בזמן שחיכיתי לליאת פרק- י

מציאות הזויה שנגמרת בחדר השינה.

"נו? את באה?"
"צא, צא. ניפגש בחוץ." הוא ממשיך להסתכל עליי עוד כמה שניות, מנצל אותן להידוק החגורה במכנסיו ויוצא החוצה משירותי הבנות בסוף, לא לפני שבדק היטב אם בא מישהו.
אחרי שהדלת נסגרת אני ממהרת לתקוע מבט בפנים שלה שמשתקפות מהראי הגדול. היא משתדלת מאוד לא להסתכל לי בעיניים, ומתמקדת בשפשוף ידיה בסבון שנראה לי קצת מוגזם ויותר כמו סיבה להתעסק במשהו. הידיים שלי סוגרות במהירות את כפתורי המכנסיים ואני עוברת שוב על המראה הכללי, לוודא שהחולצה סגורה וישרה מטה ושהכול תקין אצלי. כשאין לי יותר סיבה להישאר במקום לכאורה, אני נשארת ומסתכלת לרצפה בהמתנה. אור ממשיכה לשתוק תוך כדי משיכת פיסה של נייר לניגוב ידיה, נעצרת לרגע בעת המשיכה ומסתובבת ומסתכלת בי. שלוש או ארבע שניות שנראות כמו נצח המבט שלה עושה לי משפט שדה וכמעט דן אותי לסקילה בלי מילים. זה שוב הריח המקסים שמחלחל מהצוואר שלה, שגובר על כל המתרחש בנינו. כשהיא פונה לכיוון הדלת וידה מושטת לידית אני פונה אליה. "תגידי משהו. בבקשה. תגידי שאני מופקרת, תגידי לי שאת מאוכזבת ממני. שזה לא מה שחשבת עליי. אבל אל תשתקי לי ככה." בפנים חמורות היא סוגרת אחריה את הדלת ומשאירה אותי להתחרפן בפנים.
דקה וחצי אחריה אני יוצאת ופניי ישר לדלת היציאה החוצה, כשמאחרי הגב איתמר עוצר את ניסיון הבריחה שלי. "אני כאן. לא הלכתי." אני מייד מזהה את סירחון הסיגריה שבא ממנו, והאינסטינקט הראשון אומר לי לנצל את זה כתירוץ ללכת. אלא שזה לא מגיע לו. כמה אני יכולה לשחק איתו ביו-יו?
לכן אני מתיישבת לידו במקום הפנוי על הספסל ושותקת. "להביא לך את הבירה שלך מבפנים?" אני מהנהנת לחיוב עם הראש ואיתמר ממהר להיעלם פנימה. מתוך הפאב עולים קולות המוסיקה חזקים וקצביים וכמו קוראים לי להמשיך במצב הרוח הטוב מקודם. 'כוס אמוק…מה אני חייבת לה? למה אני צריכה להרגיש חרא? על מה? אז מה אם היא ראתה אותי כמעט מזדיינת עם איתמר…אני אומרת לה משהו על זה שהיא כל לילה עם הבעל המציק שלה? בטח היא מתענגת איתו וטוב לה והיא עוד נאנחת וצועקת, ואני בזמן הזה צריכה להסתפק בחלומות הרטובים שלי מתחת לשמיכות… די! כוס אמוק עליה גם אני רוצה ליהנות ולהתפרק.' ידו מושטת אליי עם הבקבוק החצי ריק, אבל אני בוחרת להסתכל על חצי הבקבוק המלא! "לחיים, גבר,"דופקים שני בקבוקי הבירה טובורג זה בזה בצליל משעשע, ואיתמר מסלסל שוב את אחד הגרעפצים המזוויעים שלו, שמשום-מה גורמים לי להישפך מצחוק. מבפנים אני שומעת צלילים של שיר של lady gaga, ובלי רגע נוסף של התמהמהות אני מושכת את איתמר לרחבת הריקודים. "just dance, gonna be okay
Da-doo-doo-doo
Just dance, spin that record babe
Da-doo-doo-doo…"
בתוך ים החבר'ה אנחנו נדחקים ומוצאים את מקומנו לצדם של ליאת ושון ומגה-בול, והגוף מתערסל ומתערטל ומתפתל ומשתלב בגופות של אחרים. לא יודעת לבטח אם האלכוהול עלה לי לראש או שסתם טוב לי יותר מהצפוי. כך או כך אני מרגישה שמה זה בא לי על עוד קצת מזה… "איתמר." אני צועקת לו באוזן. "מה?"
