קומות, משאירים אותי בידיה של המזכירה החייכנית.
חיבוקה של אימא היה מלווה ביבבות חרישיות ומאוד דרמתיות. אבא חיבק אותי קצרות ואמר שהוא ואימא וצלצלו בערב אל הנייד שלי.
הנהנתי, אדישה לכאורה, למראה של הוריי נכנסים אל המכונית של אבא ומשאירים אותי לבדי בידיהם של זרים גמורים, אבל בתוכי, עמוק בליבי, רציתי לצרוח, לבכות כמו ילדה קטנה.
"אני בטוחה שתהני לחיות כאן," מילותיה של המזכירה מחזירות אותי אל המציאות. "'נירים' היא פנימייה נהדרת, יש לנו צוות תומך, כל האוכל פה הוא אורגני ומגודל על ידיי התלמידים, ויש גם מה לעשות בשעות הפנאי. דרך אגב, שמי רותי." היא מחייכת בעודנו פוסעות במסדרון ערוך, בשני צדדיו יש עשרות דלתות, המעונות, אני מנחשת.
אנחנו מתקדמות על החדר האחרון מצד ימין ואז רותי המזכירה נעצרת, היא דופקת פעמיים על הדלת.
"רותי!!! מה עם הייתי לא לבושה?!" הצעקה נשמעת עד לפני שאני מספיקה לצעוד אל מעבר לדלת. אבל רותי לא נראית מוטרדת, היא מחייכת חיוך חם ואימהי.
"אני מכירה אותך מאז שאת בת שתיים-עשרה, ליהי, ראיתי אותך במצבים גרועים יותר." היא צוחקת.
החדר שלפניי די גדול, יש בו מיטת קומותיים אחת ומיטה רגילה, המיטות עשויות מברזל ויש עליהם מזרנים, מיטות פנימייה טיפוסיות. במרכז החדר יש שטיח ורוד פרוותי ועל הקיר שמול הדלת יש חלון בינוני ועם וילון שתואם לשטיח הוורוד. יש גם ארון קבוע בקיר מול החלון.
"צודקת לגמרי." על המיטה היחידה יושבת נערה שנראית בגילי, השיער שלה בצבע חום קצר והיא בדיוק באמצע למרוח לק כחול על אצבעות רגליה.
"בכל מקרה," אומרת רוצי ומחווה בידיה לכיווני כאילו כאילו אני איזה מוצר חדשני בערוץ הקניות. "זו השותפה החדשה שלך ושל לורין…" היא סורקת את החדר לרגע. "איפה היא באמת?" שאלה.
"את מכירה את לורי, היא בטח באחת הריצות שלה או משהו," עונה ליהי בחצי חיוך.
"כן בטח, רצה עם עדן… או שהם באיזה פיקניק רומנטי בספרייה," רוצי צוחקת צחוק מתגלגל ואמיתי שבטוח רגע מדביק גם את ליהי. "בכל מקרה כשהיא תחזור תומרי לה שדווינה אוצה לדבר איתה ו…" היא מבטיחה בי שוב. "תשמרי על אפריל ותעזרי לה בכל מה שהיא תצטרך." היא מביטה בי, כמעט מחבקת אותי ופתאום אני לא רוצה שהיא תלך ותשאיר אותי שוב לבדי.
"בהצלחה אפריל." היא מחייכת עליי חיוך בוגר, משהו בעיניה אומר לי שהיא עברה לא מעט בחייה אבל נראה כאילו החוויות הן לאו דווקא רעות.
אני מהנהנת והיא עוזבת את החדר הנפנוף שלום אחרון לליהי.
"נראה לי שאנחנו שותפות עכשיו." ליהי מחייכת וקמה ממיטתה לכיווני.
אני מנסה לחייך, כל כך מנסה, אבל זה פשוט לא מצליח. "אני מצטערת," אני מרגישה צורך להתנצל. "אני פשוט עדיין לא מעכלת את כל מה שקורה פה, את יכולה להסביר לי את כל מה שאני צריכה לדעת מחר בבוקר?" היא מתיישבת בתשישות על המיטה בתחתונה.
"קודם כל זו המיטה של לורין, ודבר שני, אין בעיה, נדבר על הכל מחר. את יכולה ללכת לישון עכשיו אם את רוצה אני אכבה את האור." היא מחייכת בחביבות.
אני מחייכת אליה, חיוך אמיתי הפעם ועולה למיטה העליונה, זה היה יום קשה ומחר יהיה אפילו קשה יותר.
המיטה לא מוצעת אבל אני ישנה עליה בכל זאת, אני יסדר את הכל מחר, ליהי מכבה את האור ואני שומעת דלת נטרקת.
אני עוצמת את עיניי ונרדמת מיד.