אקדמיית סנט אגנס- פרק רביעי: ההתחלה

"הימים עברו, וכך גם השבועות. אדם החליט בשבילי שאני משתייך לשני שולחנות, גם זה של ג'ייסון ואווה וגם זה שלו ושל מיכאלה והיילי, ולכן קיבלתי שני כינויים: "דרינק מי" על שם השיקוי שהפך את אליסה לענקית, כדי להמשיך את מוטיב האליסה בארץ הפלאות של ג'ייסון ואווה. וביפג'י, על שם ספר ילדים בשם The BFG. שהם בעצם ראשי התיבות של "Big friendly giant"
הבנתי שהכינוי מלכת הלבבות מתייחס לג'ייסון, והכובען המטורף זו אווה. גיליתי שהפרופסור יכול להעביר חמישה שיעורים רק על פחמן והשימושים בו, וגמעתי כל פיסת מידע. למדתי, אף על פי התנגדותי השקטה, איך מכינים סארין ומגוון דברים מחרידים אחרים. אבל גם דברים מגניבים. למשל, הפרופסור לימד אותי לנצל את התגובה הכימית של חומרים מוזרים שלא הכרתי כדי ליצור משהו מוצק לחלטין וקשה כמו פלדה, שברגע שהחום עולה על שלושים ושש מעלות הופך לג'לי, הוא הסביר שאני יכול לליצור חום של שלושים ושש מעלות אם אני יוצר צוואר בקבוק בידי ונושף לתוכו.
החודשים באו בזה אחר זה, הכרתי את ג'ון מג'ון וקונסטנט שיש לו כלב, וגם גיליתי שאדם מפחד פחד מוות מכלבים, אווה לא מסוגלת להסתכל על ברוקולי, וג'ייסון חושב שפודינג זה המזון של השטן ("אתה מוצק או נוזל?! תחליט כבר!") אדם נכנס לחדר שלי בלי לדפוק פעם אחת, נטול-בגדים-עליונים להפליא, והתחיל לחטט במגירות של בלייק, הוא ישב על המיטה וקרא ספר, עד שאדם מצא דאורדורנט, השתמש בו, אמר תודה זריזה, והלך. מסתבר שכשיש בערך עשרים ילדים גרים במסדרון אחד אף אחד לא נורא קנאי לפרטיות שלו. יצא לי לצאת מהמקלחת עם הגב לכניסה, להסתובב, ולגלות שלושה בנים בתחתונים לבד שלא נראו מוטרדים מהעובדה שהם ראו לי את ה… אה… ישבן.
בדיוק כשהתחלתי להתרגל לכל הדברים המשונים שקרו בסנט אגי, -זה- קרה.
הכל התחיל מאחר צהריים אחד, שנכנסתי למעבדה, והפרופסור לא היה שם. חיכיתי, וחיכיתי, והוא לא בא. הלכתי לבדוק עם מיס לובייר, והיא אמרה שהיא לא ראתה אותו היום. שאולי הוא חולה בבית, ואז אמרתי שא"לף, הוא גר בפנמייה, כמו כל הסגל, ב"ית, גם אם הוא היה חולה, לא יכול להיות שהוא לא היה אומר כלום ופשוט נשאר. אפילו אם הוא לא מסוגל לצאת מהמיטה, הוא יכול להתקשר אליה או אל מר גוס (כמעט קראתי לו גוס-גוס).
"אני אבדוק." היא הבטיחה, והלכה לעשות בערך כל דבר שאינו לבדוק.
למחרת בבוקר, גוס-גוס הודיע בכריזה שהשיעורים מבוטלים, וכולם מתבקשים להיאסף בחדר ההרצאות.
"מישהו מת!" קרא ג'ייסון באושר ממש מוגזם. אווה הרביצה לו בכתף.
"תסתום! יצור חסר לב אחד! יש מצב שמישהו שאתה באמת מכיר ומחבב נהרג!"
"אה, כנראה אבא או בן זוג של מישהו שאנחנו בקושי זוכרים את השם שלו. מה שחשוב זה שאנחנו מפספסים חשבון!"
הייתה לי תחושה נוראית שאני יודע מה קרה, והתחשק לי לחנוק את ג'ייסון. ממש ממש רציתי לחנוק אותו, וזה הפחיד אותי יותר מהפעם שהוא כמעט שיפד לי את היד.
"טרוור?" אווה אמרה, ונגעה בזרוע שלי. "הכל בסדר?"
ניערתי את ראשי במעט, והנהנתי.
"בואו נלך לאולם ההרצאות."