"תשיג לנו עוד קצת דלק." אני מבחינה שהפנים שלו טיפה מחווירות לנוכח בקשתי, ומדביקה לו נשיקה משכנעת לפה. החבר'ה לידי נעים בין חיוכים למבוכה ואיתמר משתכנע ונעלם. "just dance, gonna be okay…" אנחנו שרים כולנו במלוא הגרון ונהנים ופתאום אני קולטת שממש לא רחוק ממני רוקדים גידי ואור, ואני מסתכלת מהופנטת והם בכלל לא שמים לב אליי. אור היפה מנענעת את זרועותיה בקצב השיר והגב שלה עדיין נשאר זקוף וברבורי. העגילים בצבע תרכיז מתנועעים לה משני צידי הראש, כששיערה הגלי מתפזר איתם הצידה ואני נתלית בכל קצה ממנו וכאילו מתנענעת איתו לארבע רוחות השמיים. הטוסיק הסקסי שלה מתעגל כמו גל בחצאית הארוכה שהיא לובשת, ואני נתפסת לקואורדינציה שהוא מגלה בהשוואה ליתר הגוף כשהם בתנועה, התנועה שlady gaga מכתיבה כרגע לכולנו כאן ללא יוצא מן הכלל. כשהיא רוקדת והידיים שלה מחזיקות במותניים הרחבות של גידי, אני נזרקת לרגע למקום אחר שבו הזרועות שלה היו דווקא על כל הגוף שלי, נמרחות ומעסות אותו ונכנסות לי בין הרגליים ומגרות אותי ורוצות רק אותי בלבד.
"סמדי, הבירה שלך." אני נפנית מהם ולוקחת מידיו את הבקבוק.
"אתה גדול. איך הצלחת?"
"קסם אישי. אל תדאגי, לא קניתי אותם בעצמי." שוב אנחנו מקישים את הבקבוקים זה בזה והשפתיים טועמות מהבירה הקרה והמרירה-מתקתקה וההולכת וממסטלת. השיר נגמר ואחריו מתחיל שיר אחר לא פחות קצבי, ואנחנו ממשיכים בריקודים פחות או יותר על אותה משבצת פרקט פנויה. הגופות שלנו נמזגים אלה באלה ונהייה לי חם-אש ובלי משים אני זורקת מעליי את החולצה הקצרה ונשארת בחזייה בקושי. הראש נהייה לי כבד וגם אני משמיעה גרעפצים אחד אחרי השני, וברגע מסוים כשאיתמר עסוק בשיחה קולנית עם שון, אני נעלמת לו ונענית סוף-סוף להזמנת האצבע של גידי חרוב החרמן, שכבר די הרבה זמן, מאז שגילה את נוכחותי פה למעשה, מנסה למשוך אותי לרקוד איתו ועם רעייתו הכוסית.
"הי, סמדר הנערצת. אני שם לב כבר די הרבה זמן שאת ממש נהנית פה."
