Moon Llight
פרק חסר תועלת, אני יודעת.

אקדמיית סנט אגנס- פרק חמישי: החקירה

Moon Llight 26/09/2014 828 צפיות 5 תגובות
פרק חסר תועלת, אני יודעת.

"אני לא אומרת לך כלום."
"באמת, אנחנו לא רשעים מרושעים, מיס רוג'רס. מה את חושבת שהמטרה של כל זה?"
אני משלבת את ידי על חזי. "להכניס את כולנו לג'ובי."
"ג'ובי?"
"מוסד לעבריינים צעירים. תגידי, את בכלל חוקרת נוער מוסמכת?"
החוקרת בולעת את רוקה.
"כמו שחשבתי." אני אומרת. "אני מתחת לגיל ארבע-עשרה, זו החובה החוקית שלכם לספק חוקר נוער."
"נו באמת, אוולין, זה באמת כל כך משנה לך? יש לנו חוקר נוער אחד בתחנה הזאת, והוא מדבר עם הצעיר מבינכם. שתינו יודעות שאת תעשי חיים קשים לכל אחד מהאנשים שלנו בדיוק באותה המידה."
"יש כאן הפרה של זכוית הילד!" אני צועקת לכיוון של הדלת, אל מי שזה לא יהיה שאחראי עליה. "הצילו! הי! ניצול של מעמדי החלוש בתור קטינה חסרת אונים!"
"אוולין! בבקשה ממ-"
הדלת נפתחת, ובה עומד גבר גבוה, רחב, וכסוף-שיער.
לעזאזל, הוא מפחיד.
"מרי-אן," הוא אומר לחוקרת. "צפיתי בחקירה שלך, אני אמשיך מכאן."
היא קמה ויוצאת מהחדר, הוא מתיישב בכיסא שלה.
"אני חוקר נוער מוסמך. עכשיו, כששום זכות שלך לא מופרת, את מוכנה לספר לי מה קרה? אל תתרחי להתחיל מההתחלה, אני שמעתי את הכל עד עכשיו."
אני בולעת את רוקי.
"באמת?" הקול שלי יוצא בתור צפצוף חלוש. עיני הקרח שלו ננעצות בי. "באמת."
"טרוור ישן בחדר שלנו באותו לילה, אני לא ממש יודעת למה. מידי פעם הוא בא אלי כשהיה לו איזה סיוט, אבל באותו לילה במקום להיכנס לחדר של טוני ובלייק הוא פשוט נעמד ליד הדלת שלנו וחיכה עד שאני אגיד אם הוא יכול להיכנס. אז נתתי לו."
"למה?" החוקר שואל.
"מה זאת אומרת?"
"למה נתת לו להיכנס?"
"אני- אני לא יודעת- לא נרא-"
"מיס רוג'רס," הוא אמר. "את בטוחה במה שאת אומרת?"
"נתתי לו לישון אצלנו בחדר, זה לא כזה עניין גדול!"
"כל חור בסיפור שלך הוא עיניין גדול."
"מה?" אני קוראת בלבול, יצא לי להיחקר כבר פעם או פעמיים, אבל האיש הזה כל כך מוזר…
"תמשיכי לדבר, בלי שקרים."
אני בולעת את רוקי שוב, "נתתי לו להיכנס, לא חשבתי על להגיד לו לא. לא הייתה לי שום סיבה להגיד לו לא. לפחות לא אז. איך יכולתי לדעת שמתיוס יתחרפן דווקא בלילה הזה? הוא התחרפן בצורה כל כך רנדומלית. זאת אומרת, תמיד לפני זה יש קטעים כאלה בהם הוא יותר נמרץ או פחות נמרץ, אבל זה קורה בערך שישים אחוז מהזמן. לפעמים זה מתפתח להתחרפנות על ולפעמים זה עובר בשלום.
אז באותו לילה מתיוס היה ממש ממש נמרץ, קלטתי שאולי הוא במצב טרום-התחרפנות ממש יותר מידי מאוחר, בשעה שתים-עשרה וחצי, כשהוא לא הסכים לכבות את המוזיקה, או את האור.
"נו באמת, מתיוס, אתה אמרת לכולם ללכת לישון נורמלי!" קראתי. טרוור כבר היה במיטה, כמוני כמוהו. אבל מתיוס נשאר ליד השולחן שלו ובנה והתעסק עם משהו.
"זה לא כלל אותי," הוא אמר בלי להרים את מבטו. "אני לא יכולתי להיות פחות עייף."
גלגלתי את עיני. "אבל אני וביפג'י כן עייפים!"
"אז תישנו או משהו." לא נשמע שהוא נורא בטוח במה זה בדיוק לישון.
"אנחנו מנסים, זה קצת קשה, כי האור דלוק! וגם המוזיקה המזורגגת הזאת שלך!"
הוא לא עצר את שיר הרוק היפני שהתנגן ברקע. "חייב מוזיקה כדי לעבוד," הוא אמר, כאילו זה הדבר הכי היגיוני בעולם. "קשה מידי להתרכז בלעדיה,"
הוא דיבר במהירות על, מהר כל כך שהמילים נבלעו, ואז ידעתי שמשהו רע הולך לקרות כאן.
"מתיוס, בשם כל מה שטוב בעולם הזה, לך לישון."