הלכנו, והתיישבנו. בפעם הראשונה ראיתי את כל התלמידים של סנט אגנס ביחד. אווה הסבירה לי שהתלמידים מחולקים לקבוצות של מר גוס ושל מיס איימן, אבל לא ממש -האמנתי- שיש עוד ילדים בסנט אגי חוץ מאלו שהכרתי. הצלחנו למלא את אולם ההרצאות.
האישה השמנמונת שזיהיתי בקושי כמיס איימן, וגוס-גוס עלו לדוחן.
"תלמידים יקרים," הוא אמר.
אוי לא, אוי לא.
"אנחנו כל כך מצטערים להגיד את זה,"
אוי לא! אוי לא!
"אבל הפרופסור האהוב שלנו," שפתיו של גוס-גוס התהדקו, ומיס איימן לקחה את המיקרופון. "הוא איננו."
לרגע השתררה שתיקה מוחלטת, החיוך של ג'ייסון נמחק, אווה עצמה עיניים ונשמה עמוק. הבטתי מסביב, אדם חיבק את היילי, ומיכאלה השעינה עליהם את הראש, טוני החזיק לבלייק את היד, וקונסטנט אחז בכתפו של ג'ון בחוזקה כזאת שפרקי אצבעותיו הלבינו. השפה שלי רעדה, והגוש בגרון שלי גדל ועלה למעלה.
לא הבנתי כמה האיש הזה היה יקר לכולם, כמה אני חיבבתי אותו. הוא היה האיש הראשון שבאמת היה לו מה ללמד אותו, האיש הראשון שהייתה לו האנרגיה לעשות זאת.
"אתמול, מסיבות שטרם ידועות לנו, הפרופסור נרצח."
"איך זה קרה?" ג'ייסון שאל בקול שעולה על קולות הקהל. "ויותר חשוב," הוא נעמד. "יש לכם גופה? או שאתם מניחים שהוא נרצח על פי הנסיבות. יש לכם כאן אולם מלא בגאונים, תספרו לנו מה בדיוק קרה." שתיקה. "אלא אם כן אתם מעדיפים שלא לדבר על זה. אולי אנחנו לא אמורים לדעת מה -באמת- קרה לפרופסור."
זה היה נורא, לא עברו עשר שניות מאז שאמרו שהוא מת, וג'ייסון כבר התחיל עם הקונספירציות.
"הוא היה חשוב, כל אחד ואחד מאיתנו זכה לפחות פעם אחת למבט מלא ההערכה של הפרופסור הנה-"
"איפה הוא נרצח?" ג'ייסון שאל, בקול חזק יותר מהם.
"-דר. כל אחד מאיתנו חשב לעצמו לפחות פעם אחת 'תודה לאלוהים על האיש הזה' וחייך חיו-"
"הזיהוי ודאי? כי בגדים, לדוגמה, הם לא אמצאי זיהוי יעיל במקרה של השחתחת סימנים מזהים אחרים, גם אם יש לכם דם או משהו-"
"מר מתיוס, תשב עכשיו בבקשה." גוס-גוס קרא.
"ניתן לזייף ראיות מסויומות!" ג'ייסון צעק כדי להתגבר על קולו של האיש אפור-השיער. "זה אפילו לא קשה במיוחד!"
"תסתום." אווה סיננה. "תתווכח אחר כך, זה לא הזמן ולא המקום!"
"אם יש לכם רק-"
"מר מתיוס! או שתשב עכשיו או שתצא מהאולם!"
"אם לא הצלחתם להשיג-"
"מר מתיוס! אל תכריח אותי להתעסק בעונשים עכשיו!"
"כי אם יש לכם רק אצבע או אוזן זה לא-"
"צא!!!" גוס-גוס צרח. "צא מהאולם! עכשיו! כרגע!"
ג'ייסון עמד לצעוק שוב כדי להתגבר על דבריו של מר גוס, אבל אווה משכה אותו לישיבה מהצוואר.
הוא פשוט לא… הוא לא… זה לא…
איך יכול להיות שהפרופסור… מת?
מיס איימן נשאה את שאר ההספד, אמרו שהלימודים מבוטלים, ואיכשהו, קרה שכולנו התאספנו בחדר של הבנות. אדם ומיכאלה על מיטה תחתונה אחת, היילי על דופן המיטה לידם, ג'ייסון במיטה העליונה, אווה על הסולם, קונסטנט וג'ון על המיטה התחתונה השנייה, אנה על כיסא, ואני על הרצפה בין שני שולחנות כתיבה.