"חוץ מ 'הנערצת' אני מסכימה לכל מילה." אני עונה לו אבל מתייחסת אליה. אור מחייכת מתוך נימוס בלבד ומשפילה מבט. "למה חוץ מ 'הנערצת'? לפי מה שאני רואה כולם פה מקרקרים רק סביבך כל הזמן." אני לוקחת אליי את המחמאה וממשיכה בריקוד. הכול מסתחרר סביבי לרגע, עיגולים רחבים נכנסים לתוך עיגולים צרים יותר, אדום בוהק משתחל בתרכיז נדנד והרצפה והתקרה מתנשקות נשיקה צרפתית ארוכה. אני מוצאת את עצמי על הפרקט ועוד שנייה אני מקיאה את הנשמה הפצועה והמיוסרת שלי ישר על זו שעליה אני נשענת כשרגליי נגררות שוב לשרותי הנשים. היא משעינה אותי מטה ובמי האסלה אני מבחינה בדאגה כנא ואוהבת על פניה היפות. "תקיאי, סמדר. תרגישי אחר כך יותר טוב. תקיאי." כל הדגנים והחלב המהול בבירה טובורג, ואולי גם חתיכות ירוקות של זיתים ובייגלה חום, עושים דרכם למים המיטשטשים טבעות-טבעות, וברגע אחד נעלמות הפנים האלה ונשאר רק הקול המלטף והאוהב שלה. כמו שאני משחררת את זה, זה יוצא החוצה בשטף שאין לי שליטה עליו. רטוב, מלוכלך ושלא לדבר על הסירחון. מבעד להרגשה המגעילה של הראש המסתובב והגרון הכואב, ושל הבטן שכאילו עבר עליה מכבש, אני מרגישה באצבעות ידיה של אור המונחות לי על הכתף בעדינות ונוסחות בי צל של הרגשת ביטחון. "יו, איך אני מצטערת עכשיו ששתיתי. איזה טעות…"
אור מחרישה ואינה מתייחסת למה שאמרתי, היא רק מעודדת אותי במגע ידיה לשטוף פנים מתחת לברז.
אני נותנת למים לרדת בזרימה על הראש ולשטוף ממני את ההרגשה הנוראית והטעם המגעיל. כשפניי הצוננים מוטים מטה, אני נכנעת פתאום לאיזה דחף שמשתלט עליי ומנצלת את היותנו לבד שם רק שתינו.
גופי מתרומם אליה ואנחנו מתבוננות זו בפני זו, ולמרות רצונה לנשק אותי אני דוחה אותה מכך בחוסר רצון. "אני מגעילה, אורי. יש לי בטח ריח מגעיל בפה."
"את לא מגעילה אף פעם, ילדה יפה. אני חולמת על הנשיקות איתך."
"לא, לא. בבקשה. אור." ובמקום להיכנע לשפתיה אני מרימה את גופיית הצמר הקצרה גם ככה, שלה, ודוחפת את הפנים שלי מתחתיה ישר לחזייה. שפתיי נסגרות לה על קצות הפטמה ומרטיבות לה את בד החזייה, והשיניים נושכות שם באופן עדין שמטריף את אור והיא כמעט צועקת לרגע. אצבעותיי מעלות מעלה את החזייה וחושפות פטמות קשות וזקורות ומדהימות ביופיין, שלמרות הכאב בראש והגועל הכללי, אני פשוט נפעמת למולן. כשמים נוטפים מהשיער הספוג ומפניי הרטובות אני מצמידה אותה לקיר, ובכל זאת לא יכולה להימנע מלהיצמד לשפתיה המבקשות אותי. לשונותינו חוקרות ומשחקות והעיניים העצומות מדמיינות אותה לועסת את תוכי כמו מסטיק בזוקה. ידיי אוחזות לה בתחתונים ומעסות את הטוסיק מעגלים-מעגלים, ואצבע אחת אמיצה חופרת את דרכה לפתח החם והרטוב. אור מתנשמת נשימות כבדות וממלמלת הברות בלתי ברורות, כשלאצבע ההיא מצטרפת אצבע נוספת החוברת לחדירה ההולכת ומעמיקה בתוכה. שפתיי מנשקות את שפתיה העליונות ואצבעותיי חופרות את שפתיה התחתונות, ומחוץ לדלת נשמעות, מלבד צלילי המוסיקה התורנית, גם קריאות לשתינו להראות איזה סימן חיים כלשהו. "אור,מה קורה שם איתכן? איך היא, בסדר?" אני מזהה בחלחלה את קולו המודאג של גידי.