"אני לא עייף!" הוא צרח משום מקום, והסתכל עלי בעיניים האפורות המעוננות שלו, אחרי שנייה הוא חזר לעבוד. "תשתקי רוג'רס, פשוט תשתקי, אני על סף של משהו גדול כאן, אני בטוח בזה. יש לי את המנגנון כבר כמעט מוכן ואני רק צריך להלחים הכל ביחד ולחבר את המעגלים שיפעילו הכל ואז את הבית סוללות ואולי לא בית סוללות כי אף פעם אין לי מספיק ונגמרו השלטים לקחת אבל אני יכול להביא מהחדר מורים ולעשות עיניים לגוס גוס אבל איימן אוהבת אותי יותר ממנו כי אז אני אדבר… ויש לי איזה משהו של… אני צריך… כי…"
נראה שהריכוז שלו פשוט חזר לעבודה, הוא שכח שאנחנו שם.
"מתיוס!" צעקתי, "מתיוס! תפסיק את החרא הזה כבר!"
הוא הרים את מבטו אלי, העיניים שלו בערו. "תסתמי את הפה שלך! פשוט תסתמי את הפה! די כבר לדבר! את לא יודעת מתי מישהו מנסה לעבוד?! אין שום דבר בתוך הראש הג'ינג'י המזורגג שלך?! די!"
נשמעה יפחה מכיוון מיטתו של טרוור.
"גם אתה! תסתום את הפה! יא שני מטר של שומן בלי שכל! אתה יודע מה היו עושים לנמושה כמוך במקום שממנו אני באתי?! היו אוכלים אותך חי! והיה להם המון מה לאכול! חתיכת דוב מזורגג! כל היום אתה מתבכיין כמו תינוק מפונק! רואים שבחיים שלך לא יצאת מתחת לחצאית את האמא הפרה שלך! אחרת היית חוטף קצת מכות! ואולי היה לך טיפונת אופי משלך!"
טרוור התייפח ללא שליטה.
"כן, כי רואים איזה חסד הן עשו איתך!" צעקתי עליו בחזרה, למשוך את האש.
ידעתי מה השלב הבא, תכף הוא יתחיל עם ההתרגשות הטובה שלו. תכננתי להרגיע את טרוור ולשלוח אותו לחדר שלו, ופשוט לקוות שעד מחר בבוקר מתיוס ירגע קצת.
אבל הוא הגיב לההערה הזאת בהרבה יותר זעם משחשבתי שהוא יגיב.
"חתיכת בת ₪&+@ מזורגגת! לכי #&@%&*? עם האבא ה#&%@+ שלך! יא מפגרת מ÷°€₪&!" ואז הוא הפסיק עם הקללות, ופשוט ניסה להכאיב. "אני לא יודע מה עבר לסבא המזורגג שלך בראש! מה הלוגאן המקסים הזה שלך חשב! את כלבה מטומטמת בלי אופי שחושבת את עצמה יפה! כאילו שמישהו בכלל יסתכל עליך! פקה פקה פקה כל היום! בחיים את לא סותמת את הפה! כבר שנים אני מנסה להיפטר ממך! נראה לך שאני שם עליך?! אף אחד לא מחבב אותך! כולם חושבים שאת כלבה נודניקית מזורגגת! ואת זה את יודעת! אבל מה שאת צריכה להכניס לעצמך לראש זה שאני לא סובל אותך! יש לך כישורים שאני צריך! ככה זה התחיל! הסיבה היחידה שאני שומר אותך בסביבה היא למקרה שאני אזדקק להם שוב!"
היה לי גוש גדול וחונק בגרון, ידעתי שאני אוכל להוציא אותו רק בצרחה או ביפחה.
"באמת?!" שאלתי, "כי זה לא נראה ככה במאתיים פעם שחילצתי אותך ממעגל של איזה עשרה ילדים מבוגרים ממך בתשע שנים שבעטו לך בגב או בבטן או בראש!" ידעתי שטרוור היה שם, ידעתי שזה משפיל ונורא וג'ייסוני להחריד, אבל לא היה לי אכפת. נמאס לי לספוג. "בכל הפעמים שחטפת מכל העולם ואחותו מכות רצח נראה שדי רצית אותי שם! כשפיזרתי את כל הילדים האלו שעיצבנת והשתמשתי בשם של לוגאן כדי למנוע ממך להידקר או לחטוף כל כך חזק שהאף שלך ישקע לתוך הראש! אז זה לא היה נדמה כאילו אתה מנסה להיפטר ממני! בכל הפעמים האלו שחטפתי בשבילך! בכל הפעמים שחיפיתי עליך! בכל הפעמים שהבאתי קרח ומשחה ותחבושות מהבית שלי כדי שאבא שלך לא ידע שכיסחו לך את הצורה! עוד הפעם!"
ג'ייסון, בלי להסתכל עלי, הפסיק לעבוד, הניח את המברגים במקומם בדממה, כיבה את המוזיקה, ועלה למיטה שלו. רגע לפני שהוא נרדם, הוא לחש דבר אחד:
"זה לא היה נראה כאילו את מנסה להיפטר ממני אחרי שלוגאן מת."

