בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כט

מלחמת השכל ברגש

שלוש הדקות מסתיימות ונשמע צפצוף, אני פותחת את דלת המיקרוגל גוועת ברעב וריר נוזל מפי לנוכח הריח העולה מתוכו ולנוכח האדים המהבילים. האמת, לא ממש אכפת לי מה יש בתוך הצלחת, אני מוכנה לטרוף כרגע כמעט כל דבר שזז מרוב רעב. אחרי הכול השעה כבר ארבע אחר הצהריים.
כשאני לועסת בעיניים עצומות המעידות על ההתמוגגות מהחוויה, אימא ניגשת ופותחת את המקרר לקחת משם דבר מה, אני מרגישה שהיא כועסת לפי השתיקה ולפי התנועות המרעישות שהיא מבצעת. פכפוך הקוקה-קולה הנמזג לכוס הזכוכית הגבוהה נשמע היטב, שתינו מחרישות, אולי כל אחת מצפה מהשנייה להתחיל. בסופו של דבר אני מחליטה ליזום. "הכול בסדר?" אני שואלת אותה בקול צלול וברור. נראה שהיא מופתעת, כנראה לא ציפתה שאני אפתח בשיחה. "אם הכול בסדר? כן. למה, נראה לך שמשהו לא בסדר?"
"לא יודעת… את דופקת כל דבר על השיש באיזה מין הפגנתיות כאילו…"
"לא שמתי לב, בסך הכול לקחתי בקבוק קולה מהמקרר לשתות."
"אהה… אז הכול תקין?!" היא משתהה עם תשובתה ואני ממשיכה. "לא, כי אם לא אז הייתי רוצה לדעת."
"… נערה ממש אוצר… כאילו שלא ענית לי קודם בגסות ובחוצפה מתוך החדר שלך…"
"הנה יצא המרצע מהשק…"
"סמדר, המרצע מלכתחילה לא היה בשק ואני לא מבינה מה הפליאה שלך שאני כועסת. לאור הנסיבות זה דווקא צפוי, לא?!" אוח… כשאימא אומרת את המילה אור בשטף המילים, בלי להתכוון זה מעביר לי ויש בבטן. "אוי, את כזאת דרמטית… מזבוב קטן עשית פיל."
"זבוב?" אימא גוררת כיסא אחורה ומתיישבת לידי, אני מבינה פתאום שפתחתי פתח לשיחת אם-בת שאין לי ממש כוח אליה. לו הייתי צופה לאן זה יגיע הייתי סותמת. "אני יודעת שחופש הבחירה חשוב לך ושאת מצפה שאבא ואני נסמוך עלייך, וראית שעד עכשיו נתנו לך חופש גדול מאוד ולא אמרנו מילה, נכון?"
אני לועסת את שאריות הקציצה ולא מוצאת צורך לסתור אותה עד פה. "נכון או לא?" היא שואלת-מדגישה. "נניח…" אני עונה לה בחוסר עניין מופגן.
אפילו כשהיית מסתגרת עם איתמר בחדר… אל תחשבי שזה לא עשה לנו כלום. אבל למרות זאת תמיד כיבדנו את הפרטיות שלכם."
"אוי באמת, אימא… תיכף אני מקיאה מהבורות שלך. כאילו… באיזה מאה את חיה?"
"סליחה?! בורות? על מה את מדברת? לא צייצנו ולא הפרענו לכם לרגע. יש לך מושג באיזה משטר אני חייתי כנערה מתבגרת? לך אין זכות להתלונן בכלל."
"טוב… אני רואה כבר לאן השיחה הזו מובילה." אומרת ספק לה ספק לעצמי ואוספת את הסכו"ם לתוך הצלחת בכוונה לקום מהשולחן. להפתעתי, אימא מניחה את אצבעותיה על זרועי ונדמה לי שהיא רוצה לתפוס בכוח. אני מביטה בה מאוד מופתעת. "רק רגע, אני לא מוכנה שתקומי עדיין בגלל שלא נעים לך לשמוע מה שיש לי להגיד. אחרי הכול, את זו שהתחילה את הדיון הזה, זוכרת?" אני אוספת את זרועי אליי בתנופה אבל מניחה לכלים, ולאימא להמשיך בדבריה. "מה שאני מבקשת זה שתסתכלי על כל התמונה, לא רק על מה שנוגע אלייך."
"אימא… אין לך שמץ של מושג על מה את מדברת, או-קי?"
"יש לי ועוד איך מושג, מדובר על יחסי אישות שנרקמים בין מורה לתלמידה…"
"היא לא מורה…" אני מנסה לתקן את אימא ומעלה לה את הסעיף עוד יותר, היא מרימה את קולה עליי. "היא תהיה בקרוב מאוד המורה שלך ולכן אסור לה לעשות את מה שהיא עושה. אם את לא בוגרת דייך להפסיק את זה, אז אין ברירה ואנחנו נצטרך להתערב, זה ברור?!"
"מה? מה תוכלו לעשות, אה? להפעיל כוח כאילו?"
"לא כוח כמו זה שאליו את רומזת אבל יש מספיק דרכים לטפל בבעיות כאלה, רק כדאי שתזכרי שאף אחד לא ייצא כאן מנצח."
"תדעי לך שאור אוהבת אותי ואני אותה וזה לגמרי הדדי ואף אחד לא יוכל להפסיק את זה עכשיו."
"אוהבות? אני לא מבינה… כמה זמן אתן מכירות בכלל?" ואז היא נעצרת ומהרהרת לרגע במשפט הזה מילה במילה. "ובכלל… ממתי את אוהבת בנות? מה זה השטויות האלה שאני שומעת? איך עד היום אהבת את איתמר ועכשיו הכול התהפך?"
"פשוט מאוד, קודם אהבתי את איתמר ועכשיו אני אוהבת את אור, כאילו… מה מסובך כאן?"
"זה רק מראה שאת מאוד מבולבלת ולא יודעת מה את רוצה מעצמך." פה נמאס לי ואני קמה מהשולחן עם הכלים ישר לכיור. כדי להתעלם ממנה אני פותחת זרם מים מהברז ורוחצת מהצלחת ומהסכו"ם את הלכלוך הגס, סוגרת את המים ומתחילה לקרצף אותם בסבון כלים ובסקוטש. אימא ממשיכה להטיף מוסר ליד השולחן אבל כלום כבר לא עובר אליי, אני שרה לעצמי שיר שמשתלב יפה מאוד עם הסבון בניחוח הלימון.
באיזה שלב שהו היא פותחת את דלת המקרר ומתכופפת להחזיר את בקבוק הקולה פנימה, וכשהיא סוגרת אותו ומסתובבת אליי בדיוק גם אני מביטה אליה ונדמה לי שהיא קולטת את הברק בעיניי, אותו אני ממהרת למחות עם שולי החולצה בטיפשותי וכך מסגירה את העובדה שדבריה כן חדרו אליי, ושהשירה הייתה חלק מהפוזה. לרגע נראה שנוצרת בינינו כימיה כלשהי ושאנחנו רוצות זו את חברתה של זו, אבל אז אני מסתובבת מתוך אינסטינקט שגדול עליי בכמה מספרים ומפנה לה את הגב. הברז נפתח וזרם המים החזק מרחיק כל סיכוי שאני אשמע מה היו מילות הסיכום של אימא לעת עתה.

