בין אהבה למציאות-פרק 10

פרק 10:

שבועיים עברו מאז שאני ומייק רבנו. במשך שבועיים לא דיברנו. כל כך רציתי להשלים איתו, אבל ידעתי שלא משנה מה אומר לו, הוא לא יסלח לי. חוץ מזה, הוא דאג לא להיות איתי לבד. לא נסעתי איתו יותר לבית הספר או בחזרה מבית הספר. הייתי אוויר בשבילו. לא עוברת שנייה שאני לא מצטערת על כל מה שקרה. ובכל זאת – אני לא יודעת למה – אני לא יכולה להבטיח למייק שאני אנתק את הקשר שלי עם דניאל. בשבועיים האלו, במקום להתנתק, הקשר שלי עם דניאל רק התחזק. יש לנו משמרות משותפות, ואנחנו מדברים המון בטלפון. הוא תמיד מציע לאסוף אותי בדרך לעבודה או להקפיץ אותי לבית אחרי העבודה. אבל אני מסרבת. אני מעדיפה שמייק לא ידע שהקשר בייננו מתחזק. כיף לי עם דניאל, אני כמעט ושוכחת מאותו לילה, בסמטה ההיא. אבל אני לא מוכנה לגרום למייק לכעוס עליי יותר משהוא כבר כועס.
יום ראשון בבוקר, אני אמא ומייק אוכלים ארוחת בוקר, אני ומייק עדיין לא מדברים:
"סבתא רוצה שתבואו אליה בסוף השבוע…" אמא אמרה לנו.
"מה זאת אומרת 'תבואו'? את ואבא לא באים?" מייק שאל את אמא.
"אני ואבא טסים בסוף השבוע…" היא אמרה בחשש.
"טסים? חשבתי שאנחנו נבוא איתכם.." מייק אמר.
"לא… בערך. אתם טסים איתנו, אבל לא השבוע. בסוף החודש. וסבתא שמעה, אז היא אמרה שהיא תשמח שתבואו."
"אז את יכולה להגיד לה שאנחנו נשמח אם לא יביאו לנו בייביסיטר בגיל שמונה עשרה. ושאנחנו עוד יותר נשמח לבוא אליה כמשפחה ולא כנציגים של המשפחה, אז שתחזרו מהטיול שלכם, נלך אליה כולנו…"
"מייק, סבתא היא לא בייביסיטר… היא בסך הכל מתגעגעת אילכם"
"אוקיי, אז שתתגעגע עוד יומיים, ואז נלך אליה. יש לי תוכניות לסוף השבוע"
אמא הסתכלה על מייק בייאוש, ואז הסתכלה עליי. "מה את אומרת?"
קמתי ושמתי את הצלחת בכיור. "אל תכניסו אותי לזה" לקחתי את התיק ויצאתי.
"נראה לי שהבחור ההוא באמת לא עושה לה טוב…" שמעתי את אמא לוחשת למייק.

הלכתי לבית של ג'יין.
"שר, מתוקה. מה שלומך?" זו הייתה אמא של ג'יין.
"בסדר… איפה ג'יין?" שאלתי אותה.
"בחדר שלה…" היא סימנה לי לכיוון גרם המדרגות.
עליתי לחדר של ג'יין. "אני יכולה להיכנס?" שאלתי.
היא פתחה את הדלת. וסימנה לי בידה להיכנס. "אנחנו צריכות לדבר…" היא אמרה לי.
"קרה משהו?" שאלתי בחשש.
"כן… אני אספר לך שנצא…" היא סימנה לי לכיוון הסלון. הבנתי שהיא לא רוצה שאמא שלה תשמע.
"להתראות, מתוקות…" אמא של ג'יין צעקה לנו שיצאנו במהרה מהבית.

"מה קורה?" שאלתי את ג'יין שהיינו כמעט בבית הספר.
"אני לא בדיוק יודעת…" היא הסתכלה עליי. משהו במבט שלה היה מוזר. לא כועס, לא עצוב, לא שמח… משהו לא ברור, תערובת של הכל.
"מה זאת אומרת 'לא יודעת'?" שאלתי אותה.