"ביום מותי."
"יום מותך עלול להתקרב מאוד אם לא תשתף פעולה, לא חסרות סיבות למות במקומות אליהם אנשים כמוך מגיעים בסוף."
"אני יודע את זה יותר טוב ממך, תאמין לי. מנת יתר, רצח על רקע פלילי, אחי התינוק נפל דווקא מדלקת קרום המוח, היית מאמין? במאה העשרים ואחת, בדטרויט."
"מתאים לבחור כמוך לבוא מדטריוט."
"יכול מאוד להיות."
"לא נראה שזה מטריד אותך כל כך." החוקר אומר בעצבנות קלה.
"אתה תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה מזה כדי להטריד אותי. אני יודע שאני בא מחרא עיר, לא אכפת לי. אני לא אמות ממנת יתר, אתה יכול למחוק את זה מהרשימה."
"אתה דווקא נראה לי כמו מישהו שימצא את עצמו בגיל ארבעים בלי גג מעל הראש, מברגי שענים, או ורידים טובים."
"ואתה נראה לי כמו מישהו שימצא את עצמו בגיל חמישים וחמש בלי שמחת חיים, דרך לשבור את השגרה, או סיבה לקום מהמיטה בבוקר."
"אני בן שישים ושתיים."
"בדיוק."
החוקר מצמצם את עיניו הכהות, אני מחייך את החיוך הכי ממזרי שלי.
"אתה מנסה להסיח את דעתי מהחקירה, נכון?"
"לא אמרתי כזה דבר."
"אתה במעצר, בתחנת משטרה, עם אישום בהסתה והריגה מעל הראש. אולי כדאי שתתחיל לקחת את הדברים ברצינות?"
אני מצקצק בלשוני. "אין שום אישום מעל הראש שלי, פיל. אני מהמח"ה."
"מח"ה?"
"המחלקה לחינוך הגנתי. הפרופסור הוציא אותי מפנמייה צבאית אליה הוכנסתי בצו בית משפט, אתה חושב שיתנו לך לזרוק אותי חזרה באיזה ג'ובי עלוב כל כך בקלות?"
"אני חושב שבית המשפט העליון יוכל להכניס אותך למוסד לעבריינים צעירים, כן. רק שתדע, כרגע, מישהו מדבר בטלפון עם ראש האף.בי.איי, והשם שלך עולה לא מעט. מספרים למנהיג של הרשות הפדרלית על כל מעלילך, ומה שהוא שומע לא מוצא חן בעיניו."
"זה נשמע כמו חוסר צדק נורא," אני אומר, ברור לי שאני נשמע יותר צעיר ממה שאני באמת. "איך אתם יכולים לספר לג'יימס קומי עלי, ולצפות ממנו לגבש דעה מוצקה, ואולי להכריע את גורלי, בלי שאני אפילו אוכל לדבר איתו?"
"אתה לא הולך לדבר עם ראש האף.בי.אי, מר מתיוס. אני מקווה שזה ברור לך."
"כל מהלך חיי עלול להיקבע עכשיו, אם אני אוכל לעזור לארץ שלי, המקום בו נולדתי וגדלתי, המקום בו כל האנשים שאני אוהב נולדו וגדלו, או אם אני אבלה את ארבע השנים הקרובות בעוצרים ודקירות ומספריים מוברחים שמתמשים בהם כדי לחתוך גרונות. אמרתי שאני לא מפחד למות מוקדם אבל… אני… אני כן. אני לא רוצה למות, בטח שלא להידקר בזמן שאני ישן… בבקשה… לפחות תתנו לי להסביר את עצמי…"
