אפריל

פרק 1:
הם רודפים אחריי. אני לא מספיקה לברוח. אני מרגישה את הנשימות שלהם על העורף שלי. הוא תופס אותי. הם מקיפים אותי במעגל. הוא עומד לשלוף אותו… ואז – אני מתעוררת.

"אפריל! קומי! היום את צריכה להכין את העבודה בהיסטוריה! ואני מקווה שאת לא ממשיכה לקרוא את הבלוג הזה על סיפורי הזומבים כי זה מאוד לא חינוכי!"שמעתי את אמא קוראת לי מהמטבח. נזכרתי שאני צריכה לעשות היום את העבודה בהיסטוריה. "טוב, בסדר, בסדר, אני קמה…" מילמלתי בעייפות. הסתכלתי על השעון. היה אז 6 בבוקר. כבר שכחתי שכשיש לי עבודה להגיש אמא לא מוותרת ומעירה אותי מוקדם. רציתי לישון אבל לא הצלחתי. הגעתי להחלטה שאני צריכה לקום. אז קמתי. לבשתי את החולצה הכתומה והג'ינס הקצר, קלעתי צמה וירדתי במדרגות. "בוקר טוב!" אמרה אמא בסינר מטבח וחייכה אליי. "בוקר", השבתי לה. מרוב העייפות לא שמתי לב למה שקורה על השולחן ואמא עשתה פרצוף מרוגז. "כן? מה קרה הפעם?" השבתי באוטומטיות למראה הפרצוף שאמא עשתה. "נראה לי שלא שמת לב לכמה שהשקעתי בשבילך היום!" היא אמרה וחזרה להקפיץ פנקייקים במחבת. " מה עשיתי?" עשיתי פרצוף תמה וליקקתי את סירופ המייפל שיצקתי לאצבעי. "תגידי, את עושה את עצמך או מה? את באמת לא יודעת מה יש היום?" היא השיבה לי ברוגז. ניסיתי לחשוב מה יש היום, אבל לא עלה לי שום דבר מיוחד. סתם יום שבת רגיל. "נו? אז מה יש היום? אני באמת לא מבינה מה את רוצה," אמרתי לה. פתחתי את המקרר וחיפשתי את פנקייק התות שאמא מכינה לי מופרד. ואז מצאתי אותו. רק שהפעם היו עליו קצפות, שוקולדים, וכיתוב גדול היה עליו. הוצאתי את הפנקייק ממקרר וקראתי.'יום הולדת 13 לאפריל!'. סגרתי את דלת המקרר והסתכלתי לעבר אמא. " לא… היום זה יום ההולדת שלי?" אמא חייכה ופתאום חבורה של אנשים קפצה מאיפשהו מתחת לשולחן וחבקה אותי. בין כל האנשים זיהיתי את אבא, מייסון- אחי הבוגר, ואת חברתי הטובה פייפר מחייכת ומנופפת לעברי. כשכל האנשים התפזרו לשאר חלקי הבית, בעיקר לסלון כדי לטעום את המלבי המפורסם של אמא שלי, פייפר באה אליי ושלפה קופסה בינונית עטופה בנייר צבעוני. "מזל טוב! אז איך בינתיים מתקדמת יום ההולדת שלך? נהנית?" היא שואלת אותי. "כייפית. תודה על המתנה!" השבתי לה. בפנים היה תליון כסוף. "השקעת בי!" חייכתי לעברה. "כן. גם לי יש אחד כזה וחשבתי שאולי תרצי גם. ושאלתי את אמא שלך אם אנחנו יכולות ללכת ולעשות כיף וכשנחזור נאכל עם כולם." היא אמרה לי כשהיא מצביעה על מייסון ששם קצפת באף ורוקד תוך כדי. בעודה צוחקת, שאלתי,"על מה חשבת?" "הסרט 'שודדי האוצר הגנוב 2'?" היא שאלה אותי. "הקולנוע, אנחנו בדרך אלייך!" אמרתי לה, ובעודנו צוחקות יצאנו מפתח הבית.
