בדיקת חתונה – פרק ראשון.
ולסיס וברברה מתראים כבר חודשיים ויום.
סוף־סוף, אחרי 61 ימים ו־7 שעות, ולסיס מוכן להיבדק אצל משפחתה וּמכריה של ברברה.
כעת, בזרועות שלובות ובהופעה מכובדת, ולסיס וברברה עומדים בפתח דלת־הבית של חברתה הטובה של ברברה, ולנטינה.
ולסיס מרים את ידו השמאלית, עוצר מיד לפני הדפיקה ומביט על ברברה בשאלה. היא מהנהנת בראשה, וּולסיס דופק שלוש דפיקות עדינות וקצרות.
לאחר מספר רגעים, צעדים זריזים נשמעים מעבר לדלת והיא נפתחת במהירות.
"שלום!" קוראת בנעימות ולנטינה. "היכנסו, בבקשה".
ברברה מחייכת לוולסיס, משחררת את זרועה מזרועו ונכנסת לבית. ולסיס בעקבותיה.
"הרגישו בנוח", אומרת ולנטינה ומכוונת אותם בידה לשולחן האוכל הקטן, "הכנתי ארוחת־בוקר טעימה עם המון גבינות וירקות!"
ולסיס מתיישב בקצה השולחן, וברברה בכיסא לידו. על השולחן מונחים מיני מטעמים. גבינות וירקות רבים, כמו שהבטיחה ולנטינה.
ולנטינה מתיישבת מולם, מחייכת ואומרת בהתלהבות, "נאכל!"
ולסיס מהנהן בנימוס וברברה מחייכת בנוחות לחברתה. "תודה שהסכמת לפגוש אותנו", היא אומרת. "היום, רשמית, התחלנו את סבב הבדיקות. החלטנו שהדבר המתאים יהיה לפגוש בך ראשונה".
ולנטינה מהנהנת וחיוכה מתרחב. "אני שמחה בזכות לפגוש אתכם כזוג ראשונה!" היא מצחקקת בעדינות, לוקחת את צלחתו של ולסיס ומגישה לו מהמטעמים שבשולחן. "זו גבינת־עיזים שאבי הכין, הטעם שלה נפלא. מירחו על הירקות וזו מנה מדהימה!" היא מחזירה לוולסיס את צלחתו ולוקחת את של ברברה.
במשך רבע שעה הם אוכלים בשקט, לועסים את האוכל הטעים ומפעם לפעם מחמיאים בפה מלא.
לקראת סוף הארוחה, ולנטינה סוף־סוף פונה אל ולסיס ואומרת ברכות, "ובכן, ולסיס, ספר קצת על עצמך".
ולסיס מיד מניח את המזלג על הצלחת ומכחכח בגרונו ברצינות. "שמי ולסיס אדרסטוס ארינוס. יש בבעלותי ארבעה בתי־מרזח בשלוש ערים שונות במדינה.
ירשתי אותם מהוריי והעסקים מוצלחים. אני מבטיח שאדאג להעניק לחברתך היפהפייה את כל הטוב שאוכל". הוא משחק באצבעותיו מתחת לשולחן, בלי הבחנתה.
ולנטינה מהרהרת לכמה רגעים בשתיקה. "בתי־מרזח אתה אומר?" היא מביטה על ברברה. "שתיית משקאות חריפים זה דבר שברברה לא תמכה בו מאז צעירותה. תמיד חשבה על הגברים השיכורים כחסרי דאגות, טיפשיים ועם המון בעיות משפחתיות".
ברברה מסתכלת על עיניה של חברתה בביטחון. "ולסיס אינו מין השתיינים".
ולנטינה מביטה בשניהם ומיד משיבה, "ובכל זאת, העסק שלו מאפשר לאנשים כאלה להתקיים! מה דעתך על זה?"
אף־על־פי שלא ביקשה את דעתו של ולסיס, הוא מחליט לענות לדבריה. "תראי, מאז ומעולם היו שתיינים. האנשים האלה יחפשו את החומר הזה בכל מקום, לא משנה מה. אני בסך־הכול מקל על עבודתם ומרוויח מזה. אנחנו לא רוצים שיתרוצצו במקומות מפוקפקים ויקנו חומרים מפוקפקים. אם במילא הם קיימים, אני נותן להם את זה בקלות ובהוגנות".
ולנטינה פורשת את ידיה על השולחן בתקיפות. "הבנתי!" היא אומרת בלהט. ולאחר מחשבה מהירה, היא אוספת את ידיה ואומרת בשנית, "הבנתי".
ברברה מחייכת אל ולסיס את חיוכה העדין והם מחליפים מבט רך.
תגובות (2)
אהלן! נעים להכיר :)
שמחתי לקרוא את הסיפור! אני פחות מתחברת לסיפורי אהבה וכאלה, אבל הרגשתי שחלק מההערות שלי יכולות קצת לעזור לכתיבה המקסימה שלך להיות אפילו יותר מקסימה. ממש מרגיש שכתבת את זה בתוך רגע של השראה ושמחה, ויש הרבה הנאה בתוך הכתיבה שלך. זה מאוד משמח!