"הוא איש מאוד עסוק."
"אבל כבר יש לכם אותו על הקו, לא?"
"אתה לא יכול לדבר בטלפון עם ג'יימס קומי."
"איזה נזק אני אוכל לעשות?"
"הוא מאוד מאוד מאוד עסוק."
"אז אתה אומר לי שלראש האף.בי.אי אין חמש-עשרה שניות בשביל ילד שחשב כל החיים שלו שהוא יכול ליצור רק רע, ואז גילה שאולי בכל זאת היעוד שלו הוא לא ליצור סבל כמו שכולם אמרו לו, אלא לעזור, אפילו בטיפונת, להגן על הארץ שלו?"
"אה- אני לא-"
"פשוט… פשוט תשאל אותו, אוקי? תשאל אותו שנייה אחת ותגיד לו מה שאני אמרתי לך, תשאל אם הוא מוכן לפחות להקשיב למה שיש לי להגיד. זה לא יקח יותר משלושים שניות, אני מבטיח. רק… תגיד לו, בבקשה."
ג'יימס קומי לא יכול להרשות לעצמו לסרב, הוא לא יכול להגיד לא לילד מהמחלקה לחינוך הגנתי שרוצה לדבר איתו במשך חצי דקה. הוא לא יכול לפתח תדמית אכזרית עד כדי כך.
אחרי דקה או שתיים, פיל נכנס עם שפורפרת טלפון שחורה בידו.
"שלושים שניות." הוא לוחש, ונותן לי את הטלפון.
"הלו?" שואל הקול בצד השני של הטלפון.
"הלו?"
"מדבר ג'יימס קומי."
"אוי, תודה לאל." אני אומר. "אתה יכול לעזור לי, נכון? אני חושב שאתה הבן אדם האחרון שיכול, לא התכוונתי לפגוע באף אחד, אתה חייב להאמין לי, לא דימיינתי שאנשים יפצעו, לא חשבתי לעצמי… לא חשבתי לעצמי שאחד החברים שלי ימות, רק רציתי לעשות משהו טוב, בבקשה, אתה חייב להאמין לי!… אני… אני כל כך מצטער, כל כך כל כך מצטער… אני לא רוצה ללכת לכלא, עד שהצלחתי לצאת משם… אני לא רוצה לחזור לכלא או לפנמייה צבאית או לדטרויט, בבקשה ממך, אתה מחליט על הכל, נכון? א- אני אנ- אני לא-" הדמעות ממלאות את הגרון שלי. "אני לא התכוונתי לפגוע באף אחד!" ואני נותן להן לצאת, ביפחה חנוקה.
"באמת שלא! רק רציתי לעשות משהו טוב! משהו טוב אחד, פעם אחת…"
"הי, אוליבר, נכון?"
"ג'- ג'ייסון, ק- קו- ראים לי ג'ייסון מתיוס."
"ג'ייסון, תירגע, הכל יהיה בסדר."
"לא התכוונתי לעשות משהו רע…"
"זה בסדר."
פיל לוקח את הטלפון מהיד שלי, ולפני שהוא יוצא אני שומע את הצעקה של ג'יימס קומי מהצד השני של הארץ,
"אתה צוחק עלי?! הוא רק ילדון אומלל!"
ואני יודע, שהפעם ממש התעלתי על עצמי.