"אני מפחדת…" עכשיו ראיתי שהיא דואגת.
"ממה?" לא הבנתי.
היינו במרחק של כמה צעדים מבית הספר.
"בואי נשב…" מה שזה לא יהיה, היא הדאיגה גם אותי.
התיישבנו על איזה ספסל, רחוק משאר התלמידים שכבר הגיעו.
"נו…" האצתי בה.
"אני… אני חושבת שאני בהריון…"
"מה?" נבהלתי.
"אני חושבת שאני בהריון…" היא חזרה שוב על דבריה. משהו נראה לי מוזר, היא נראתה רגועה מידי. היה לה מבט חושש מעט, אבל החשש לא נשמע בקולה. קולה היה שקט ורגוע.
"שמעתי מה אמרת? אבל.. אבל איך?" הייתי מבולבלת.
"את רוצה שאני אסביר לך איך נשים נכנסות להריון?" היא חייכה.
"לא!" אני ממש לא רוצה לשמוע פירוט של ג'יין על הרגעים האינטימיים שלה עם פיטר.
"אז מה?" היא שאלה, עדיין מחייכת.
"התכוונתי לשאול" ניסיתי להסביר את עצמי. "לא השתמשת באמצעי מניעה?"
"בעיקרון, אני כן משתמשת… אבל, בזמן האחרון לא כל כך הקפדתי…"
"אני לא מאמינה שאני שואלת את זה, אבל… פיטר… הוא לא, את יודעת…'נשמר'?"
"את זוכרת את הפעם ההיא שהשארנו אותך ואת אדם לבד?"
"כ-ן…" ידעתי! שני חסרי אחריות שכמותם!
"אז היו עוד כמה פעמים כאלה…"
"ג'יין… "אמרתי בשקט.
"אני יודעת, אני לא אחראית…"
"וגם פיטר לא הכי אחראי…" הוספתי.
"מה אני אעשה?"
"מה אמא שלך אומרת?" שאלתי.
"היא… היא לא בדיוק… יודעת…"
"מה? איך?"
"שר, צריך להסביר לך הכל?! את יודעת, אם לא מספרים למישהו משהו, הוא פשוט לא יודע.."
"נראה לי שמי שצריך להסביר לה כמה דברים זו את. עדיין לא בת שבע עשרה וכבר בהריון!"
"זה לא בטוח…" היא אמרה.
"מה זאת אומרת 'לא בטוח'? עשית בדיקה?"
"כן…אבל זה לא בטוח, כתוב על האריזה שרצוי לעשות גם בדיקה בקופת חולים או בבית חולים…"
"מה הייתה התוצאה בבדיקה?" פחדתי לשמוע את התשובה.
"חיובית…"
"זה אומר… הריון..?"
"כן"
"מתי את הולכת לקופת חולים?"
"זה בעייתי…"
"למה?" לפעמים אני יכולה לשכוח פרטים חשובים, כמו למשל איפה אמא של חברה שלי עובדת.
"כי אמא שלי עובדת שם! שר,מה קורה לך?!"
"סליחה, שכחתי… את בטוח לא רוצה שאמא שלך תדע?"
"כן…אני רוצה לעבור את הבדיקה בבית חולים, אם התוצאה תהייה חיובית…" צמרמורת עברה בגופה."אז אני אספר לאמא שלי.."
"מה פיטר חושב על זה?"
היא עיקמה את פרצופה. "הוא לא יודע…"
"מה? את חייבת לספר לו!"
"אני יודעת… אני פשוט מעדיפה לחכות קצת…"
"עד מתי? עד שתלדי?"
"לא…" שתינו הצטמררנו…
"עד שמרי תחזור לחור שממנו היא באה…"
"מי?"
"מרי… האקסית…"
"אה… לא סיכמנו, שהיא בעבר הרחוק?"
"אני ופיטר ראינו אותה עם חברה שלה שהלכנו לסרט ליפני כמה ימים…"
"או-קיי…"
"היא חיבקה אותו, ונישקה אתו על הלחי.. אוקיי, הם אקסים,לא ראו אחד את השנייה הרבה זמן,אבל הוא קבע איתה לאחד הערבים, אלוהים יודע מה הם יעשו, הוא נישק אותה על הלחי, קרוב מידי לשפתיים אם תשאלי אותי, ורק אחרי שהיא נעלמה מהעין הוא נזכר שאני שם.."