נשמעו רחשים, כולם דיברו בינהם, ואז אנה העבירה על כולנו מבט רציני, והקולות פסקו, רק אחד נשאר כמו שהוא. הצחוק הקטן של ג'ייסון שהתעסק במשהו קטן ממתכת שהוא הרכיב ופירק והרכיב ופירק.
"אולי די?" מיכאלה אמרה. "אולי אתה מפצלת, אבל אתה יכול לפחות להפגין קצת כבוד."
"למה?" ג'ייסון אמר. "הוא לא מת."
כולם הסתכלו עליו, הוא התיישב ככה שהם יוכלו לראות אותו.
"אתם לא מבינים? זה הפרופסור, -ה- פרופסור, בה' הידיעה. יש סיבה שקוראים לו ככה. אני לא יודע כמה זמן אתם פה, אבל אני מכיר את הפרופסור שנים, והוא לא ימות כל כך בקלות. אנחנו הילדים הכי חכמים בארץ הזאת-" הוא זינק לרצפה. "אנחנו גאוני מחשבים," הוא הביט בג'ון, "ומדעים," הסמקתי. "יש לנו בחור שמבלה את כל זמנו בלדפדף ולפתור בשניות חידות שפרופסורים יושבים עליהן שבועות!" הוא תפס בידו של אדם, ומשך אותו לעמידה. "וילדה שיכולה להקריא בעל פה כל ספר שהיא אי פעם קראה!" אווה חייכה חיוך קטן.
"הפרופסור דג אותנו משכונות מצוקה ופנימיות צבאיות ובתים מתפרקים! אנחנו לא יכולים פשוט לקבל את זה שהוא מת ללא מאבק! הוא לא היה עושה את זה! אתם חושבים שכל כך קל להרוג את 'הזקן' שלנו? שכל כך קל להיפטר מבחור שכל כך חשוב לכל כך הרבה אנשים? אנחנו חייבים לברר מה קורה כאן! כי זה בהחלט לא מה שמספרים לנו שקורה! הסיבה היחידה שאנחנו כאן! בבית הספר הזה! היא שלא אכלנו כמו פתיים כל מה שסיפרו לנו! כולנו יודעים שאם לגוס-גוס היו התשובות לשאלות שלי הוא היה אומר אותן על המקום! אבל הוא שתק! זה כל האישור שאני צריך בשביל לדעת שהפרופסור שלנו עדיין חי איפשהו! וללכת להוציא אותו משם!" ג'ייסון עצר לרגע את רצף הדיבור השוצף שלו והתנשף, ואז הוסיף בנחישות שקטה: "אתם באים איתי?"
לא היה אדם אחד בחדר שנשאר אדיש באותו רגע, אדם צהל בקול, אנה הנהנה וחייכה. ג'ייסון גרם לנו להאמין בכל ליבנו שהפרופסור עדיין חי, ולרצות בכל הכוח להציל אותו.
"עכשיו," ג'ייסון אמר. "הגיע הזמן להפעיל את המוחות האגדיים שלנו. מאיפה נתחיל?"
"המשרד שלו," אווה אמרה. "ניכנס למחשב ו-"
"נבדוק פעילות אחרונה." ג'ייסון השלים את דבריה. "מיילים, היסטוריה, אבל הכי חשוב-"
"נשמש בריבוי המכשירים כדי להשיג את הטלפון שלו ו-"
"לאתר אותו בטווח של עד שלושת-אלפים קילומטרים."
אווה נתנה לו כיף.
"פעם מוח קרימינלי, תמיד מוח קרימינלי."
"אני יכול לפרוץ את המנעול בקלות." התנדב בלייק.
"ואני אעשה את החיפוש על המחשב." ג'ון הוסיף.
"אם ככה," ג'ייסון חייך את חיוך הצ'שייר שלו. "ניפגש פה כולנו בחצות, גוס גוס הולך לישון באחת עשרה וחצי על השעון וקם בשש בדיוק. מיס לובייר יחסית רחוקה, ומיס איימן נופלת בתשע בערב. הבעיה העיקרית היא מר ניל, יש לו נדודי שינה, אי אפשר לדעת איפה הוא יופיע ומתי. לכן, אל תלבשו שחור. בואו בפיג'מות, תבלגנו את השיער, תיראו כאילו כרגע קמתם. נסתובב בצוותים של שניים וביחידים, ככה שאם מישהו נתפס הוא יכול להגיד שהוא בדרך לשאוף קצת אוויר או משהו, מבינים?"
"וואו," אדם אמר. "אתה ממש טוב בזה." ג'ייסון חייך חיוך נחמד וטיפה ממזרי. "בוא פשוט נגיד, שמר ניל מדבר איתי על תרופות אלטרנטיביות לנדודי השינה שלנו."