"באותו בוקר קמתי מוקדם, אני מניח שהשעה הייתה חמש.
ג'ייסון ישב ליד השולחן שלו, בלי פופ יפני ובלי טיקים של התרגשות. פשוט ישב, והרכיב משהו. זאת אומרת, ג'ייסון תמיד הרכיב משהו, אבל הפעם הוא עשה את זה בעדינות, ולאט, לא כאילו הוא תוקף את החלקים, כאילו הוא מטפל בהם.
הוא הסתכל אלי, עיני הענן שלו היו נפוחות, לא יכולתי להחליט אם מעייפות או מבכי. שמעתי את המילים שלו מאתמול מהדהדות לי בתוך הראש, והתכווצתי.
"טרוור…" הוא לחש. "בבקשה אל תשנא אותי."
הרמתי את מבטי. הוא נשמע אחרת, מפוחד, עדין, אמיתי.
"אני כל כך מצטער, אין לי מושג מה עבר עלי, זה קורה לי, פתאום אני כל כך מרושע ואני אומר דברים שאני לא מתכוון אליהם, כאילו פתאום מישהו אחר נמצא בתוך הגוף שלי, אני כל כך מצטער… זה לא מי שאני באמת, אני נשבע, לוגאן… לוגאן היה האח הגדול שלה, והוא מת, והיא בחיים לא תסלח לי, כי השתמשתי בזה נגדה, וזה היה כל כך מרושע… אבל זה לא הייתי אני, אתה חייב להאמין לי! בחיים לא הייתי אומר לך כאלה דברים על המבנה שלך… אני יודע איך זה מרגיש כשיש בך איזה פרט פיזי נוראי שגורם לאנשים לזלזל בכל מילה שיוצאת לך מהפה, כשמנצלים נגדך משהו שאין לך דרך לשנות…"
פתאום הבנתי את מה שהוא עשה אחרי שצחקתי על הגובה שלו. תהיתי אם גם הרגע ההוא בקפיטריה, כשהוא כמעט נעץ סכין ביד שלי, היה כמו אתמול בלילה, אם הצחוק הנבוך שהוא השמיע אחר כך היה נסיון לפצות על הדבר הנורא שהוא ידע שקרה.
"אני כל כך מצטער טרוור, יותר מצטער ממה שאני מסוגל להגיד במילים. זה נורא, אני יודע, אבל אני לא שולט בזה, ואני יודע שזה לא הוגן, שאסור לי להוציא את זה עליך ועל רוג'רס, אני יודע שאסור לי להוציא את זה על אף אחד, וכל פעם אני מתעורר ואני מבין מה עשיתי וכל העולם כועס עלי אבל אני כועס על עצמי פי מאה ואין לי דרך לעצור את זה כי זה קורה ואני מבין שזה קרה רק אחרי שהכאבתי לכל האנשים שאכפת לי מהם, לא משנה מה אני עושה, בסוף זה נגמר בזה שכל מי שקרוב אלי נפגע." הוא הניח את מה שהוא התעסק בו על השולחן, זה היה פרח מתכת עדין כל כך שלא האמנתי שידיים אנושיות הכינו אותו. "המשפחה שלי, החברים שלי, בסוף רק היא נשארה." הוא הסתכל על אווה ששכבה על מיטתה בגבה אלינו. השמיכה כיסתה אותה עד האוזניים, "ואני אמרתי שאני לא צריך אותה. שהיא לא באמת חברה שלי. שהסיבה היחידה שאנחנו עדיין מדברים היא בגלל שיש לה מוח עם מקום בלתי מוגבל." הוא עטף את פרח המתכת במתלית מוכתמת בשמן מכונות. "כל פעם מחדש, אני עושה משהו נורא והיא סופגת את המכה. אני גונב רכיבים מגלאי עשן, היא חוטפת צרחות מרס"רים. אני מקלל כנופיה של עשרה אנשים, היא נקלעת לקטטה. אני מארגן פשע ממדרגה ראשונה, היא נשלחת למוסד לעבריינים צעירים." הוא לקח את הפרח העטוף, ושם אותו על השולחן שלה. ראיתי את הדמעות שהרטיבו את הלחיים שלו.
"אני מאבד את העשתונות לגמרי, היא חולמת על האח המת שלה."
קמתי מהמיטה, וחיבקתי אותו. הוא לא ממש חיבק אותי בחזרה, אבל גם לא סילק את הידיים שלי ממנו.