*****
אני לא ממש זכרתי מה היה בסרט, ופשוט התעוררתי בתוך הבית שלי. "רגע, נראה לי שהיא מתעוררת!" שמעתי קול. "טוב מהר! אה, מייסון, תביא לה מים!" שמעתי קול נוסף ברקע. פתחתי את עיניי באיטיות. "אה….." מילמלתי."מה קרה לי? מי אתם? איפה אני?" שאלתי את כל האנשים הסובבים אותי. לא הבנתי מה קורה שכולם מתוחים ומסתכלים על כל תזוזה שלי. "מה קרה?" שאלתי בשקט. גברת בסינר מטבח רכנה אליי וליטפה את שיערי. "חמודה? הכל בסדר?" היא שאלה אותי ברוך. "מי את?" שאלתי אותה. "מה קורה פה?" נבהלתי לרגע. נערה ג'ינג'ית הסתכלה אליי בחיוך קל. "רגע… אני חושבת שהבנתי…." היא אמרה ורכנה גם היא אליי. "סליחה? את יכולה לענות לי על שאלה אחת? אני מבטיחה שאחרי זה אנחנו נסביר לך הכל. טוב?" היא שאלה אותי. הנהנתי אליי ואמרתי, "מה את צריכה לשאול אותי?" היא הסתכלה אליי טוב טוב ואמרה, "את מכירה מישהו מאיתנו? את יודעת איך קוראים לי?" הרהרתי לרגע. ניסיתי לחפש את הפרצוף שהיה כל כך מוכר לי. אבל לא הצלחתי להיזכר."אני לא יודעת." עניתי לה בהיסוס. "טוב, צריך לקחת אותה לבית חולים.אני אסביר לך בדרך מה קרה". ענתה לי הנערה הג'ינג'ית. האישה עם הסינר הובילה אותי לאוטו אדום שהיה בחניה. במהלך הנסיעה הנערה הג'ינג'ית הסבירה לי הכל. "טוב, תקשיבי. את איבדת את הזיכרון. אז עכשיו אני אצטרך להסביר לך הכל. תנסי להבין. לפחות חלק. לך קוראים אפריל הלוון. האישה עם הסינר והגבר הם ההורים שלך. עד לכאן הבנת?" היא שאלה אותי. הנהנתי שוב והיא המשיכה, "לי קוראים פייפר ואנחנו החברות הכי טובות. יש לך אח שיותר גדול ממך וקוראים לו מייסון. היום היה לך יום הולדת, וההורים שלך," היא הצביעה על הזוג שישב בקדמת האוטו, "ארגנו לך מסיבת הפתעה. הבאתי לך אפילו מתנה שאהבת." היא שלחה את היד שלה לכיס שלי ושלפה תליון עגול. גם הוא היה מוכר לי. שמתי לב לנצנוץ של דמעות בעיניה של הנערה שכנראה נקראה פייפר."את לא צריכה לבכות. אולי אני לא זוכרת, אבל היינו החברות הכי טובות. אז מה? תזכירי לי את כל הדברים שאני צריכה לדעת, ונחזור להיות כמו פעם. טוב, לא בדיוק, כי אם תצחקי על משהו שקרה בעבר ולא סיפרת לי אז תצטרכי להסביר לי אבל חוץ מזה הכל יהיה כמו קודם." עודדתי אותה בחיוך קל, והיא המשיכה," השנה את בת 13, ואת הילדה הכי חכמה בכיתה. אה, כן, את נולדת בקיץ, ואין לימודים, וזה מזל, כי לא דחוף ללמד אותך את כל השמות של המורים והילדים בכיתה…."ושתינו צחקנו.היא המשיכה לספר לי את כל הדברים שעברו ושקרו לי, עד שידעתי ושיננתי את הכל. לא היה קשה להתרגל לבית שלי. פייפר נשארה לישון אצלי והיא הסבירה לי עוד דברים. "ובכיתה ב', אהבת איזה ילד מהכיתה המקבילה, ושכנעת אותי לזרוק עליו תפוז כדי שיסתובב אליך כי את לא היית מסוגלת…" כל הלילה דיברנו וזכרתי הכל. טוב, כמעט הכל – חוץ מאת הסרט. התעלפתי ישר בכניסה. כשקמנו בבוקר אימא שוב הכינה פנקייקים, ולי עם תות, כי לא זכיתי לזכור ולהיות ביום ההולדת שלי. נו, טוב, לפחות חלקית. החיים במשפחת הלוון נראו שוב שקטים, עד שאני ופייפר קפצנו לבריכה האחורית בצרחות ובצחוק. אבל אז…ראיתי אותו.