אקדמיית סנט אגנס- פרק ראשון: המכתב

מבחן הקבלה.
מבחן הקבלה למה? איפה? באיזה שעה?
זה שיגע אותי.
הנחתי שזאת מתיחה, הרי זאת חייבת להיות מתיחה. לא יכול להיות שבאמת ישלחו לי כזה מכתב מגונדר ומפונפן. וגם אם כן, לא הייתי מתקבל בכל מקרה. לא הכי משנה למה, אלא אם כן זאת תחרות חוסר טקט.
בלי לשים לב הגעתי לבית הספר שלי. "חטיבת הביניים על שם לינקולן" הייתה כנראה בית הספר הכי גרוע בברוקלין. אם לא בכל ארצות הברית. הוא היה מפוצץ באלימות, וגם בלא מעט 'חומרים אסורים'. ובתור ילד שמנמן בגובה מטר שבעים ושבע עם משקפיים חוויתי את "ההתנהגות הבעייתית" של הילדים ממקור ראשון.
מהרגע שנכנסתי בשער פשוט השפלתי את מבטי וכווצתי את כתפי שהיו רחבות מידי בכל מקרה. "הי דוביל'ה." מישהו צחקק, הלכתי קצת מהר יותר.
כן, אני זכיתי להרבה כנויים יצירתיים. חלק גדול מהם התייחסו לזה שהבטן השמנמנה שלי, הכתפיים הרחבות שלי, הגובה הרב שלי, והשיער שלי שצבעו ניתן לתאר אך ורק כ"חום דוב" נתנו לי מראה כללי של דובי ענקי. היה לי כישרון קסום להפיל כל דבר ולהתנגש בכל משקוף ולמעוד ולחטוף ולהיפצע בכל דרך אפשרית, מה שגם לא ממש תרם לפופולריות שלי.
פשוט נכנסתי לכיתת המדעים והתיישבתי במקומי בשולחן הכי אחורי.
שיעור מדעים היה גן העדן שלי. אפילו שכבר ידעתי את כל חוברת הלימוד בעל פה. במיוחד הכימיה, השתגעתי על זה.
לאט לאט הכיתה התמלאה, ואז הפעמון צלצל. המורה, מר דיילס, שירבט כמה דברים על הלוח ועבר להסביר על השיעור של היום. כמעט קפצתי במקום כשהוא הכריז שהיום נעסוק בכימיה, והתחיל לחלק מבחנות.
מר דיילס היה אדם שפשוט ישן בעמידה כל הזמן. הוא הלך מתוך שינה, דיבר מתוך שינה, לימד מתוך שינה. אפילו שהעיניים שלו היו פקוחות, והוא נראה ער, הוא ישן. המוח שלו עבד כל כך לאט לפעמים שזה פשוט הוציא אותי מדעתי. מעולם הוא לא הסכים לתת לי חומר קריאה נוסף או משהו, הייתי צריך למצוא את הספרים בעצמי. מה שהיה עוד יותר קשה כי אמא ממש לא התכוונה להסיע אותי לספריה. ואין לי ממש אפשריות אחרות.
מר דיילס אמר לנו לנסות לשאר מה יקרה שנערבב את שני החומרים, ובקושי נתן לנו מידע עליהם. אפילו לא דרגת בסיסות או חומצתיות או כלום. נאנחתי ובחנתי את שתי המבחנות, באחת היה חומר סגול תוסס, ובשנייה נוזל שקוף בעל ריח חזק.
הנוזל השקוף היה בבירור בסיסי מאוד, לפי הריח ושכבת האבנית הדקיקה בתחתית המבחנה. והנוזל הסגול בטח היה חומצי, לפי הריח.
באמת, הוא שואל מה יקרה עם נערבב חומצה ובסיס? למדתי את זה בכיתה אלף.
כתבתי במחברת מילה אחת, תסיסה. ומר דיילס פקד עלינו לערבב את החומרים ביחד.