אדם צחק קצת וחייך.
"בסדר, כולם לחדרים שלהם, תלכו לישון מוקדם ותכוונו שעונים לאחת עשרה וחצי." ג'ייסון אמר ויצא, כל מי שלא ישן באותו חדר יצא אחריו, לפני שנכנסתי לחדר של טוני ובלייק ראיתי את אדם תופח על כתפו של ג'ייסון,
"אחי, מצטער שקראתי לך מלכת הלבבות."
"קראת לי מלכת הלבבות?" ג'ייסון צמצם את עיניו, אדם הביט לשני הצדדים.
"אה, לא." הוא אמר, והסתובב. אבל לפני שהוא נכנס לחדרו שמעתי אותו מגחך: "ג'ייסון לב הארי¹."
במשך שאר היום כולנו התארגנו, אני הלכתי למעבדה עם אווה וטוני כדי לחפש שם משהו, כל דבר, שיעזור לנו בחקירה שלנו. אני וטוני לא התכוונו להביא אותה, אבל היא התעקשה שהם צריכים מוח קרימינלי, וג'ייסון עסוק בתכנונים.
"אתה סומך על השניים האלה?" טוני שאל בלחישה כשאווה פרצה את המגירות הנעולות אחת-אחת, טוני יכל לעשות את זה פי מאה יותר טוב ממנה, סביר. אבל נראה לי שהוא לא רצה להתווכח. "אתה סומך על כל התוכנית הזאת? זאת אומרת… ברור, ג'ייסון מתיוס יודע לדבר יפה, אבל… אין לנו שום הוכחה שהוא צודק. הפרופסור היה ממש זקן, הוא לא היה מסוגל לרוץ, ובטח שלא להיאבק במישהו. אנחנו מבצעים כאן עבירה שיכולים לסלק אותנו בגללה, מה אם יתפסו אותנו?"
"אני סומך על שיקול הדעת של אווה," אני אומר. "ועל ההיצמדות לפרטים של אנה, וההיגיון של מיכאלה, והמוח הקרימינלי של ג'ייסון."
"ועל ההבנה של בלייק." טוני אמר בשקט ומצמץ בעיניו הכחולות והגדולות.
"אולי הוא באמת… איננו. אבל… אני חושב שאנחנו חייבים לו לפחות לבדוק."
טוני הנהן, וחפר בערמת מסמכים."
"רגע, אני רוצה לעצור אותך לפני שתגיע לאחד מהקטעים בהם אתה לא מרשה לי לעצור אותך, אז עודדו אותך לעבירה ממדרגה שנייה, ואתה עודדת אחרים?"
"אה, כן."
"מי היה האדם העיקרי שהלהיב את המעשה?"
אני חושב, אסור לי להגיד ג'ייסון, אז אני אומר:
"הפרופסור."
"אלוהים, אתם כאלה לוחמי צדק אידיאולוגים! אתה לא מבין מה קרה? אתה לא כאן כי אנחנו רעים ומרושעים! מישהו מת, אדם. אתה מבין שמישהו מת?"
"קוראים לי טרוור. לא אדם."
השוטר נאנח בתסכול.
"פשוט תמשיך כבר. טרוור."
"אז בחצות כולנו נאספנו בחדר של הבנות, וג'ייסון נעמד על כיסא. כולם היו להוטים לשמוע את מה שיש לו להגיד, כולל אותי. בלי שנשים לב הוא הפך למנהיג שלנו, ואף אחד לא התכוון להתווכח. כי הוא התאים לתפקיד, הוא היה ראוי לתפקיד.
"כולנו חיפשנו מידע ותכננו תוכניות היום." הוא פתח בהסבר. "רוג'רס טוני וטדי-בר הלכו למעבדה, לא נראה שהפרופסור התכוון ללכת לשום מקום, הכל היה חצי-גמור, היו מים בתוך המבחנות, חלק מהארונות היו פתוחים, נראה שהוא התכוון לחזור לשם. לא בעוד יום, אלא בעוד מקסימום שעה, אולי כמה דקות. בנוסף, ג'ון ואנה-מארי מצאו את הטלפון שלו בחדר המורים, ג'ון עבר על החומר כל הצהריים, נראה שהוא קבע פגישות כרגיל לימים הבאים, אבל…"
ג'ייסון עבר במבטו עלינו.