הוא כזה מניאק! "מה עשית?"
"אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב, ושאני רוצה לחזור הביתה…"
"ו…"
"הוא לקח אותי הביתה…"
"הוא לא שאל איך זה שבין רגע נהיית חולה?"
"לא… הוא בכלל לא זכר שליפני זה הרגשתי מצוין, והוא זה שרצה להישאר אצלי, הוא עצר ליד הבית שלי. אמר לי 'ביי' ונסע. הוא שכח לזמן מה שהוא חבר שלי.."
"מה עשית?"
"מה אני יכולה לעשות? נכנסתי לבית וניסיתי לשכוח מזה.. לא הלך לי, התחלתי לבכות. עם הבכי הגיעה בחילה,רצתי לשירותים והקאתי."
היא התחילה לבכות.. "הייתה לי תחושה רעה, רצתי לחדר של אמא שלי. למזלי,היא לא הייתה שם. חיפשתי וחיפשתי. ואז מצאתי בארון שלה את הקופסה של בדיקת ההיריון, עשתי את הבדיקה. ומכאן את מכירה את הסיפור.."
מחיתי את הדמעות מפנייה. "איך הוא עכשיו?"
"בבוקר שאחרי הוא התנהג כרגיל…"
"הוא כזה דפוק! ג'יין, את חייבת להפסיק את זה. כל פעם מחדש הוא פוגע בך, ואת סולחת לו."
"אני אוהבת אותו."
"זו לא סיבה…"
"קל לך לדבר…"
"ממש לא…"
"ממש כן, את לא צריכה לעזוב את החבר שלך, בגלל שהוא לא אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותו."
"אני בכלל לא יכולה להיות חברה שלו…"
"של מי?" חזר לה הצבע לפנים.
"דניאל" מילה אחת שעושה כל כך הרבה רעש.
"דניאל?"
"כן, דניאל…"
"דניאל, דניאל?"
"ג'יין!!!"
"סליחה… אבל… דניאל?? אני יודעת שיצא לכם לדבר,אבל לא ידעתי שאת… שאתם"
"מייק שונא אותו… אז אנחנו שומרים על פרופיל נמוך"
"מייק? מה הוא קשור?"
סיפרתי לה. הכל. על דניאל, על הסמטה, על מייק, על אמא, אפילו על הגלידה.
"ואתם..?" היא שאלה וקרצה.
"אנחנו מה?" שאלתי בבלבול.
"נו… את יודעת"
"מה? אני ודניאל?"
"לא! את ומייק! על מי אנחנו מדברים?!"
"על דניאל… ולא שכבנו, אם לזה את מתכוונת. אנחנו אפילו לא זוג. אנחנו פשוט אוהבים להיות ביחד."
צלצול.
ג'יין נעמדה."את באה?"
"כן…" נעמדתי.
התקדמנו לכיוון הבניין שאנחנו לומדות בו עכשיו.
"מה את מתכוונת לעשות בקשר ל… את יודעת..?" שאלתי אותה.
"קיווית שאת תבואי איתי… את מסכימה?"
"ברור. ג'יין, אני פה בשבילך תמיד." עניתי.
"תודה… מה את מתכוונת לעשות בקשר ל… את יודעת..?" היא שאלה.
"אני אדבר איתו… לא בטוח שהוא מרגיש כמוני…"
"מה זאת אומרת?" היא לא הבינה.
"את יודעת… בחור מהמם ומדהים כמוהו…ומישהי כמוני… אני בכלל לא מבינה איך הוא…"
"את רצינית?!" היא צחקה. למה כולם צוחקים שאני אומרת את זה. אני לא יפה כמו ג'יין, זו עובדה.
נכנסנו לכיתה.
"קדימה בנות… אני לא אוהבת איחורים אז תכנסו בזריזות…" המורה זירזה אותנו.
אני וג'יין נכנסנו לכיתה. היו שני מקומות פנויים בערך באמצע הכיתה.