כמו שחשבתי, הם יצרו קצף תוסס ובועות קטנות בצבע לילך. בזמן שכל השאר הוקסמו וניסו להבין איזה חומרים אלה היו (מים עם סודה לשתייה וקוקה-קולה עם צבע מאכל סגול. טוב שהוא לא נתן לנו סוכרית מנטה ומיץ ענבים מוגז.) אני הוצאתי את המכתב, אולי באור אחר אני אצליח לזהות איזה כתם או משהו שיצביע על מה קורה כאן.
"אדם יאנג!" מר דיילס צעק. הרמתי את ראשי והסתובבתי בבהלה, המרפק שלי פגע במשהו, ולקחו לי כמה שניות לצעוק ולהרים את הכלי עם הנוזל. אבל המכתב כבר היה רטוב לגמרי.
"מה הייתה ההשארה שלך בנוגע לתוצאות הניסוי?" הוא שאל, נאנחתי את התשובה וניסיתי לייבש את המכתב. ואז קרה אחד הדברים הכי מוזרים שראיתי בחיי.
"מזל טוב, פיצחת את תרכובת החומצה והבסיס הנדרשת כדי לחשוף את הדיו הנעלם. המבחן יתקיים ברחוב דיויס 135 מחר בשמונה בבוקר. בברכה, מנהל אקדמיית סנט אגנס: פרופ' גרייהאם בלאס."

ספרתי את השניות עד שבית הספר יגמר, ורצתי חזרה הביתה כדי להראות לאמא את המכתב ולקוות שהיא תסכים.
"אמא!" צעקתי ברגע שנכנסתי הביתה, ורצתי למטבח בדירתנו הקטנטונת ואפורת-הקירות. ושם היא עמדה, בחלוק בית ורוד ומרופט, עם ספל קפה בידיה ועיגולים שחורים מתחת לעיניה הירוקות-כהות.
"שקט אדם!" היא צעקה בלחישה. "אל תצרח."
שחכתי מההאנגאובר שבטח יש לה. תמיד יש לה.
אני הנחתי שהיא התעוררה לפני פחות מחצי שעה. מן הסתם, אתמול היא חזרה הביתה רק בשתיים בלילה.
"תראי, את לא תאמיני לזה." לחשתי בהתרגשות, והורדתי את התיק מגבי, מתחיל לחטט בו בחיפושים אחר המכתב המסתורי.
"כן כן, קיבלת מאה, אני נורא גאה." היא נאנחה. החיוך על פני הפך מעט מאולץ. "לא, תראי." אמרתי ודחפתי את המכתב לידיה. היא קימטה את מצחה ועימצה את עיניה. חטפתי את המשקפיים שלה מהשולחן וטמנתי אותם בידה. באנחה קולנית היא הניחה את כוס הקפה על השיש במטבח הקטן והרכיבה את המשקפיים שלה.
אמא יכלה להיות אישה יפיפייה, השיער החום-נחושת שלה, העיניים הירקות הכהות. הפנים הענוגות והחלקות שהיו לה פעם… אבל הדאגה הוסיפה קמטים למצחה, ושערה נהפך חסר חיות בשל ההזנחה הקשה שעבר. עיניה הכהות שבתמונות הישנות ברקו הפכו כבויות ועייפות. ולמרות שבפיקחותה היא לא אמרה את זה, ידעתי שהיא האשימה אותי בזה. הנטל של גידול ילד לבדה לקח את החיים הפרועים שפעם היו לה. לא שאני הפרעתי לה יותר מידי בלבלות בפאבים מפוקפקים כל הלילה.
"מה זה השטויות האלה אדם?" היא שאלה בעייפות וזרקה את המכתב על השולחן. "מבחן קבלה, מבחן קבלה למה?"
"בטח לאקדמיה הזאת. את לא מבינה? זה טוב! רוצים שאני אעשה איזה מבחן בשביל לראות אם אני טוב מספיק במשהו!" קראתי בהתרגשות, והרמתי את המכתב. "רחוב דיוויס זה לא רחוק מכאן! אני יכול ללכת ברגל."
"למה שהם ירצו דווקא אותך? טיפשון מגודל אחד." היא אמרה, והביטה בי בעיניים ריקות. "אני לא יודע." הודתי. "אבל מה זה משנה? הם רוצים אותי! השם שלי כתוב על המעטפה! עם השם האמצעי, אף אחד לא יודע על השם האמצעי!"
"אין לי כוח לזה אדם, אם אתה רוצה ללכת לך. אני לא הולכת להסיע אותך. וגם לא לשלם הון תועפות על איזה משהו טיפשי."
אז עשיתי כדבריה, הלכתי לחדר שלי ועשיתי שיעורי בית. וכשסיימתי עשיתי עוד כל מיני דברים רגילים שבני ארבע-עשרה עושים כדי לשעשע את עצמם, לקרוא, לשחק במחשב. אבל חשבתי רק על המבחן. וגם חלמתי עליו.

כשהשעון המעורר צלצל השעה הייתה שש וחצי.
זינקתי מהמיטה ונברתי בארון אחרי משהו מהודר ללבוש. משהו שלא משדר "אני גר בדירת שני חדרים מתחת לכביש ראשי בברוקלין".
בשבע וחצי יצאתי מהבית: נקי, מרוצה מעצמי, ולבוש בחולצת פסים עם צווארון והמכנסיים הכי נקיים שמצאתי. דאגתי שאמא תודיע לבית הספר שאני חולה, ואני מודה שדילגתי קצת בדרך לרחוב דיוויס.
זה היה רחוב ראשי למדי, היו בו כמה בנייני משרדים גבוהים וגדולים. אבל כשהגעתי לבניין מספר 135 מצאתי גורד שחקים גבוה מהאחרים. כל כך גבוה שהתקשתי לראות את הקצה שלו. הדלתות היו עשויות זכוכית והשקיפו אל לובי קטן ונקי. קימטתי את מצחי ונכנסתי פנימה. זה נראה כמו לובי של מרפאת שניים. הייתה שם מזכירה שחורת-שיער שישבה ליד שולחן נקי ומסודר בחדר לבן-הקירות.
"אני כל כך צמאה…" היא נאנחה בקול רם, ואז נראה שהיא הבחינה בי. "מי אתה?" היא שאלה בנימוס ענייני.
"אדם יאנג." אמרתי. "אדם טרוור יאנג, למען האמת." במחשבה שנייה החלטתי להוסיף גם את שמי האמצעי. המזכירה קימטה את מצחה. מיהרתי להוציע את המכתב מכיסי ולתת לה אותו. היא הביטה בו כמה רגעים ואז שוב בי.
"לקומה העשרים." היא אמרה והצביעה על המעלית.
מוזר.
לא הייתי אדם ספקן במיוחד, וגם לא אחד שמתווכח. לכן פשוט ניגשתי לשתי הדלתות הכסופות ולחצתי על הכפתור. למעלית לא לקח יותר מידי זמן להגיע, לחצתי על הכפתור של קומה עשרים ועברתי לבחון את בבועתי במראה שכיסתה את כל שלושת הקירות שלא היו דלת.
כשדלתות המעלית נפתחו הופתעתי לגלות גרם מדרגות קטן, שבסופו עוד דלת. ושום דבר אחר. וכשפתחתי את הדלת ההיא ראיתי את הראשון בשרשרת ארוכה מאוד של דברים מוזרים.
מצאתי את עצמי עומד במרכזה של כיפת זכוכית, מכל עבר נראתה ברוקלין במיטבה, תקרותיהם של גורדי שחקים מנצנצים בשמש, וגשר החבלים נראה במרחק.
אני הגחתי ממה שנראה כצריף קטן שממנו הייתה הכניסה לגג הבניין, וחוץ מהצריף היה בכיפה עוד שולחן אחד, כיסא, והדברים שעליו. ניגשתי לשולחן בחשש ומצאתי את עצמי מביט בנייר דומה לנייר שעליו נכתב המכתב.
"מר אדם טרוור יאנג.
אתה נבחרת מבין רבים כדי לנסות להתקבל לאקדמיית סנט אגנס. זהו המבחן שלך. אנא עקוב אחרי ההוראות במדויק ככל האפשר. בברכה, פרופ' גרייהאם בלאס." הבטתי בשולחן, עמדו עליו שתי מבחנות, קערת מתכת עם אבקה לבנה, כפפות, מסכה, כלי ערבוב ועוד דף.
"עליך לזהות את שלושת התרכובות, ולפענח אילו מהן יוכלו לשמש אותך כדי למצוא את דרכך החוצה מהכיפה." קימטתי את מצחי, והבטתי אחורה. נדהם לגלות שהדלת סגורה, ולאחר בדחקה קצרה, גם שהיא נעולה.
אמא צדקה, לא הייתי צריך לבוא לפה! לעזאל! אני לא חכם מספיק בשביל זה! הם משוגעים! כל הפתקים האלה, וללכוד אותי בכיפה?! איזה מין מבחן זה בדיוק?! זה פשוט לא אפשרי!
"כשאומרים למדען אמיתי שמשהו בלתי אפשרי, הוא רץ כמו הרוח לעשות אותו."
"אבל אבא! מדען אמיתי יודע שאי אפשר לרוץ במהירות הרוח!"
הזיכרון הזה הוא זה שגרם לי לגשת לשולחן ולשים את הכפפות והמסכה.
במבחנה הראשונה היה חומר שקוף וחסר ריח. כמו מים. אז תלשתי שערה מראש שלי וטבלתי אותה בחומר. היא התמוססה.
חומצה גופריתית.
ניגשתי למבחנה השנייה, בה החומר היה אדום-צלול. לא הרחתי אותו, אחרי שגיליתי ששאפתי כמה שאיפות ארוכות מאוד מאדי חומצה גופריתית. במבחן השערה כלום לא קרה. לא הייתה אבנית בתחתית, וככל הנראה היא עמדה כאן מספיק זמן כדי שתיווצר אחת במידה והיא הייתה מאוד בסיסית. במילים אחרות: שום רמז על מה זה אמור להיות.
לכן פניתי אל האבקה הלבנה. מוססתי אותה בין האצבעות. ואז שמתי טיפה ממנה בחומצה הגופריתית. אם זה מה שאני חושב שזה…
יאפ, בשקוף נוצר חלקיק צהוב.
מיהרתי לשפוך בזהירות רבה את החומצה הגופריתית אל תוך קערת הערבוב. ומוססתי לתוכה את האבקה הלבנה.
שילוב של חומצה גופריתית ואשלגן חנקתי יוצרים את התגובה של KNO³+H²SO⁴→KHSO⁴+HNO³ שיוצר חומצה חנקתית.
– תפסתי את הכלי ורצתי לדלת, שופך את כל תכולתו על ידית הפליז –
שמסוגלת להמיס מתכות רבות כולל נחושת ו…
הדלת נפתחה באיטיות.
פליז.
רצתי חזרה לשולחן, תופס את המבחנה המלאה בחומר האדום וצוחק בפראות, הלב שלי דופק במהירות על. ירדתי במעלית ורצתי אל שולחן המזכירה, תומן את המבחנה בידיה.
"אמרת שאת צמאה נכון?" שאלתי בהתרגשות והורדתי את המסכה מפי ואפי. "אז הנה, במבחנה הזאת יש רק מיץ פטל."
לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שהתרגשתי כל כך, שהייתי כל כך גאה בעצמי, שהרגשתי כל כך חכם וכל כך מוכשר וטוב. לא היה אכפת לי שאני מגודל או מגושם או חסר טקט, כי אני פיצחתי את החידה. את החידה האמיתית.
"מזל טוב." המזכירה אמרה ושתתה את כל תוכן המבחנה. "עברת את המבחן."