"שלשום באחת עשרה, בערך השעה בה אנחנו מעריכים שהוא נעלם, כי ראו אותו בארוחת הערב אבל לא נראה שהיה מישהו במשרד או בחדר שלו כשעברתי שם בסביבות אחת וחצי בלילה, היה לו אירוע כתוב ביומן, שעון מעורר, שלוש התראות, ותזכורת שנרשמו כולם על אותה תוית: פגישה חשובה מאוד. את המשבצת של 'נוכחים' ביומן הוא לא מילא, מה שנראה מאוד מאוד חריג בייחס לשאר הפגישות, שבכולם מולאו כל המשבצות בדיוק מפחיד."
סבב המהומים.
"אז מין הסתם," אדם אמר. "אנחנו צריכים לברר איפה התרחשה הפגישה הזאת, אולי יש מצלמות אבטחה במשרד שלו. רק צריך להוציא את הקלטות."
חיוך נרגש עלה על פניו של ג'ייסון, ואווה טיפה לשולחן ונותנה לו מכה בראש. זה נראה כל כך מוזר, פתאום נזכרנו שהוא בכל זאת רזה וחלש ונמוך, ממש ממש ממש נמוך.
"אתה לא יכול לקחת משם שום דבר, מתיוס." היא מביטה על כולנו. "שאף אחד מכם לא יתן לו להתקרב למכשיר מכני שאנחנו צריכים עם כל החלקים בפנים."
הוא נאנח וקפץ מהשולחן. הקצה של הטרנינג הגדול בהרבה ממידותיו נגררו על הרצפה. לפעמים חשבתי שכל הבגדים של ג'ייסון נועדו להתאים לאווה במידת הצורך, ולהתחשב בעובדה שהוא לא הגיע לה לקצה האף: הם היו גדולים עליו בשלוש עד ארבע מידות.
התחלקנו, ג'ייסון הלך ראשון, עם אווה, כמובן. אחריה אנה לבד, אדם עם היילי, וכל השאר. אני הלכתי אחרון, לבדי. למרבה המזל הבניין עצמו של סנט אגי היה ענק ומוזר, ככה שהיו מספיק דרכים להגיע למשרד של הפרופסור. ההגעה שלנו תוכננה ככה שטוני ובלייק יגיעו ראשונים כדי לפרוץ את המנעולים, אז יגיעו ג'ייסון וג'ון בשביל לחפש בפנים, ואט אט אנחנו טיפטפנו לתוך המשרד בשקט.
"יש כאן יותר מידי אנשים." ג'ייסון החליט לפתע, ללא התראה. "טרוור, אנה, טוני, ואדם, לכו לחדר שלו. זה ממש קרוב לפה, אתם יודעים איפה, נכון?"
אדם חשב טיפה, ואז הנהן.
"אז קדימה, לכו."
והלכנו.
"אנחנו ממש הולכים לפרוץ לו לחדר?" טוני שאל. "ממש ממש לפרוץ אל תוך החדר הפרטי שלו?"
אדם שלח אליו מבט רציני. "הי, אנחנו מנסים להציל לו את החיים כאן. אולי יש מצלמות גם בחדרים?"
טוני הנהן והשפיל את מבטו, כשהגענו לחדר הוא פרץ את המנעול. וכולנו נכנסנו פנימה בשקט.
הרצפה הייתה רצפת עץ, מה שאמר שזה אחד מהחלקים הישנים במבנה. היו שם ספריות עץ גדולות ומיטה מוצעת למופתי.
"אוקי, תבדקו דברים חשודים."
ובדקנו.
הייתה אווירה כללית של מבוכה. הסתכלנו מתחת למיטה כדי לחפש קופסאות נעליים מלאות בניירת אולטרה-סודית, ובחדר האמבטיה כדי לחפש דלתות נסתרות שמובילות לחדרים חשוכים. אני עברתי על הספרייה, אדם אמר שמלא דלתות סודיות נפתחות מהספרייה. ככל הנראה הוא צפה בהרבה יותר מידי סרטי אינדיאנה ג'ונס. אבל בכל זאת עברתי על הספרים, רובם היו על מדעים, חשבתי לרגע שאני אבקש מהפרופסור להשאיר לי אותם, ואז נזכרתי שאני לא יודע מתי הפעם הבאה שאני אראה אותו.
ואז ראיתי ספר עור חום, שנראה ישן יותר מכולם, לא היה כתוב כלום על הכריכה שלו, אז פתחתי אותו.
בדף הראשון נכתבו, בכתב יד, המילים האלה:
"אני לא יודע אם זה לבנות, כל הקטע של לכתוב יומן וכאלה, אבל עברו עלי כאלה דברים מדהימים, אני לא רוצה שהם ימותו איתי. אז בואו נתחיל מזה, קוראים לי גריי בלאסלטווין, אני בן ארבע-עשרה, ואני חושב שהחיים שלי יעניינו אותכם מאוד."