"רק תזכרי בבקשה דבר אחד, כל דבר שנעשה וכל דרך שנבחר לנקוט בה, הכול נעשה מתוך אהבה ומתוך רצון להגן עלייך. ברור שכרגע הדברים ייראו לך בדיוק ההיפך אבל יבוא יום ואת תודי לאבא ולי, תאמיני או לא."
כשלא רוצים לשמוע דברים מסוימים ברגעים מסוימים אז פשוט לא שומעים אותם, אבל זה לא אומר שהדברים לא נאמרו. אדרבא, הם נאמרו גם נאמרו ואפילו נקלטו במקום הנכון במוח שלי ורק חיכו לרגע שבו יתאפשר להם להישמע. הרגע הזה מגיע כשאני מוצאת את עצמי שרועה על המיטה שוב, ממששת את הקרסול הכואב מן המאמץ האחרון והדי טריקת דלת חדרי, עוד נשמעים חזק בעור התוף.
ככל שגוון קולה של אימא רך יותר בנקודות שאמורות לשבת אצלי על המצפון ולחפור שם, כך נקוות הדמעות בתוך ארובות העיניים והן זורמות החוצה וחרא לי. פשוט חרא לי. אוף, למה אני אוהבת אותה כל כך? מה אני צריכה את המלחמה הזאת בין הרגש להגיון עכשיו?!? למה זה טוב? למי זה טוב? אני הרי יודעת שאימא צודקת ושאין לזה סיכוי לקרות…
העיניים רטובות לגמרי והקרסול משדר דקירות איומות ממש, המראות מטושטשים וההרגשה זוועה. וזה בדיוק הרגע שבו קורים שני דברים ששניהם קשורים לסלולארי. המכשיר הקטן שניצב לו אי שם בין רגליי על גבי השמיכה ההפוכה, מושך את עיניי בהתחלה כשהודעת טקסט מתיישבת לה על המרקע. לפני שאני מוחה את הדמעות, הכול מטושטש ולא מובן, ואז אני מקרבת אותו אליי וקוראת:
"יפה שלי, איך ישנת? אני מקווה שהצלחת קצת. ניצני לא מפסיקה לשאול עלייך, היא נורא ביקשה לבוא, אבל הסברתי לה שאת ממש חלשה ושעדיף לחכות. הסיבה היא שלא רציתי שאימא שלך תצא מדעתה, זה יהיה יותר מידי ליום אחד אני חושבת. לא יכולה לחדול לחשוב עלייך מתוקה שלי. סמדר יפה וסקסית שאת. ניצן צריכה אותי עכשיו. נדבר אחר כך. נשיקות, נשיקות, נשיקות."
חום גדול מתפשט לי מייד בבית החזה והדמעות נקוות שוב כמו מתוך איזה חורף אין-סופי כזה, מיותר לציין שקולה של אימי מתפוגג ברגע אחד ונעלם. שוב האהבה מנצחת את השכל…
ברגע שאני נוטלת את הנייד בידיי במטרה להחזיר לה אס אם אס, הוא מחליט לקבל שיחה…

"סמדמד, מה קורה אחותי? איך את מרגישה?"
"היי לילי. לא משהו. כאילו… רגע חרא ורגע עשר כזה… לא ברור לי."
"תגידי, זה זמן טוב לבוא? את לבד?"
"וואי… כן, בואי ותביאי כתף איתך, טוב?!"
"או.קי, הבנתי אחותי. אני אצלך עוד דקה."
"ביי."
"ביי, ממי."