"סמדר? את רוצה שאני אכנס?" נחלצת גם ליאת לעזרתי מבחוץ, אבל אנחנו שתינו בדרכינו הבטוחה מטפסות לרקיע השביעי. אור מזיעה ומתנשמת וזזה איתי לפי הקצב: "עו…ד… עו…ד…ע…ו…ד…כ…כ…כןןןןןןןןןןן…יו, כן, כן אני ג…ו…מ…ר…ת"

עין אחת נפקחת בזהירות ומזהה אור יום עמום, מבעד לווילונות הסגורים. עין שנייה עושה כמוה ועדיין הכול מטושטש לגמרי, אני כבר מזהה את המקום שבו אני נמצאת אבל זה לא מספיק. פתאום בבת-אחת מגיעה תחושה זוועתית של בחילה ועוד רגע ואקיא על הרצפה. מחלצת את עצמי בכוח רב מתחת לשמיכה וממהרת החוצה מחדרי, ישר לבית-השימוש. קול המעיים הנשפכים מתוך גופי החוצה ישר למי השירותים בסילון חזק, והכאב המציק בשקדים משרים עליי דיכאון נוראי. יחפה וחלשה וסתורת-שיער אני מדדה ומזדחלת אל מתחת לשמיכה בשנית. אני רוצה להתחבא מהעולם ולהתעטף היטב-היטב בקדרות החושך שהשמיכה מציעה לי. איחס. איחס, איזה ריח מחניק…אני מגעילה את עצמי לגמרי.

המים קרים לי בכוונה ומרעננים אותי, ונכנסים ומנקים כל פינה מזוהמת מאלכוהול בגופי הכבד והשתוי.
שמפו ריחני של dove מחלחל בקצפו לשורשי השיער ומנקה ממנו שאריות של קיא, והאצבעות מוודאות שלא יתפספס שום רווח ושכולו יתנקה. הסבון מחליק על העור שלי בעודי חלשה ומתנדנדת על מקומי, וטורח לגרד ממני כתמים של תשוקות כאלה ואחרות שבקרו אצלי הלילה.
בעודי מרכינה את הראש, כשהשערות גולשות מטה והקול היחיד שנשמע הוא קול המים מן המקלחת, אני מנסה להבין איפה בעצם נגמר הלילה בשבילי והתחיל החלום. מה לעזאזל כן עשיתי במציאות ומה כבר היה פרי הדמיון העשיר שלי. או במילים אחרות, ממה אני צריכה להתבייש מעכשיו ולא להיראות בגללו בחברה למשך העשור הקרוב. ככל שאני חופרת וחופרת ונוברת ומפשפשת בנבכי הזיכרון ומסיטה את אדי האלכוהול הצידה, ככה אני מעלה בידיי רק חרס.

יושבת על גבי המיטה ולראשי כרוכה מגבת, ברך אחת כפופה על השמיכה והרגל השנייה על הרצפה הקרה, אני נמשכת באורח-פלא לסלולארי ומוצאת שהייתה לי שיחה אחת שלא נענתה לפני כמה רגעים, כשהייתי מתחת למים. "הי. חיפשת אותי?" קולי נוהם בחוסר אנרגיות בולט.
"מה קורה? איך את מרגישה?"
"לא יודעת, איך אני אמורה להרגיש כאילו?" ליאת תופסת צחוק מתגלגל שמרחיק אותי מייד מהמכשיר. "נראה לי כאילו, שמה זה מתפוצץ לך המוח עכשיו…תגידי לי את האמת. נכון שנכון?"
"נכון שמה כאילו?"
"שמתפוצץ לך המוח כאילו, לא?"
"כן. כן. מתפוצץ. מתפוצץ לרסיסים-רסיסים."
"לילי…"
"ממממ…?"
"מה עשיתי אתמול?"
"וואוו…כאילו הכול-הכול?"
"מאלף-עד תו."
"חחח…זה ממש לא לטלפון."
"טוב, אבל לפחות, כאילו, איך זה נגמר? מה…הייתי עם…?" היא מנסה לשחזר כמה רגעים…
"אה כן. רגע…כאילו, נפלת למטה, זה אני זוכרת בבירור ו…" ליאת משתתקת פתאום.
"ו…?"
"עזבי נו. מה זה חשוב עכשיו?"
"לילי…את מסתירה ממני דברים. כאילו…מה, הייתי כזאתי נוראה?" הפעם השתיקה המעיקה מעבר לקו מעבירה אותי על דעתי.
"נו ליאת. אל תעשי לי את זה. אני הייתי מספרת לך הכול אם הייתי את. את הרי יודעת, נכון?"
"נו, כשנפלת למטה כאילו, אז היא ניס…" אני עוצרת אותה לרגע.
"היא ניסתה? היא…?"
"את יודעת טוב מאוד. אפילו מצוין למי אני מתכוונת ב 'היא ניסתה'."
"אה כן?"
"כן!"
"או.קי. סליחה, תמשיכי." אני די משתכנעת.
"אז…ניסית עליה דברים די…הייתי אומרת די פדיחה כאלה, כאילו…ברררר…"
"מה, עליה כאילו? שמה? כשכולם היו עדים לזה?"
"כולם, ואפילו אשתו של כולם וחתנו של כולם ו…"
"טוב די! הבנתי את העיקרון." אבל היא ממשיכה לצחוק ולהתגלגל ברקע.
"ליאת, תגידי…"
"מה, מתוקה. מה?"
"איך היא הגיבה כאילו, לדברים האלו שניסיתי עליה?"
"היא דווקא הייתה ממש בסדר. היא הורידה לך את הידיים כל פעם ששמת אותן עליה וניסתה בשקט להרגיע אותך."
"יו, איזה ממי…מתוקה שלי, אורי…"
"סליחה…?"
"אה…כאילו…אהה, הבנתי. היא ניסתה להרגיע אותי. אהה."
"חחחח… סמדמד… אני לא מאמינה למה שאני שומעת. ממי? מתוקה שלי?" הצחוק של ליאת הופך עכשיו למטרד אמיתי בשבילי, ואני מזהה הפתעה בקול שלה שמעצים את הצחוק הזה לכמעט היסטריה.
"לילי…אנחנו באמת צריכות לדבר. שיחה ארוכה כאילו. אבל לא עכשיו, טוב?"
"ברור. ברור. יותר מאוחר כשתרגישי קצת יותר טוב."
וכמו שאנחנו גומרות לדבר, אני פותחת את הקשר במגבת ומסירה אותה מהראש, והנייד שוב משמיע את קולו. "שיחה לא מזוהה" אני קוראת על הצג!
"סמדר, היי זאת אורנה. יד. אני התבקשתי להודיע לכולם שיש שיחה בשעה שתיים וחצי אחר-הצהריים בנעורים."
"על מה?"
"את האמת? אף אחד לא יודע בביטחון גמור על מה זה. רק ש…"
"ש…מה?"
"תראי, זאתי שיחה מהסוג הכבד ביותר, שיחת אס או אס כזאת."
"כן? מה, כאילו משהו שעשינו רע וכאלה?"
"משהו שהתחיל…בך וכאלה…" באותו רגע בא לי להביא לה מזלג לעין. מה היא מאשימה אותי עכשיו?
"בי?"
"ת'שמעי…אני לא מתה להיכנס לזה כרגע, ובכלל הכול כרגע בגדר ספקולציות בלבד. תבואי כמו כולם בשתיים וחצי לנעורים ותדעי."
אני מנתקת את השיחה וממשיכה לשבת על המיטה מהורהרת. מה זה יכול להיות? Shit זה לא מרגיש לי טוב העניין הזה. משהו שהתחיל בי כאילו? ורע כאילו? מה זה כבר יכול להיות…?
בתוך תוכי אני לגמרי לא סתומה.