הסתכלתי בתאריך, הראשון לחמישי, אלף תשע מאות ושתים עשרה.
לא הופתעתי במיוחד, היו שם הרבה ביוגרפיות. ככל הנראה הפרופסור הצליח לשים את ידו על הגרסה המקורית של איזה יומן שהוצא לאור.
"הי! חבר'ה! בואו הנה!" אנה אמרה.
התלבטתי לשנייה, אם אני אחזיר את הספר הזה למדף אני לעולם לא אדע מה קרה לגריי בלאסלטווין.
"ביפג'י! אתה חייב לראות את זה!"
בשנייה אחת הסקרנות ניצחה את הביישנות, חבקתי את הספר לחזי, כשידי מסתירות אותו, וניגשתי לאנה, שרחנה מעל מגירה פתוחה. בטוחה הייתה חבילה גדולה עטופה בנייר חום שלא יכלה להראות יותר חשודה.
"תפתחי את זה." אדם אמר. "תפתחי את זה, תפתחי את זה, תפתחי את זה!"
"לא." אנה השיבה. "אנחנו לא פותחים את זה כאן, יכולות להיות על זה טביעות אצבעות, אדם. בואו ניקח את זה, בצורה שתזיק כמה שפחות, חזרה למשרד. נדבר עם כולם ונחליט מה לעשות."
אדם לקח את המטלית למשקפיים שנחה על השידה, והרים איתה את החבילה.
"בהחלט יש פה משהו." הוא אמר, טוני לקח את זה ממנו בנימוס וניער טיפה. "זה נייר, לדעתי."
"אולי מסמכים חשובים." אנה הציעה. אדם שילב את ידיו על חזהו, "בכל מקרה, בואו ניקח את זה לג'ייסון."
הסכמנו, אני וטוני בלב שלם ואנה… קצת פחות.
ברגע שנכנסנו למשרד, מיכאלה התנפלה עלינו.
"אתם לא מאמינים מה ג'ון מצא במחשב של הפרופסור," היא משכה אותנו לעבר שולחן העבודה, מראה את מסך המחשב שהיה מחולק לעשרים וארבע חלקים, בכל אחד מהם תמונה מחלק אחר של האקדמיה. ג'ון, שישב מול המחשב, לחץ על כפתור במקלדת, והתמונות התחלפו לעשרים וארבע תמונות אחרות, ועוד עשרים וארבע, ועוד עשרים וארבע. "סך הכל, יש בבית ספר מאה עשרים מצלמות." מיכאלה אמרה. "כולל אחת במסדרון שלנו, אבל לא בחדרים. לכל מגורי המורים יש מצלמה לדלת אבל לא בפנים."
בלייק חייך. "אבל הכי טוב," הוא הקיש בעכבר על ריבוע קטן, וחשף תמונה שלנו, של כולנו, מתגודדים סביב המחשב. "ואפשר להריץ אחורה." הוא לחץ על עוד כמה מקשים. וראיתי אותנו יוצאים מהחדר בהליכה לאחור, די הרבה זמן של חדר ריק, ואז-
את הפרופסור.
ג'ון עצר את ההילוך לאחור, וצפינו בפרופסור נכנס לחדר, לבוש בחליפה שהעניבה שלה לא נקשרה כמו שצריך ומתנשף כאילו הוא כרגע רץ מרתון. הוא התחיל לפתוח מגירות וארונות בפאניקה, מחפש אחר משהו כאילו חיו תלוים בזה, אולי חיו באמת היו תלוים בזה.
עד שלבסוף הוא שלף כמה תיקיות מסמכים ממגירה אפורה, וחבק אותן לחזהו כמו שאמא חובקת את התינוק שלה. אבל רגע לפני שהוא יצא מהחדר, הוא הסתובב, ונאנח לעצמו משהו. לא היה קול בקלטת.
"להתראות, אגי. אני מבטיח לחזור." היילי אמרה, ובתגובה למבטינו החודרים היא הוסיפה: "למה נראה לכם שאני אלמד אבוריג'ינית כתובה אבל לא איך לקרוא שפתיים?"
ג'ון עבר למצלמה אחרת שמצלמת את המסדרון, כשהוא הריץ אחורה שם ראינו את הפרופסור רץ באיטיות ונוקשות לחלק באקדמיה שאני לא הכרתי, ואז ג'ון עבר למצלמה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. עד שלבסוף ראינו את הפרופסור יוצא מיציאה צדדית לחצר, ופותח דלת קטנה ומכוסת קיסוס בחומת האבן הגדולה. אחרי זה: לא היו עוד מצלמות.
"טוב, נראה שיש לנו עבודה לעשות." מיכאלה אמרה. סבב של הנהוני הסכמה.
"יש עוד שש שעות עד הזריחה," הוסיף אדם, ג'ייסון חייך חצי חיוך ממזרי-מקסים שכזה. "די והותר זמן כדי ללכת לבדוק ראיות בחוץ, זה לא כאילו יש יותר מידי דברים באזור הזה."
אז יצאנו, בשקט מוחלט עברנו בחצר הירוקה של האקדמיה.
ביומיום, לא עזבנו את הבניין הרבה. הוא היה כל כך גדול שלקח לנו רבע שעה להגיע מהחדרים והכיתות לחצר, והילדים שלמדו בסנט אגנס לא בדיוק היו סוג הילדים שמשחקים מחניים בהפסקות. לפעמים שכחתי כמה יפה המקום הזה: החצר הייתה מלאה במזרקות ומדשעות ופסלי אבן, והקיפה אותה חומת אבן עתיקה בגובה של שניים וחצי מטרים.
אנחנו עברנו דרך שער ברזל קטן, שהיה מתאים למידותיו של ג'ייסון, אבל לא כל-כך לשלי, ויצאנו לגבעה ירוקה, השביל שלא ממש היה ראוי לשם 'כביש' הקיף את הגבעה עליה ישבה האקדמיה, ונעלם מאחורי הגבעות האחרות. חלקן היו מכוסות בדשא ירוק, וחלקן בחורשות אורנים.
"אז אנחנו הולכים לחפש רמז שאין לנו שמץ של מושג לגבי האופי שלו שאולי ואולי לא נמצא באזור הענק ושופע מקומות המחבוא הזה?" מיכאלה שואלת.
"יאפ." אווה עונה לה בקצרה.
"ואנחנו לא יודעים אם יש כאן רמזים בכלל?"
"נכון מאוד."
מיכאלה מחייכת. "זה הולך להיות כל כך כיף."
התפצלנו לזוגות (ג'ייסון ואווה, אדם והיילי, אני ומיכאלה) וחיפשנו במרץ שלא יאמן. ג'ון אמר שיש לו רעיון נהדר, ורץ להביא את הכלב בורדר-קולי שלו, רוד. למרות מחאותיו העזות של אדם, ואז ג'ון חייך חיוך של "יש לי רעיון, והוא טוב." עם הניצוץ בעיניים הירוקות שלו, ונתן לרוד להריח את הדיסק-און-קי עם צילומי האבטחה שהוא הביא מהמשרד של הפרופסור. בהתחלה רוד רק התחכך בג'ון, למה שהיה די היגיוני התחשב בעובדה שהדיסק-און-קי היה בכיס שלו כל הזמן. אבל אז ג'ייסון הוציא חתיכת בד שנראתה כאילו היא נקרעה מאיפשהו, ונתן אותה לרוד.
"מישהו מאיתנו חייב לחשוב על כל התרחישים, לא?" הוא טען, כשמיכאלה שאלה מה, למה, מתי, ואיך.
למרות היותו כלב רועים, ולא כלב צייד, רוד היה מוכשר למדי. לפתע הוא התחיל לרוץ לכיוון של אחת החורשות, וג'ון רץ אחריו. כולנו ניסינו להדביק את הקצב של שניהם.
לבסוף, רוד נעצר למרגלות עץ אורן גדול, נובח על פיסת בד שככל הנראה נתלשה מבגדיו של הפרופסור.
"תחפשו באזור, באדמה, בין העצים." ג'ייסון הורה, והאיר בפנס שלו על הענפים הגבוהים. חיפשנו מסביב במשך לא מעט זמן, ובסוף היה זה קונסטנט שצעק, "חבר'ה! בואו הנה!"
הוא רכן מעל חלקת אדמה שנראתה כאילו היא נהפכה לא מזמן, וכשכולנו הגענו, הוא גם התחיל לחפור באדמה. אורם של שבעה פנסים האיר את קופסת המתכת שהוא הוציא לאחר שניות ספורות. היא נראתה חדשה, בצבע כסף מבריק. היא לה מנעול, אבל טוני פתח אותה בלי למצמץ.
בפנים היו אחד-עשר תיקי מסמכים. מיד הוא לקח אחד והתחיל לקרוא,
"אוולין רוג'רס, עבר של בעיות משמעת קשות, אלימות פיזית ומילולית כלפי תלמידים, מורים, יוע-"
"אוקי!" אווה חטפה את התיק מידיו. "אני חושבת שהבנו את הרעיון."
