אשמייק חלק 23~

אני צריכה להתמודד גם עם זה עכשיו, מלמלתי לעצמי בראשי. לא להתמודד עם כריס, אלא להתמודד עם התחושה המסחררת שהוא מביא איתו, ושמפריעה לחוט המחשבה הלא-כל-כך יציב שלי גם ככה. והעובדה שהוא יודע שזה מה שהוא גורם לי, לא גורמת לו להפסיק כל כך. התנערתי מהתחושה המסחררת והמשכתי להגיש לי סלטים.
פניתי לשבת בשולחן בו ישבו השלישיה (כריס דייב וראלף) הנצחית, והתחלתי לאכול, מתיישבת הכי רחוק מכריס. לאוכל לא היה טעם למרות ששפים מצוינים הכינו אותו, זה פשוט כי ידעתי שכריס אוכל ומביט בי, וזה גרם לי להיחנק כל פעם מחדש.
כשגמרתי לאכול והתכוונתי לצאת לכיוון הכיתה, הבחנתי בדייב שקפץ לקראתי מהשולחן גם. אחרי שכבר היינו בחוץ, הוא דרש הסבר.
"למה כריס בוהה בך?" הוא ירה אלי.
"אהה…" מלמלתי.
"אני לא אידיוט, אנג'לה. אני יודע איך גבר מסתכל על אישה. ואף פעם לא ראיתי את כריס מתנהג כמו ילד בגן שהתאהב בחבירה שלו, ומסתכל עליה בלי בושה."
"אה…" הצלחתי שוב להוציא, ובהתחשב במצב שלי, זה מאוד מרשים.
"גילית לו?" הוא שאל.
נענעתי בראשי לשלילה.
דייב הביט בי באי אמון, "אז איך הוא מסתכל עלייך ככה, הוא היה חייב לדעת שאת בת כדי שהוא יעשה את זה, אלא אם כן הוא…" ואז הוא קלט. עיניו התרחבו והוא הישיר איתי מבט. "הוא חושב שהוא…?"
נאנחתי אנחה כבדה שהכילה את כל החששות המעיקים שגרמו לי להישאר ערה בלילה, לספר (טוב, לא ממש "סיפרתי" לו) לדייב הרגיש כאילו נתתי חצי טון מחוייבות לידיו.
דייב הרים את ידו לראשו, הביט בי בפה פתוח ועינים פקוחות לרווחה, ואז פרץ בצחוק אדיר.
"מה מצחיק?!" דרשתי לדעת, כועסת באמת. אם לו זה היה קורה, אני לא חושבת שהיה לו את האומץ לצאת מהחדר שלו בכלל.
דייב הפסיק לצחוק, אבל ברגע שהביט בפרצופי הזועם הוא שוב התחיל לגעגע.
"סתום!" בעטתי לו מתחת לברכיו, והוא נפל, אבל עדיין צחק. "אתה לא יודע איזה קשה זה לי להבין את זה!"
הוא נרגע לבסוף והזדקף, מוציא חירחורים אחרונים, "אל תדאגי, הוא לא באמת אוהב בנים."
"הו כן? אז למה הוא התאהב במייק?"
"הוא פשוט מצא אותך מושכת! את והאישיות שלך. ידעתי שאת מפלסת את הדרך שלך אליו בצורה כלשהי שאני וראלף לא הצלחנו, וכשהצלחת, כריס החל להימשך אלייך כמו כל גבר שנמשך לאישה, רק שאת מופיעה אצלו בראש כגבר. אז הוא שינה את העובדות, הוא מאמין שאת בן, והבנאדם סגור על זה שאת בן." הוא פשט ידיים, "אז הוא הגיע למסקנה המסכנה הזאת."
נאנחתי שוב. זה אפשרי, אבל לא הייתי בטוחה בכלום עכשיו. הבטתי לאחור, כריס לא היה שם. התאכזבתי אבל גם שמחתי, יש לי זמן לנסות להבין את הבעיה של הארב.
נפרדתי מדייב שהמשיך לצחקק ובמקום לצעוד לעבר הכיתות, צעדתי בהיסח הדעת לכיוון המקום אליו כריס הוביל אותי אתמול. ישבתי מאחורי הברזייה הגדולה והתחלתי לחשוב.
המניעים של הארב נראו מטופשים. הוא שונא אותי בדם, הוא אפילו אמר לי את זה פעם בעצמו, אבל הוא מנסה לשמור אותי תחת חסותו. אבל מסתבר שהוא יכול לעבוד על אנשים שהכפילה הזו, היא אני, ולכן מסתבר שהוא משתמש בי בשביל משהו. בשביל מה?
הוא גם היה מספיק טיפש לעשות זאת בנוכחותי, רק שהשנה, יצאתי מהשירותים מוקדם משהוא ציפה, ולכן הוא עשה מרדף אחריי. למה?
ניסיתי לדמיין את התמונה מחדש. הכפילה שלי הייתה ליד ויל. נזכרתי איך הוא הזיז קצוות משיערה מאחורי אוזנה, ורציתי להקיא. הארב הזה מנסה לשדך אותי? הוא מנסה להתחבר למשפחה של ויל כדי לקבל קידום?
זה היה הסבר הגיוני, אבל זה לא הסביר את העובדה שאני כלל לא בת שלו, ושהוא בכל זאת החזיק בי כבת במשך כל השנים האלו. הוא היה גם מספיק טיפש כדי לא לרשום אותי בתור הבת שלו. מוחי קדח ממחשבות, אבל עדיין לא מצאתי את הסיבה שתענה על כל השאלות, הרגשתי מטומטמת.
מה אני עושה עכשיו? מחכה לנסיך על סוס לבן שיציל אותי? אני שונאת שמצילים אותי. פעם אנג'לה לא הייתה מפחדת מאף אחד, היא הייתה עושה הכל לבד. למה השתנתי כל כך? מה קרה שגורם לי להסס בכל פעם שחשבתי על משהו?
התשובה הייתה ברורה, כי הפכתי למייק.
"הי מייק." קולו של כריס הקפיץ אותי, "אהבת את המקום ואימצת אותו? אתה עוד תגנוב לי את כל מקומות המחבוא."
הסתובבתי לעברו. הוא חייך בעדינות, עיניו הצוחקות דמו לעיניים של בן שלוש, שפת גופו שידרה תקווה. אני עובדת לבנאדם הזה בעיניים על בסיס יומיומי. משקרת לו את הרגשות כל דקה ושניה שאני איתו. אני פשוט חתיכת זבל.
"מה קרה?" הוא שם לב שלא עניתי ושפרצופי מתכרכם. התחשק לי לבכות את כל הצרות שלי אל תוך חזהו כמו שכל נערה בגילי עושה, אבל איבנתי את מוחי והדמעות התאבנו גם. כריס התקרב ושלח יד זהירה לעברי, עדיין חושב שאני "בננה".
"אתה בא לטיול?" הוא שאל והחזיר את ידו לחיקו.
"טיול?" הוא הצליח לגרום לי לדבר.
"כן, הטיול של המחצית." הוא חייך.
"אוה," אמרתי. לא ידעתי שיש טיול בכלל. "לאן הוא?"
כריס משך בכתפיו, "אני לא יודע. כעיקרון, אתה בוחר. רוב התלמידים בוחרים לצאת לעיר, אבל אני תמיד נוסע להרים." הוא השתתק, "רוצה לבוא איתי?"
בלעתי את רוקי, "מי עוד בא?"
"מהפנימיה שלנו – אף אחד." הוא מלמל.
עצמתי את עיניי. זה הרגע, אנג'לה. הטיול זה הצ'אנס שלך לספר הכל, ולהתפלל שהוא יבין.
"אני אבוא." ניסיתי לחייך, "מתי זה?"
"אתה רציני לא יודע? זה עוד יומיים!" כריס נראה מופתע.
"למה אתה כזה מופתע?" צחקתי מפרצופו, "אני עדיין נחשב חדש, אתה יודע."
"טוב, אני תכננתי לטיול הזה הרבה דברים. הם השתנו פי אלף אחרי מה שקרה," הוא השתעל ומצמץ במבוכה קלה, "אז כן, האמת היא שאני קצת-קצת מתלהב מהעינין."
חייכתי. אם הוא יקבל אותי אחרי שאספר לו ששיקרתי, זה יהיה תלוי בו.
כשהרמתי את ראשי נתקלתי בפרצופו של כריס, "הכל בסדר?"
נבהלתי מהקרבה הפתאומית ונסוגתי לאחור, כריס חש בזה. פניו נראו פגועות לפתע, אבל רק לשבריר שניה, ואז הן הרצינו. "מתי אתה… תחזיר לי תשובה?"
"בטיול." פלטתי.
הוא הביט בי, פניו מלאות אי אמון, "זה עוד הרבה זמן!"
צחקתי למראה היאוש שלו.
הוא חייך לשמע צחוקי, אבל לפתע התקרב, גופו רכון לעברי, ידיו בין צידי גופי ורגליו הסתבכו ברגלי. הוא קירב את פניו לשלי. ריחו היה נקי, של סבון, ופניו המוכרות היו נראות לי כל כך מסחררות פתאום, בייחוד עכשיו, שפיו פתוח קמעה ועיניו חצי עצומות, בוחנות אותי בלי בושה. נשימתו התנגשה בשלי ויכולתי להרגיש את הבל פיו על אפי.
ועם כל זה, רק הצלחתי לומר, "מ-מ-מ-מ-מ-ה א..אתה עושה?"
"בודק משהו." קולו היה כל כך חרישי שיכולתי לשמוע אותו רק בקושי, למרות שפיו היה סנטימטרים ספורים מאוזני. לפתע הוא שלח יד לחזי והפנה את ראשו.
אם הייתי בת-בת, הייתי צורחת ובטח מכה אותו למוות, ביחוד אם הייתי אנג'לה. אבל אני בת-בן עכשיו, אני מייק, אז נלחמתי בדחף האדיר לדחוף את כריס מעלי בגסות. אלא ניסיתי לעשות זאת בעדינות, רק שידי לא הגיבו לי. ראשי צרח לי "הווסט! הווסט!" אבל גם זה לא עבד.
ואז הבנתי שהוא בודק את פעימות ליבי, וזה גרם לי להתפוצץ עוד יותר. הוא הרים את מבטו, על פניו חיוך מנצח, ואמר בקול כמעט מהפנט, בקול שהוא שמר רק לעצמו כשהוא שר, "אני מקווה שאני יודע מה התשובה."
מעט כוח הסבל שלי פג ברגע שדיבר כך. ידי רפו לגמרי וצנחתי בחוזקה על גבי, שוכבת חצי מתה. אני טיפשה, כל כך טיפשה. ברור שליבי יפעם כמו סופת טורנדו, אם הוא מתנהג ככה.
חשתי איך התחושה חוזרת לאצבעותי ואיך מבטי מתמקד שוב. זה לא אנושי, מה שכריס גורם לי. זה אולי נשמע מתקתק, אבל זה באמת לא אנושי. שום גבר לא יגרום לאישה לאבד חושים ככה, זה לא טבעי. התחלתי לפחד מכריס בצורה משונה, נזכרת בקולו שריכך את כל שריריי.
כריס, מצידו, רק חייך באושר ואשמה גם יחד.
"אתה מלוכלך כל כך." הצלחתי למלמל.
"יש לי כמה טריקים בשרוול," הוא נשך את שפתו ונראה שהיה משהו שרצה לומר לי.
ישבתי בדממה. ידעתי שהוא יתחיל לומר לי בשלב מסוים, אם הוא ירצה.
"הקול הזה," הוא התחיל. "הקול הזה ששמעת עכשיו יוצא לי מהפה…" הוא ניסה לדבר, אבל הסתבך עם המילים. הוא נאנח, "אני אסדר את זה ואומר לך אחר כך."
"אין בעיה," עניתי. סקרנותי הוצתה, אז צדקתי בקשר לקול הזה? שהוא מוזר? תמיד ידעתי שכריס שר בקול שלא מהעולם הזה, אבל כששמעתי אותו אז, מנגן בחדרו בשקט, זה היה קול שונה, קול עמוק ומוזר שגרם לי לצמרמורות למרות שבקושי שמעתי אותו. עכשיו כשכריס השתמש איתו עלי, ועוד כל כך קרוב, הבנתי שמשהו באמת שונה אצל כריס.
"מצטער." הוא חייך, אבל נראה מרוצה מעצמו.
"אתה מצפה שאאמין לך?" שלחתי לו אגרוף לצד.
הוא הצליח להתחמק, "התנהגתי לא יפה, מה?" הוא חשף טור שיניים צחורות.
"פפףף." היה הדבר היחיד שהצלחתי לומר, כי הוא שוב אמר את זה בטון העמוק הזה שלו. לא באותו מינון כמו מקודם, אבל מספיק כדי להמם לי את הלשון.

-פרק~
הפנימיה הייתה כמעט ריקה. רוב התלמידים יצאו לעיר, כמו שכריס אמר, והטיול שלהם התחיל אתמול בערב. שלנו התחיל היום, וטיול למדבר ייצא מחר.
תלמידים מבית ספר אחר התחילו להגיע, חלק מהם יסעו איתנו להרים, והרוב באו לכאן כחלק מנופש. בחנתי את ראשיהם בפיזור נפש. כריס נסע לדוד שלו אתמול בבוקר כדי לעבור בדיקות מסוימות. הוא לא הסביר אילו, אבל ניחשתי שזה אולי קשור לטראומה שלו. היה משעמם בלעדיו, למרות שהלב שלי כן צריך לפעום בקצב נורמלי לפעמים. הוא אמור לחזור כל רגע. לפתע ראש מסויים תפש את תשומת ליבי. שיער שחור כזפת עם פס אדום בוהק, אין עוד ראש קופצני כמו זה בכל היקום.
"אליס!" צרחתי.