"אני תמיד נותן לה משהו אחר כך, מתנה קטנה, הכי יפה שאני יכול ליצור, והיא תמיד מוקסמת מזה, אבל זה לא מספיק, אני יודע שזה לא מספיק גם אם היא חושבת שכן, אני יודע שכל פעם שהיא מאבדת משהו בגללי זה עוד קש, עוד קש אחד על הגב של הגמל, ואני יודע שיום אחד הגב שלו ישבר, ואני כל כך מפחד מזה… כי אז לא יהיה מי שיעזור לי, לא יהיה מי שיספוג את המכה ביחד איתי. אני אשאר לבד לגמרי… אני אהיה בן אדם שהבריח את כל מי שאי פעם דאג לו, או האמין בו, או אהב אותו…"
הדמעות של ג'ייסון אוליבר מתיוס, החזק, הכריזמטי, שקראו לו גם פסיכו וגם ג'ייסון לב הארי, הנער שהכיר הכל וחשב על כל תרחיש, שידע בדיוק מה להגיד לכל אחד מאיתנו כדי להלהיב אותו, שעמד להציל את החיים שלי יותר מפעם אחת, שיכל להמציא אחד-עשר שמות מזויפים בלי אפילו לחשוב, שהבין וידע וחשב ומצא ועשה ואמר הכל, הדמעות של הנער הזה הרטיבו את החולצה שלי.
"אני לא חושב שהגב של הגמל עומד להישבר," אמרתי. "אם היא יודעת כמה אתה מצטער, אם היא יודעת שאתה בוכה בחמש לפנות בוקר. אם אתה שואל אותי, כל פרח מתכת כזה מסלק לפחות עשרה קילוגרמים של קש." ג'ייסון משך באפו. "חוץ מזה," אמרתי. "אווה היא לא היחידה שנשארה, אני יודע בוודאות שיש לך לפחות עוד חבר אחד."
"איך אתה יכול לקרוא לי חבר שלך? אחרי מה שאמרתי לך אתמול?" הוא שאל, והתרחק ממני. עיניו האפורות נראו כחולות יותר כשהוא בכה.
"אבא שלי היה אומר שמה שבאמת קובע איך יהיה השבוע שלך זה ראשון בבוקר, לא שבת בערב."
"זה מאוד מטאפורי." ג'ייסון ציין, הקול שלו עדיין רעד קצת, אבל לא אמרתי שום דבר על זה. "אלא אם כן הוא אמר את זה כדי לשכנע אותך שזה לא משנה אם תאכל ממתקים לארוחת ערב ביום שבת, ואז זה די מילולי."
"עכשיו חזרת לעצמך."
"אני די מחבב את עצמי."
"נהדר, כי גם אני די מחבב אותך."
"אז רק נשכנע את גוס-גוס, וכולם יהיו מרוצים."
צחקתי די הרבה, לא בגלל שהבדיחה ממש הצחיקה אותי כמו בגלל שג'ייסון סיפר אותה.
אז ג'ייסון אמר שאם כבר מדברים על גוס-גוס, הוא ממש יתעצבן אם נירדם בשיעור מתמטיקה, ואז שנינו חזרנו לישון.
כשכבתי במיטה עם עיניים עצומות תהיתי, אדם טרוור יאנג מהבית ספר הקודם שלי, שלבש את המשקפיים כל יום למרות שהרופא אמר שהוא לא ממש ממש צריך, היה עושה כזה דבר? לא, הוא היה שותק ומעמיד פנים שג'ייסון לא אמר כלום, כי הוא נבוך וזה חדש לו והוא לא קרא בשום מקום מה עושים כשחבר שלך מספר לך שהוא מפחד להבריח את כל מי שאי פעם אהב אותו. אז אדם טרוור יאנג ששם משקפיים שהוא היה צריך רק כדי להבדיל בין ב' לכ' באותיות הקטנות של שלט חוצות לא היה מחבק את ג'ייסון, והוא לעולם לא היה מבין את מי שהפך להיות, בלי שהוא ישים לב, אחד החברים הכי טובים שלו. הוא לא היה לומד משהו חשוב נורא חשוב על מישהי נורא חשובה. למעשה, הוא לא היה מבקש מאווה לישון בחדר הזה, כי זה נגד הכללים. הוא בהחלט לא היה מסכים לכל התוכנית הזאת, והוא לא היה חולם על לקחת את היומן של גריי בלאסלטווין ממדף הספרים של הפרופסור.
בלי לשים לב, הפכתי למישהו חדש. מישהו שהסקרנות שלו יותר חזקה מהפחד שלו. מישהו שלא מבלה את כל זמנו בלחשוב על 'למה?' אלא על 'למה לא?', מישהו שלא מאמין לכל מילה שאומרים לו רק בגלל שאמרו לו אותה, מישהו שמוכן לנסות דברים חדשים. כבר לא הייתי אדם יאנג, הייתי טרוור.
אני מחבב את טרוור."