הוא רפרף על התיקים האחרים,
"ג'ייסון אוליבר מתיוס, אדם ליבון, היילי ברוקלין," טוני מלמל. "כן, אלו התיקים האישיים של כולנו."
"וואו," מיכאלה אמרה. "אז בתוך התיקים האלה יש את כל מה שצריך לדעת עלינו?"
בבת אחת קרה דבר מוזר. כולנו, בתיאום מושלם, חטפנו את התיקים של עצמנו והתחלנו לקרוא. אלו לא היו רק נתונים, היה כתוב שם על האופי שלנו, על המשפחות שלנו, על מה שעברנו או לא עברנו, אבחונים פסיכולוגיים של יועצי בית-ספר והערכות אישיות מכל מורה שאי פעם לימד אותנו. בשלי היה כתוב
"אדם טרוור יאנג, בלי חיסורים, בלי אזהרות, בלי עונשים. מתמחה בכימיה ישומית. חולה אפילפסיה. חרדתי. סבל מבעיות חברתיות קשות." עברתי לדף הבא, תחת הכותרת 'מוצא'
"נמסר לרשויות הרווחה שלוש פעמים בינקותו, אך הושב לבסוף להוריו. האב לא נראה מזה שש שנים-"
החלפתי עמוד שוב. השאר היה בעיקר דברים טכניים, חוות דעת ממורים שלא ממש עיניינו אותי. אבל בסוף, בדף האחרון, היה משהו מוזר.
"מ.ג." אמרה החותמת האדומה והגדולה. בערך באותו זמן, הרימו שאר הילדים את ראשם מאותה סיבה.
"לכולם יש את החותמת הזאת?" שאל ג'ייסון.
"לא," אמרה אווה במורת רוח. "יש לי אותה, אבל אצלי כתוב גם 'בסיכון גבוה'." היא גלגלה את עיניה. "מורים מפגרים בבתי ספר ממלכתיים, אל תשאלו."
ג'ייסון נעמד על אבן גדולה, ושוב, הוא היה קצת יותר גבוה מאיתנו. התחלתי לראות דפוס.
"ברור שהפרופסור רצה שמישהו לא ימצא את התיקים שלנו." הוא אמר. "אני רוצה שאתם תחזרו לחדרים, אני ורוג'רס נלך למשרד ונבדוק עם למישהו אחר יש את החותמות האלו. במשך היום תתנהגו כרגיל. אל תשכחו: מבחינת המורים, אתם כועסים עלי בגלל הבלגן בבוקר, אתם מאמינים לגמרי לכל מה שאומרים לכם, והכי חשוב- אתם מתאבלים על הפרופסור. עם גוס-גוס מציק לכם על זה שאתם עייפים בשיעורים, תגיד שלא הצלחתם לישון מרוב מחשבות על הפרופסור. זאת העצה שלי, לפחות. מחר בארבע מתחילות להגיע משאיות, אוכל, ציוד, מוצרי מחייה, כל מה שצריך. נתחלק לשלשות, כל שלושה ילדים יתגנבו למשאית. אני אדאג להרחיק את המורים והנהגים בזמן שתיכנסו. בקשר לזה שישימו לב שאנחנו לא כאן: אל תדאגו, אני מטפל בזה. עכשיו, המשאיות מגיעות לעיר בשם קומאנברוק. היא העיר היחידה באזור. אזור ממש גדול. אין רכב בעולם שיכול לנסוע את כל המרחק ביננו לבין העיר שאחריה בלי לתדלק באמצע. ביננו לבין קומאנברוק אין שום דבר, רק גבעות. שום מקום להתחבא בו. נראה מה נגלה בקומאנברוק, ולפי זה, נחליט מה לעשות הלאה. יש התנגדויות?"
אף אחד לא אמר דבר, ג'ייסון חייך חיוך קטן וכנה, וירד מהסלע. התחלנו לחזור לאקדמיה, עם רוד שרץ מסביב וג'ון שרץ אחריו ואדם שצועק על שניהם.
"הי, טרוור," ג'ייסון לחש לעברי בקול יציב ושקט, זאת לא הייתה ממש לחישה, אלא יותר דיבור מהוס. כדי שאווה שהלכה כמה מטרים מאחורינו לא תשמע. "רק רציתי להגיד," הוא התקרב אלי ממש. "אני מקווה שברור לך, שמבין כל האנשים כאן, אתה היחיד שאני סומך עליו עם האמת."
הוא הסתכל עלי בחיוך מתוק-מסתורי שכזה, עיניו הענן שלו היו חמות בצורה שאי אפשר לזייף.
"תזכור את היום הזה, טרוור. כי זה היום בו הכל התחיל."