אז הנה ההערות, בתקווה שהן יוכלו לעזור לך בכתיבה של היצירות הבאות שלך. אני אתחיל בהערות יותר "טכניות" ואחר כך אמשיך לדברים היותר עסיסיים.
שימוש במרכאות – השימוש שלך במרכאות לא מדוייק. שימי לב, כשדמות אומרת משהו, ואת פותחת מרכאות, תמיד-תמיד לעולמי עולמים ונצח נצחים, יגיע סימן פיסוק בסוף במרכאות, ובתוכן. אין דבר כזה לסגור מרכאות בלי סימן פיסוק. בנוסף סימן הפיסוק של המרכאות תמיד יהיה בתוכן. חלק מהזמן עשית את זה, חלק מהזמן לא. רוב השגיאות היו עם נקודות.
הנה שימוש שגוי לדוגמה:
"שלום" אמר ולסיס. "מה שלומך"?
הנה שימוש מדוייק:
"שלום," אמר ולסיס. "מה שלומך?"
אם מה שבא אחרי המרכאות קשור ישירות לנאמר בתוכן (הוא אמר, היא שאלה, הוא צרח, היא לחשה וכו') את יכולה לשים פסיק. אם מה שבא אחרי המרכאות לא ממש קשור או לא קשור ישירות, יכולה לשים נקודה וכמובן כל סימן פיסוק אחר.
חלק מהניסוחים קצת הפריעו לי בעין/אוזן. לפעמים כשאנחנו כותבים סיפור, אנחנו כותבים ישירות את הרעיונות. אבל המוח שלנו עובד יותר מהר מההיגיון או הנעימות, ולעיתים מה שאנחנו רוצים לכתוב יוצא קצת מוזר בסוף. זה משהו נפוץ, והכל טוב. אבל מומלץ לאחר כתיבת יצירה לעשות הגהה או שתיים, לערוך. אם את יכולה להקריא בקול-רם עוד יותר טוב! זה יעזור למצוא מקומות שהניסוחים "נשמעים מוזרים" פתאום, או שחסר סימן פיסוק כזה או אחר. אני יכולה לציין לך כמה שמצאתי שבעיניי "נשמעים פחות טוב" אבל זה עניין של טעם וריח, כן?
* קוראת בנעימות ולנטינה. – קצת מוזר. אולי ולנטינה קוראת בנעימות?
* ברברה מסתכלת על עיניה של חברתה בביטחון – כנ"ל קצת מוזר. אולי נגיד: ברברה מביטה בחברתה בביטחון.
* שתיית משקאות חריפים זה דבר שברברה לא תמכה בו מאז צעירותה. – כנ"ל. אולי שינוי קליל, למשל: מאז הייתה צעירה התנגדה ברברה בכל תוקף למשקאות חריפים.
* “ולסיס אינו מין השתיינים”. – הנקודה צריכה להיות בתוך המרכאות. נראה לי שהתכוונת ל"מן". מין זה זכר או נקבה.
* אף־על־פי שלא ביקשה את דעתו של ולסיס, הוא מחליט לענות לדבריה. – ניסוח קצת מסורבל לטעמי, ורשמי מדי. אולי כדאי פשוט לתת לדמות לדבר. אפשר למשל לכתוב: ולסיס עונה בהתרסה.
* היא אומרת בלהט. ולאחר מחשבה מהירה, היא אוספת את ידיה ואומרת בשנית, “הבנתי”. – לא הגיוני לי שקודם היא זועקת "הבנתי", ורק אז באה המחשבה המהירה. זה קצת אוקסימורוני. אולי לוותר על המחשבה המהירה, ולנסח כך: "הבנתי!" היא אומרת בלהט, אך אוספת את עצמה במהירות, וחוזרת בשנית: "הבנתי."
* ברברה מחייכת אל ולסיס את חיוכה העדין והם מחליפים מבט רך. – ניסוח מסורבל. למה "את חיוכה העדין"? נראה לי יותר נעים "מחייכת חיוך עדין".
לבסוף, הערונת אחרונה, שהיא הכי פחות חשובה בעיניי. מרגיש לי שהסיפור ואת קצת באי הסכמה לגבי המשלב הלשוני. יש משהו מודרני בעלילה משום מה, המשלב הלשוני מנסה להיות גבוה, והעלילה קצת נשרכת מאחור. כאילו הסיפור עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות. אולי שווה לחשוב על זה שוב, בעריכה. לרוב כדי למשוך את הקורא לקרוא עוד, לרצות עוד ולהשאיר טעם של עוד, צריך להצליח ליצור איזשהו מתח (גם אם הוא עדין, והולם את סיפור האהבה שאת רוצה ליצור). בעיניי, לא נוצר כאן טעם של עוד. וחבל! כי דווקא ההתחלה הייתה מעניינת ומסקרנת. אולי שווה לבדוק למה זה לא הגיע גם לסוף.
המשיכי לכתוב, המון בהצלחה! :)
תודה לך על ההערות!