תגובות (5)

האמת שההתחלה הייתה די לא ברורה, הניסוח לא תמיד היה נקי והיו כמה בעיות הגאה- ממליצה לעבור על זה שוב.
אבל בסה"כ אהבתי :)

28/09/2014 00:20

    אממ… בגרסה של אווה? כי אמורות להיות שם טעיות, בגלל שככה היא מדברת.
    לא יודעת, עברתי על זה די הרבה לפני שפרסמתי… את יכולה לנקוב במשהו ספציפי שלפחות אני אבין את מה בערך את מדברת?

    28/09/2014 00:23

    טוב אני הולכת להיות קצת מגעילה בבקשה תסלחי לי.

    בעיה ראשונה:
    "תשתקי רוג'רס, פשוט תשתקי, אני על סף משהו גדול כאן, אני בטוח בזה. *יש לי את המנגנון כבר כמעט מוכן (לתקן את הניסוח, ולהביא לזה הקשר בסוף- על איזה מנגנון מדובר?)* ואני רק צריך להלחים הכל ביחד ולחבר את המעגלים שיפעילו הכל *ואז את הבית סוללות ואולי לא בית סוללות כי אף פעם אין לי מספיק ונגמרו השלטים אבל אני יכול להביא מהחדר מורים ולעשות עיניים לגוס גוס אבל איימן אוהבת אותי יותא ממנו כי אז אני אדבר… (לתקן את הניסוח- משפט ממש לא ברור וקצת ארוך מידי, להוסיף סימני פיסוק)*

    בעיה שנייה:
    שימוש יתר במילה מזורגג.

    בעיה שלישית:
    "כל היום אתה מתבכיין כמו תינוק מפונק! *רואים שבחיים שלך לא יצאת מתחת לחצאית את האמא הפרה שלך! (אממ, מה?)* אחר היית חוטף מכות! *ואולי היה לך טיפונת אופי משלך! (יותר מידי סימני קריאה ולא נכון מבחינה תקנית לכתוב ואת האות ו אחרי סימן קריאה)*"

    בעיה רביעית:
    התיאור של לוגאן מפי ג'ייסון קצת שונה מהתיאור שאווה נותנת עליו- אחרי שמבינים שלוגאן הוא אחיה זה קצת לא תואם.

    בעיה חמישית:
    הקללות קצת מיותרות כאן, לדעתי.

    לא זוכרת אם היו עוד דברים ששמתי אליהם לב, אבל אם כן הם כנראה ממש לא משמעותיים. שוב מצטערת על הביקורת, אולי שעות לילה מאוחרות הופכות אותי למכשפה מפלצתית יותר משאני בדרך כלל.

    28/09/2014 01:20

    כל שגיאה בדיבור של ג'ייסון היא מכוונת, במאניה באופן ספיצפי ובדיבור באופן כללי. אם תשימי לב, גם ג'ייסון וגם אווה מדברים פעם בעילגות ופעם רגיל. בקשר לשגיאות האחרות אני אתקן

    28/09/2014 08:07

זה פרק ממש חמוד, ולדעתי זה דווקא הגיוני שג'ייסון מדבר ככה. התחלתי ממש לחבב אותו. והקטע של החקירות של אווה וג'ייסון ממש מגניב.
אני לא ממש הבחנתי בעוד שגיאות אז… המשך!

28/09/2014 16:21
29 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך